עריכת הדף "
לחם דמעה/איכה/א
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ז == '''זכרה ירושלם וגו'.''' יובן עם משז"ל על ראוה צרים שחקו על משבתיה שראו את ישראל שומרים דיני שמטה ויובל חוץ לארצם ושחקו על שבתותיה' שהיו שומרים כי אמרו בתוך ארצכם לא אביתם לשמוע ולשמור שבתותיה ועכשיו חוצה לה אתם שומרים. ועל פי דרכם אפשר שגם את זה היתה ירושלם בוכה וזה זכרה ירושלם ימי עניה הימים שהיו ישראל מענים אותה אשר לא שבתה בהיות' עליה וגם זכרה מרודיה שהיו מכניעים אותה בשנת השמטה כי הדבר הזה היתה כל מחמדיה וכל תאותה כספה וחשקה ומאויה בהיותה בידי הכנעניים מימי קדם קודם שיהיה תחת יד ישראל היתה מתאוה וחומדת להיות ביד' לפי שישראל ישמרו את שבתותיה ויניחוה לשבות בשנת השמטה כי מנוחה היא לארץ שיניחו אות' לשבות ולרצות את שבתותיה ואחר היותה תחת ידיהם עינו אותה את זה זכרה בפה ומתרעמת בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ושם בהיותם בארצות אויביהם היו שומרים והיו מניחים לשבות כל שדותיהם שהיו להם בחוצה לארץ עד כי הצרים שהיו רואים כן היו שוחקים עליהם ואומרים בארצכם לא אביתם לשמו' ועכשו חוצ' לה אתם שומרים גם את זה היתה זוכר' בפה: '''אי''' נמי בהיות כי מדרך העולם כי כאשר בא לו לאדם איזה צרה אז נזכר מן הימים הראשוני' ימי עידון ותענוגי' ימי מחמדי' ואם גם אחר הצר' הזא' באה לו אחר' קשה מן הראשונ' אז זוכר גם את הצר' הראשונ' כי גם בה היה חפץ יותר מזו האחרונ' שהי' קשה וכן אירע לירושלים כי בחרבן בית שני הגלות הארוך המר והנמה' הזה אלף ותקל"ב שנה שהי' בחרבנה ואין עוזר לה עתה זכרה ימי עניה ומרודיה שאירע לה בחרבן בית ראשון ודייק מלת ימי כי כלם ימי מספר שבעים שנה לבד והיתה זוכרת עתה אותם ימי עניה כי הלואי היתה לוקה עתה כאשר בראשונה לקתה ולא יותר וזכרה ג"כ כל מחמודיה אשר היו לה בימי קדם גם קודם החרבן הראשון כי היתה לבנה במילואה את כל זה זכרה עתה בחרבן הבית השני בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה כי בחרבן ראשון נמצא לה עוזר מהרה ובזה הגלות אין עוזר לה וגם הצרים ראוה כ"כ זמן שנשבתה ונתבטלה מלכותה ושחקו על משבתיה: '''אי''' נמי אפשר שהוא וידוי דברים שהאומ' ישראלית מתודה וזוכרת עונותיה בפה וז"ש זכרה ירושלם כלומר האומה ישראלית שהיא יושבת ירושלם זכרה בפיה ימי עניה הימים שהיתה מענה גר יתום ואלמנה וגם שאר מרודיה הם המרדים והפשעים שפשעה ושחטאה וגם זכרה כל מחמודיה והיא התורה כד"א הנחמדים מזהב ומפז רב אשר היו מימי קדם כלומר שהתורה והמצות נבראו קודם בריאת העולם תתקע"ד דורות ועתה בעת תשובתה זכרה ענין התור' והמצות כדי לשום אותם על לבה באופן כי נתחרטה על העבר ושמה וזכרה על לבה התורה והמצות: '''או''' כונת אשר היו מימי קדם לתת טוב טעם ודעת מאחר שהתורה והמצות היו מחמודיה אם כן למה לא נגאלו לכן אמר אם אני קורא אותם שהם מחמודיה כן הוא אבל מחמודיה היו מימי קדם וז"ש אשר היו מימי קדם כלומר מחמודיה היו מימי קדם אמנם אחר כך מאסו בה: '''אי''' נמי זכרה גם כל מחמודיה אשר היו מימי קדם הלא הם חמדות העולם ומאויו ותענוגיו את כל זה זכרה והתודית עליהם ולא הועיל לה הטעם לפי שזכרה את כל זה בנפול עמה ביד צר כלומר אחר שבאה עליה את כל הצרה הזאת ועל כן אין עוזר לה כי אמר הב"ה ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם וכמש"ה היערוך שועך לא בצר ואמר ראוה צרים שחקו על משבתיה הכונה לפי דק"ל מה שאמר הכתו' בנפול אויבך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך וגו' ועתה הודיענו הכתוב גודל רעת ירושלם כי ראוה צרים בנפילתה ובנוולה ושחקו ושמחו על משבתיה ועם כל זה אין עוזר לה ועדיין בנפילת' הי' עומד' אין עוזר לה עם היות שראוה צרים ושחקו ושמחו על משבתיה: '''אי''' נמי אחרי היות בני ירושלם בארצות אויביהם היו זוכרים בפיהם בפני האויב מה היה להם בארצות אויביהם מה היה להם בימים הראשונים שהיו טובים מאלה כי תחת אשר הם עתה מעונים וכבושים תחת יד אחרים היו הם מענים וכובשים את אחרים וז"ש ימי עניה הימים שהיו מענים לאחרים אשר היו כבושים תחת ידם וגם היו זוכרים כל מחמודיה ואושרם ועושרם אשר היו להם בימי קדם בזמן שעבר את כל זה היו זוכרים בפיהם ואומרים בנפול עמה ביד צר בפני הצר אולי יכמרו רחמי הצר עליהם באמור אנשי' חשובים כאלה שהיה להם ממשלה על אחרים ועשירים מלאי די להם שהם כבושים תחת ידינו ויקלו עולם מעליהם ולא הועיל למו ולא נכמרו רחמי הצר עליהם כלל ואין עוזר למו אלא אדרבא ראוה צרים שחקו על משבתיה כלומר על כל אותם הדברים ששבתו ונתבטלו ממנה ובמקום שהיה להם לרחם על שביתת מעוזם ותפארתם אדרבא שחקו ושמחו על משבתיה ואין זה כי אם מאת ה' היתה זא' להם כי השם הוגה על רוב פשעיה: '''ואמר''' זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה פי' הר"אבע שהוא כמו כי ששת ימים עשה ה' וכונת הר"אבע שתחסר בי"ת כמו כי ששת ימים שהכוונה לומר כי בששת ימים וכו' וכן בכאן זכרה ירושלם בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם לה ואפשר לומר כי מ"ש כל מחמודיה הכונה שזכרה כל מחמודיה שהיו חומדים אותה כל מלכי הארץ מיתי קדם כי כל המלכי' היו חפצים בה שיקרא שמה עליהם ובנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים מלשון אל תראוני שאני שחרחורת וכו' ביזו אותה הצרים ולא עשו אותה עיר המלוכה כאשר יאות לעיר כמוה אלא אדרבה שחקו ושמחו על משבתיה על כי שבת עובר אורח ממנה ונשארה חריבה ושממה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו: '''אי''' נמי אומרו ויצא מן בת ציון כל הדרה אמר על הצדיקים ואנשי מעשה שהם הודה זיוה והדרה של העיר הוציא אותם הש"י מתוכה שהמית אותם קודם בא הרעה ואין מבין כי מפני הרעה העתידה לבא נאסף הצדיק ואחר שהוציא מן בת ציון כל הדרה ויאספו אל עמם את"כ היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וכן כל זמן שהיה ירמיה הנביא ע"ה בתוך ירושלם לא נחרבה ולא היתה יכולה יד א"ה לשלוט בה אבל הוציאו השי"ת בערמה מתוך העי' ושלחו לקנות השדה מיד חנמאל ואחר שהוא יצא מתוכה והעיר נתנה ביד הכשדים ועל זה ג"כ אמר ויצא מן בת ציון כל הדרה ואח"כ היו שריה כאילים לא מצאו מרעה כי עד עתה בזכות הצדיקים שבה היה להם מרעה ואוכלים בזכותם ועתה לא מצאו מרעה: גם אמר כל הדרה על השכינה כי גם אם נקטינן שהצדיקים הם הודה והדרה אמנם לא כל הודה ולא יצדק כל הדרה אלא על השכינה שהיא היתה בודאי כל הדרה וכשיצאה היא יצא כל הדרה לגמרי ואז היו שריה כאילים לא מצאו מרעה שהרי דה"עה אמר ה' רועי לא אחסר והכונה כי כאשר השי"ת רועה ישראל לא יחסר כל בו ובנאות דשא ירביצהו ועל מי מנוחות ינהלהו אבל כיון שסילק שכינתו מביניהם היו כאילים לא מצאו מרעה ולכן הלכו בלא כח לפני רודף וקרוב לזה פי' הר"מ אלמושנינו ז"ל. '''זכרה ירושלם.''' כתב הר"מ אלמושנינו ז"ל. ע"ד מ"ש הר"אבע שתחסר אות הבי"ת כאלו אמר זכרה ירושלם בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה וכו' יקשה בי"ת בנפול עמה ביד צר כי אחר שאמר שהזכירה היתה בימי עניה ומרודיה מה צריך לחזור ולומר בנפול עמה ביד צר. אמנם לדעתי לפי דרכו ז"ל יאמר כי ירושלם בזמן הגלות אח' החרבן והם הנקראים ימי עניה ומרודיה הנה אז זכרה כל הטוב המופלג שהיה לה בעת ובעונ' שנפלה עמה ביד צר כאלו אמר בימי עניה ומרודיה זכרה כל מחמודיה אשר היו לה בנפול עמה ביד צר והיו בידה מימי קדם ובכל זאת לא נמצא שום עוזר לה כ"א היו נעדרות כל מחמדיה בעת שנפלה ביד צריה מזמן התימא שלא ימצא עוז' לה כי כשיעדר הטוב הנחמד לפני בני אדם יעדרו האוהבים אמנם התימא הוא כי בזמן שנפלה ביד צר היו לה מחמדים רבים שהיו בידה מזמן רב ובכל זאת אין עוזר לה עד שראוה צרי' ושחקו על משבתיה כלומר שלעגו על שביתת מחמודיה להעדר מי שיעזור לה כי כל זה הוראה על שהכל מסודר מפאת ההשגח' שלא כדרך העולם כי לא בכח יגבר איש כאשר יגרום החטא ועל כן גזר ואמר שחטא חטאה ירושלם ועל כן לנדה היתה עכ"ל: '''ובמדרש''' וילכו בלא כח לפני רודף רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה כד"א באלהים נעשה חיל ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי: רבי יהודה בר סימון בשם רבי לוי בר טרפא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה כמה דאת אמר ועתה יגדל נא כח ה' ובזמן שאין עושים רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף. עד כאן לשונו. וראוי לדקדק מאי איכא בין ר' יהודה לר"ל בר טרפא כי לומר משמעות דורשין איכא בינייהו הוא דוחק: ומה גם כי אין הכרח במשמעות הכתובים בזה יותר מבזה. ועוד כי ר"ל מייתי קרא לחלוקת כשעושין רצונו ולא מייתי קרא לחלוקת כשאין עושין רצונו של מקום ואם נאמר דבחלוקה האחרונה לא פליג כלל וסמיך אראיה דמייתי ר"י א"כ קשה אמאי הזכיר כלל החלוקה השנית ודי בשיאמר החלוקה דפליג עליה לבד. על כן אפשר לומר דבהא פליגי כי ר"י סבר שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה ואפילו מד"ה מתהפכת להם למ"דר ומוסיפין בה כח לרחם עליהם ולהשבי' אויב ומתנקם וז"ש באלהים נעשה חיל ומוסיפין כח וחיל במדת אלהים עצמו והוא יבוס צרינו. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי הכונה כי כביכול אתה מתיש כח אביך זה ילדך והוא מדת תפארת ישראל וכביכול עד שם מגיע התשות כח. ור"ל סבר כי לעולם תוספת הכח או התשת הכח לעולם לא יעלה רק עד השכינה לבד כי היא אמנו ובה נוכל לעשות תוספת או מגרעת בכחה לא במקום אחר למעלה וז"ש בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כביכול מוסיפין כח בגבורה כמ"דא ועתה יגדל נא כח אד"ני שהוא שם אדנות והיא המדה האחרונה ובזמן שאין עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף והיינו כח השכינה ולא הביא קרא כי סמך למה שדרשו ז"ל לעיל בזה הפסוק ויצא מן בת ציון כל הדרה היינו השכינה וביא' דכאשר אמר בסיפיה דקרא וילכו בלא כח לפני רודף אתרוייהו קאי אשריה ואהדרה שהזכיר דהיינו השכינה וז"ש בעל המאמר והולכין גם הם בלא כח לפני רודף וגם הם דקאמר הכונה השכינה וגם השרי' דאלת"ה מלת גם מאי ר' ולפי שלמעלה הזכיר במדר' כי מ"ש ויצא מן בת ציון כל הדרה על השכינה קאמר ע"כ לא הוצרך עתה לחזור לפרשו אבל הזכיר בסיפא דקרא וילכו גם הם בלא כח לפני רודף להודיע כי לשניהם קאי מאי דקאמר וילכו בלא כח השכינה והשרים ובזה כבר מובן הדבר. '''והרב''' מורי זלה"ה כתב בפשט הכתוב כי העיר הזאת ירושלים זכרה כי מקודם בהיותה עומדת בשלותה עמדו לה זכיות להצילה מרעתה ובפרט שנים הא' ימי הצום והתענית שישראל מתענים מדי שנה בשנה לכפרת עונותיהם ולהצלת' ותשועת נפשם מיד שונא כי בימים ההם יטהרו העם מכל עונותיהם באופן שבהבטל הסיבה שהם העונות תבטל המסובב שהם הצרות גם זכות הב' והוא זכות האבות אשר עמד לעולם לישראל ויעמוד ועתה שום אחד מהם לא עמדו לה ולא עזרוה ולא סייעוה להצילה מצרתה ועל זה היתה מקוננת במר וז"ש זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה והם ימי העוני והצום וגם כל מחמודיה אשר היו לה מימי קדם והוא זכות האבות וכל הצדיקים אשר היו מימי קדם זכרם עתה בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה שהם ימי הצום הנקראים שבתון ושחקו כי לא הועילו לה ולא עזרוה. עכ"ל. '''ובמדרש''' ראוה צרים שחקו על משבתיה רצו לפרש שחקו מלשון שחוק והיתול כי רצו להעביר' על דת ושחקו על שבתותיה והיו מכריחים אותם שיחללו את השבת וכמו שראה ראינו בארץ פורטו"גאל כי בכל עת ובכל שעה מעלילים עליהם לאמר אתה שמרת את השבת אכלת חמין בשבת לבשת חלוק לבן בשבת ובכל עת הצרים שחקו על שבתותיה והשתדלו לבטלם מהם. ד"א על משבתיה על שמיטותיה כד"א ובשנ' השביעית שבת שבתון וכו' רצה לפרש שחקו מלשון שמחה ולא מלשון היתול ואמר ששמחו ושחקו על שהם ביטלו שמיטות הארץ כי העון הזה היה סיבה שנמסרו ביד' כי אז תרצה הארץ את שבתותיה בהשמ' מהם ועל כן שחקו ושמחו על משבתיה. ד"א על משבתיה זה רי"בז. רצה גם הוא לפרש שחקו מלשון שמחה כמו אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה והכונה ששמחו אבל לא על השמטות שמחו כי מהיכן היו יודעים הצרים שנצטוו על מצות השמטה וגם אם נאמר דידעי לה מי אמר להם שביטלוה על כן פי' ששחקו ושמחו על רי"בז ששבת מתוכה ויצא מן העיר כמובא במדרש ושמחו אם מפני שכשראו את ריב"ז בורח מירושלים ידעו ונתבשרו במפלתן של ישראל ואם מפני שידעו שאם ריב"ז היה בירושלים אולי זכותו היה מגין עליהם ועתה ששב' מתוכה שמחו ושחקו כי ידעו כי בצאתו מן העיר פנה זיוה פנה הדרה ועל כן שחקו על משבתיה:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף