עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/יא" (פסקה)

== יג ==

'''את הנשר. ''' עופות טהורים מרובים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים וקמ"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (חולין ס"ג ב') פירוש אפי' בלשון מגונה שהרי הזכיר הטמאים ולא הטהורים, עי' ריש פסחים. (הרב בחתם סופר סי' ע"ד) וכתב עוד ומ"מ יש לעיין, תינח אם נתבארו הדברים ביאור יפה בקצרה אז עת לחשות ולקצר אבל הכא לא נתבאר יפה שהרי כתיב למיניהם גבי ד' מינים ומרבה ר"א שכן אע"פ שאין נדמה (שם ס"ה) וא"כ אדם המכיר העופות הנזכרים להדי' במראיהן, מ"מ עוף הבא לפנינו מי בקי ויכיר אולי הוא שכנו של נץ או איה, א"כ לא נתבאר המבוקש, משא"כ אלו הזכיר כל הטהורים לא היה נשאר שום ספק, וצריך לומר דאתי' כרבנן דר"א דלמינהו אינו מרבה אלא שכן ונדמה בצורה כמותו, ואם כן אם מכיר איה ונץ אנפה ועורב מכיר כל מיניהם הדומה להם בצורה, ושפיר נקט קרא דרך קצרה, עכ"ד. ואין זה מספיק רק לרש"י שפירש ונדמה דומה להן במראיהן, וכבר תמה עליו הרשב"א בחידושיו שם, דהא זרזיר דומה במראהו לעורב ושוכן עמו ואפ"ה פליגי רבנן לכן פי' נדמה דומה בסימנים, והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנונית לבנה (שם ס"ב) דזרזיר אע"פ שדומה לו במראהו חלוק ממנו בסימנים שזה יש לו זפק ועורב אין לו זפק, וסנונית לבנה אע"פ שדומה לו בסימנים הרי הוא חלוק ממנו במראה שזה שחור כלו וזה לבנה. ור"א דאסר משום שדומה בסימנים ובמראה רובה שכולה שחורה חוץ מכרסה וכן הר"ן בחידושיו שם, ובאלפסי פירש דלא כרש"י. וכאן בפירוש התורה כתב רש"י כל עוף שנאמר בו למינה למינו למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהן ולא בשמותיהן וכולן מין אחר, מבואר שפי' נדמה דמיון סימנים כרשב"א ור"ן הפך ממה שפי' בתלמוד. א"כ הדרה קושי' לדוכתה, מי הוא זה המכיר כל אלה ובסימניהם. והדבר יותר מתמיה לדעת ר' משה ב"ר יוסף שהסכימו בו גדולי המורים הרשב"א והר"ן ומהרש"ל, אין לנו תועלת בהודעת כ"ד מיני טמאים שהזכיר קרא, רק בעוף הבא בסימן אחד ואין ידוע אם הוא דורס אם לא, שאין לו היתר רק בשיכיר כל העופות הכתובים בתורה, ואפי' פרס ועזני' שאינם שכיחים כלל בישוב, כמבואר כל זה בדברי הר"ן, וכבר צעק הרשב"א בחידושיו שם, אם אתה מצריכו שיכיר כל עופות הטמאים, הרי אתה מוסיף עליו ומצריכו בקיאות יתר מאד עד שיכיר גם פרס ועזני' דלא שכיחים, ע"ש. מצורף לזה לעוף זה הבא בסימן אחד רק שאינו יודע אם הוא דורס, בקל יכולים להתברר אם הוא חולק את רגליו בעמדו על החוט, או כשקולט מן האויר. הנה בזה הדרך ידבר קרא בלשון קצרה שהיא באמת ארוכה מאד. ואם אין רצון התורה לבאר מינים הטהורים מפני שהם מרובים, מכל מקום אינה מוכרחת לבחור בלשון מגונה לדבר מן הטמאים ויש בידה לבחור בלשון ערמים, לבלי הזכיר בו לא מינים הטהורים אף לא מינים הטמאים, כי אם לומר בדרך כלל. כל עוף אשר בו אצבע יתרה, או זפק, או קרקבנו נקלף ואינו דורס טהור, ואם לא נודע אם דורס אף ביש לו שתים מאלה טמא. דומה לפרשת דגים שלא הזכיר קרא שמות המינים רק הסימנים. לכן נ"ל שאין כוונת אמרם שבחרה התורה בלשון קצרה, קצרה שאין קצרה ממנו, כ"א קצרה בערך שכנגד כמות הרבוי שבעופות הטהורות, הטמאות מועטות וקצרות ובחר הכתוב בלשון קצר כזה, שהוא ממוצע בין לשון הארוך יותר מדאי ובין לשון קצר שבקצרים, להודיענו בו דבר שלא היינו יודעים אותו בלשון אחר. והוא זה: דאף על גב שכל העופות מצטרפין זה עם זה כיון שאיסורן בלאו אחד, כגון בשר הנשר והפרס והעזני' שקבץ מכלם כזית ואכלו לוקה (כבמעילה י"ז וברמב"ם פ"ד ממ"א הי"ז) מ"מ באכל הברי' כמו שהיא בשלמותה, הנשר והפרס והעזני', והתרו בו אל תאכל נשר פרס ועזני' לוקה על כל אחד ואחד, כמו לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, אף ע"ג דכלהו בחד לאו כתיבי לקי אכל אחד ואחד, דכיון דמפורשים וכתובים, לא תוכל לאכול אכלהו קאי, (כמ"ש רש"י מכות י"ט) ואף ע"ג שלא היתה רק התראה אחת, אם אכל הנשר הפרס והעזני' לקי שלש, כמו בלא יחבול רחיים ורכב דחייב שתים, (עתוס' ב"מ קט"ו ד"ה וחייב) ועתוס' חולין צ"ו ד"ה מכלל, דעוף טמא כשהוא שלם חשיבא ברי, לחייב עליו בכל שהו, דהוי כאלו פי' הכתוב שלא תאכלנו בין גדול בין קטן. והתבונן דבפרשה דילן טרם יתחיל הכתוב לפרט מיני עופות הטמאים אמר בלשון רבים, ואת אלה תשקצו מן העוף, ושינה הכתוב בזה ממה שאמר בבהמה זאת החיה בלשון יחיד, וכן בדגים את זה תאכלו, וכן בשרץ העוף המותרין את זה תאכלו, וכאן בעופות אמר לאלה בלשון רבים הכולל את כלם יחד, והיה מקום לטעות דלאו לא יאכלו אינו מתחלק על הפרטים ולהוי כלאו שבכללות דלא לקי רק חדא, לכן חזר קרא במשנה תורה, שהוא ביאור יותר על המצות הקודמות, וכתב (ראה י"ד י"ב) וזה אשר לא תאכלו מהם, במלת זה שהוא לשון יחיד יורה שהלאו מתחלק לכל פרטי העופות הבאים אח"כ בשמותם, והאזהרה על כל אחד מהם, ואף בהתראה אחד חייב על כל מין ומין שאכלו שהוזכרו לו בהתראה. ומלת מהם מוסב על פרטי עופות הטמאים, לכן הקדים מלת וזה להורות האזהרה על כל אחד מהפרטים, ודומה למ"ש (במנחות נ"ח ב') המעלה שאור ודבש ע"ג המזבח לוקה משום שאור ומשום דבש, דמלת ממני לחלק בא כמ"ש תוס' שם. ואין טענה ממה שדרשו רבותינו ממלת מהם להורות על השחוטה שבמצורע (קדושין נ"ז), בנא ומבושל, אע"ג דמלת ממנו אפסח קאי, מ"מ לחלק בא, ע"ש בתוס' מנחות. לפי"ז הא דאמר רבי דעופות טמאים הוזכרו משום דמעיטי, לאו דוקא הוא, דבאמת צריכין להו לדינא, אלא אגב גררא דבהמות שהוזכרו הטהורות מהך טעמא אמר גם בעופות כן. ומה שאמרו דקמ"ל ללמד בלשון קצרה, לא קאי רק אבהמות טהורות (ודע דגם בזה אינו לשון קצרה שאין קצר ממנו, דהא לא סגי לי' לקרא במה שפרט סימני פרסה לחוד, דמ"מ פי' בפרשת ראה עשר מינים הטהורים, אלא הוא קצר בערך הטמאות). ומ"מ יש לעיין, ממה דטרח תלמודא מאי טעמא פרט כל הני עופות טמאים, ואמרו שהם שני כתובים הבאים כאחד, ולתוס' וראשונים שם בסוגי' הם י"ט כתובים הבאים כאחד, דהא כל חד וחד לגופא אצטרך ולהורות חלוקי מלקיות אף בהתראה אחת: