עריכת הדף "הכתב והקבלה/במדבר/ל" (פסקה)

== יד ==

'''לענות נפש. ''' כי הנדרים שיש בהם ענוי נפש הבעל הוא נוגע בדבר, כי האשה קנין מקניניו, והיא פוחתת בזה קנין הבעל, וטוב לבעל שתהיה אשתו בזולת ענוי נפש, כי בצרתה לו צר, ומכש"כ שיש לבעל להפר נדרים שבינו לבינה, כי בזה היא נוגעת יותר בדבר שמשועבדת לו ממה שיש בהם ענוי נפש לבד, כגון בנודרת שלא תרחץ מטומאתה או שאסרה על נפשה משכב בעלה (רלב"ג); והראב"ע שכתב לענות נפש אפילו לענות נפש, ג"כ כוונתו דמכש"כ דברים שבינו לבינה, והרי"א הבין מדברי הראב"ע כש"כ להיטיב ולתת צדקה. ואינו נכון: 

'''אישה יקימנו ואישה יפרנו. ''' בנדרים ע"ב פליגי בזה ר' יאשיה ור' יונתן דלר' יאשיה דוקא אישה ולא שליח, דגזרת הכתוב הוא אישה יקימנו ואישה יפרנו. ולר' יונתן מצי משוי שליח דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. וכתב שם הרא"ש וקיימא לן כר' יאשיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר, לכן כתב הטור (סי' רל"ד) אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה. והרב בתשובת ר"ע איגר (סי' מ"ז) תמה ע"ז דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה לקולא במה דס"ל דע"י שליח לא הוי' הקמה, וכיון דליכא הכרעה הילכתא כמאן ממילא נקטינן לחומרא לענין הקמה דע"י שליח הוי' הקמה. והניח שם בצ"ע. והוסיף לבאר תמיהתו זאת בסי' מ"ח וכתב שאין לומר כיון דלדעת הרא"ש אינו יכול להפר בלי שמיעת הנדר ממילא לא משכחת לה לקיים ע"י שליח רק במשוהו שליח לקיים לכי שמענא, א"כ למה ליה למשוי שליח הא יכול בעצמו לקיימו, דבהא ליכא למימר דלמא מטרידנא, דהא בזה לא יפסיד, דאף אם ישכח הוא ולא יקיים מ"מ יתקיים הנדר בשתיקתו דזה אינו דמ"מ שייך לומר גם בזה דלמא מטרידנא, ואף שבשתיקתו ג"כ יתקיים הנדר, מ"מ רוצה יותר בקיימו בפועל, כמו בכל קיום שהוא לכאורה דבר שפתים אך למותר, אלא ע"כ שרוצה בכך לאיזו סבה, או דחושש על עצמו שמא יתחרט אח"כ וירצה בהפרת הנדר, וע"י שתיקה לא יהיה בידו אח"כ להפר למחרתו, אבל ע"י קיום יש לו תקנה להשאל על הקיום ולהפר לה, יהיה מאיזה טעם שיהיה עדיין יקשה באומר לשלוחו לכי שמענא קיים לה נימא דלחומרא הוי קיום. ע"ש בתשו', תמיהתו היא בנדרים שנדרה כבר, וכשישאר לו עוד זמן להפר אחר ההקמה, כי כשהקיום יהיה ברגע אחרונה הסמוך לשקיעת החמה, אז אין חומרא כשנאמר שיש קיום ע"י שליח ואדרבה קולא היא דמצי למחר לשאול על קיומו ולהפר, לדעת הטור (סי' רל"ד) שיש שאלה על ההקם אפילו לאחר כמה ימים, ולהפך חומרא היא כשנאמר שאין קיום ע"י שליח, א"כ עבר עליו היום בשתיקה, ותו לא מצי למשאל, דאין שאלה אחר השתיקה כמ"ש הר"ן ר"פ המדיר, אלא ע"כ דקושייתו היא בשיש לו עוד שעות ביום אחר הקיום להפר, דאז יש קולא כשנאמר שאין קיום השליח קיום. וכן כשלא נדרה עדיין לכ"ע לא הוי קיום אפילו בלכי שמענא, כמבואר האומר לאשתו כל נדרים שתדורי הרי הן קיימין לא אמר כלום, ואפילו בלכי שמענא, דומיא דסיפא דאיירי בלכי שמענא. אלא ע"כ שקושיתו היא כששמע שנדרה אשתו נדר מה ולא ידע מה זה נדרה, ועושה שליח לקיים לה לכשישמע מהות נדרה, דאל"כ הוי קיום בטעות, כמבואר (נדרים פ"ו ב') שאין הקמה, והפרה רק אחר ידיעת מהות הנדר. ולדעתי העניה אין כאן קושיא לדעת הרא"ש, דלפי מ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים ע"ב בטעם שאינו יכול לקיים נדרים שלא חלו, דשמא תדור דברים שהוא מצטער ובוש עליהם ואינו חפץ בקיומן והוי כמו נדר בטעות (וכ"כ הרא"ש בפי' למתניתן שם ע"ה, וכ"פ הר"ע ברטנורא) א"כ אף בנדרים שחלו כבר לא מהני קיום לכי שמענא, כי אף ששמע עתה שנדרה אשתו נדר מה' ואינו יודע ענין נדרה, אם מקיימו עתה שיחול הקיום בשעה שישמע מהות נדרה, עדיין קיום בטעות הוא, דלמא כשישמע ויתברר לו אופן נדרה ירע בעיניו על שקיימו מתחלה, וכיון שהוא בעצמו אין בידו לקיים מה שנדרה בדרך לכי שמענא מטעם קיום בטעות מכש"כ שאינו יכול לעשות שליח לקיים בלכי שמענא, דכיון דאיהו לא מצי עבד לא מצי למשוי שליח. (ואף דיכול לעשות שליח להפר לכי שמענא, כמ"ש הב"י בשם ר' ירוחם, והעתיקו רמ"א בסי' רל"ד סכ"ה וכמ"ש הש"ך סקמ"ג. נ"ל דהיינו טעמא, דודאי בכל נדרים ניחא ליה לבעל שיהו מופרין, כמ"ש הרא"ש בפי' לנדרים בהפרת נדרים שלא חלו. משא"כ בקיום. ומ"מ לא ידענא אם לומר גם בזה כל שאינו בא לכלל הקמה לא בא לכלל הפרה). ובאמת משכחת לה הקמה ע"י שליח דהוי' לחומר', כגון ששמע את נדרה, ודעתו תלוי' אם להפר אם להקם שאין בדעתו הכרעה לאחד משני הצדדים, וחושש פן ישאר מסתפק עד דערב שימשא וישכח מחמת טרדתו לקיים נדרה, ותיחשב שתיקתו לקיום ותו לא יהיה בידו לשאול על השתיקה, ולקיים עתה אינו רוצה דטריחא לי' מילתא למכנף בי תלתא לשאול על הקמתו אם דעתו תסכים אח"כ להפר, לכן עושה שליח שימתין עד סמוך לערב ואז יקיים לה, הנה ירוויח בזה פן בהמשך זמן זה יכריע במחשבתו יותר להפר, אז יבטל שליחות השליח (ער"ן נדרים ע"ג סד"ה סבר), ואף אם ישאר מסתפק עד אחר שכבר עשה שליח את שליחותו ויקיים לה, עדיין תהיה הברירה בידו להשאל על ההקם ויפר. הנה בזה האופן אם נאמר הקמת השליח הויא הקמה יש כאן קולא, כי יוכל לשאול על הקמתו ולהפר אח"כ, אבל אם נאמר שאין בהקמת השליח כלום יש כאן חומר, שאין בידו עוד להפר, דכיון ששתק עד דערב שמשא על השתיקה א"י לשאול. ובעיקר התמי' נ"ל דהחומר' והקולא בענין זה יש לדון בו משני צדדים, אם מצד שליחות הבעל אם מצד נדר האשה, דמצד האשה יש חומר' כשנאמר אין הפרת שליח הפרה ונדרה קיים עלה, וקולא כשנאמר כשאין קיום השליח קיום ויש ביד הבעל עוד להפר. ומצד הבעל יש קולא כשנאמר שיש ברשותו למנות שליח במקומו להקם ולהפר, והחומר' כשנאמר שאין בכחו לעשות שליח במקומו, אף ששלוחו של אדם כמותו בכל דבר, מ"מ בענין הקמה והפרה גזרת הכתוב הוא שהוא בעצמו יש לו כח זה, ואין בכחו לעשותו ע"י שליח. ודבר ברור הוא שמתחלה צריכים אנו לדון על מנוי השליחות שהוא מוקדם בזמן לעשיית השליח את שליחותו וכיון שמצד מנוי השליחות (שהיא צד הבעל) שאנו דנין עליו תחלה כבר החלטנו בו להחמיר על הבעל ולומר שאין בכחו לעשות שליח בין להפרה בין להקמה, קם דינא הכי שאין במנוי השליחות כלום, ואף שמצד האשה יש צד קולא שאינו יכול לקיים אין להשגיח בו עוד, כיון שכל נדרי האשה תלויים בבעלה, כי כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומצד הבעל חומר' היא שאין בידו לעשות שליח, תו לא משגחינן בהתילדות קולא לצד האשה (וסייעני בזה ידידי הרבני טודרס, מדאמרי' (נדרים ע"ט) חומר בהפר מבהקם שאין נשאלין על ההפר, שאין החומר' רק מצד הבעל) ובאמת גם מצד האשה אינו חומר' כשנאמר יש קיום ע"י שליח, כי כמו שבהפרה ע"י שליח אינו חומר' רק כשעבר יום שמועה אחר הפרת השליח, ונאמר שהפרת השליח אינה הפרה ונדרה קיים עליה, הנה בדרך זה גם בקיום ע"י שליח ישנו חומר' כשעבר יום שמועה אחר קיום השליח, אז ישנו חומר' כשנאמר שאין קיום השליח קיום א"כ עבר עליו היום בשתיקה ואין בידו לשאול על השתיקה, אבל כשנאמר קיום השליח הוי' קיום, יהיה קולא דמצי למשאל על הקמתו למחרתו. הכי נ"ל בדעת הרא"ש שכתב דקייל"ן כר' יאשי' מטעם דבשל תורה הלך אחר המחמיר אמנם בשיטה מקובצת (ב"מ צ"ו) כתב בשם הר"ח דקיימל"ן כר' יאשיה משו' דקראי דייקי כוותיה: 

'''אישה יקימנו. ''' לרבותינו דוקא כשכבר נדרה, אבל כשלא נדרה עדיין אין בידו לקיים ולהפר, והאומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום, וכן בהפרה (נדרים ע"ה) והטעם לדעת הראשונים שם שאין אדם מקיים נדר שלא בא לעולם, והרא"ש בפירושו שם כתב הטעם דקים לן שלא היה בלבו לקיימו שמא תדור דברים שהוא מצטער ובוש עליהם ואינו חפץ בקיומן והוי לי' קיום בטעות, וכ"כ תוס' נזיר י"ב ב', וכ"כ הר"ע ברטנורא שם בנדרים, לפי"ז כשידוע לבעל הנדר שבדעתה לנדור, יש בידו לקיימו אף שלא נדרה עדיין דאין קיומו בטעות, לכן כשאמר הבעל לאשתו הריני נזיר ואת (בניחותא) וענתה אמן, הוי קיום ותו אין בידו להפר, כמ"ש הר"ע ברטנורא (בנזיר פ"ד מ"ב) דאף שהקיום הוא קודם שנדרה, מ"מ כיון שידוע לו ואין בו חששא דקיום בטעות שפיר קיומו קיום, ובתוס' רע"ק שם בנזיר תמה ע"ז, הא קיום קודם הנדר אינו כלום. ע"ש. ולדעתי דבריו נכונים דשפיר הוי קיום כיון דאין כאן חששא דטעות: