עריכת הדף "דרישה/חושן משפט/רז" (פסקה)

== יא ==

ל' הרמב"ם כו' ואיני מבין דבריו כתב ב"י ז"ל ובאמת שהן תמוהים לכאורה והתימה מהמ"מ שלא ביארם ונ"ל שהרמב"ם מפרש שמועה זו שלא כדברי רש"י והרא"ש אלא דס"ד דרב אשי הא דאמר רבא סיפא דא"ל מדעתיה ה"ק כו' ע"ש בסי"א גם בכ"מ כתב אותו שוב בעינו כמ"ש כאן ומפני שדבריו סתומים ואינם מובנים לא רציתי להאריך בהעתקת לשונו ואכתוב את הנלע"ד בישובו ונראה שלזה כיון ג"כ הב"י והוא דהיה להרמב"ם שיטה אחרת בפי' סוגיא זו ומתיישב אליביה שפיר דל"ת ל"ל לרבא לומר סיפא דאמר מדעתיה או נעשה כאומר מדעתיה הול"ל סיפא פטומי מילי נינהו ושלעולם לא עלתה על דעתו להחזירו ומש"ה ס"ל להרמב"ם דכמו דהמקשן דהקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דל"ש התנה המוכר ל"ש התנה הלוקח מסתמא אמרינן דאדעת אותו התנאי מכר המוכר כדי להחזיר לו השדה כשיתן דמיו אף כשהתנה הלוקח ולא חזר המוכר על דבריו לחזקם דאל"כ קשה הא שנא ושנא יש דרישא מיירי בדהתנה המוכר וסיפא בדהתנה הלוקח כן נמי ס"ל לרבא והשיב לו ע"פ סברתו דבאמת מסתמא אין חילוק אלא סיפא מיירי בדא"ל הלוקח אחזירה לך מדעתי וגם לבסוף כשהשיב אמימר לר"א נעשה כאילו אמר מדעתיה אתמר מדלא קאמר אלא נעשה כו' ע"כ צ"ל דרישא מיירי כשהתנה בשעת מקח בתחילתו או בשעת גמרו וסיפא מיירי בדהתנה אחר שכבר נגמר המקח בלא תנאי ולפ"ז צ"ל דרישא דקתני וא"ל לכשיהיה לי ל"ד קאמר כשהתנה המוכר אלא ה"ה אם התנה כן הלוקח אלא כל תנאי שהותנה קודם גמר המכר ועדיין השדה של המוכר מיקרי התנאי ע"ש המוכר אף שהתנה הלוקח וה"ה איפכא כל תנאי שעושים אחר גמר המכר נקרא על שם הלוקח אף שמתנה המוכר והא דקתני סיפא לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מותר לאו דוקא כשמתנה הלוקח קאמר אלא קרא התנאי דאחר גמר על שם הלוקח (ונראה שזהו כוונת הראב"ד במ"ש דהא דנקט הכא מוכר ולוקח ל"ד אלא ענין מוכר וענין לוקח קאמר וכמ"ש מזה עוד בחידושים ע"ש) ואמימר דקא א"ל לר"א נעשה כאומר מדעתיה לפי ס"ד דר"א השיב לו שהוא סבר דמ"ש רבא סיפא דאמר מדעתיה דאמר הלוקח אחזירנה לך מדעתי ע"ז קאמר לו אמימר דאין כן כוונת רבא אלא מ"ש סיפא דאמר מדעתיה ר"ל שמדעתו אמר כן והיינו לאחר גמר המקח דאין ביד המוכר להתנות שום דבר אלא בדעתו תלוי הכל ואז הו"ל הבטחתו כאילו אמר מדעתי כדס"ד דר"א וה"ט דהבטחתו אינו אלא פטומי מילי. הכלל דמדעתו דאמר רבא היינו בשעה שתלה בדעתו לחוד וברישא איירי בשעה שאינו תולה בדעתו וזהו שדקדק הרמב"ם בלשונו וכתב ז"ל וא"ל הלוקח מדעתו כשיהיה לך כו' וגם אותו מעשה דמכר לו שלא באחריות כו' הוה הבטחת המוכר דא"ל אי טרפי מינך כו' לאחר גמר המכר דהו"ל כאילו אמר מדעתי מש"ה אמר אמימר דהו"ל פטומי מילי וע"פ פי' זה ק' ליה להרמב"ם מאי קמ"ל סיפא דברייתא דכשהתנה אחר גמר המכר הפירות מותרים פשיטא בשלמא אמימר הוצרך להשיב על פי המעשה שבא לפניו אבל סיפא דברייתא דלדינא קתני מאי קמ"ל וניחא ליה להרמב"ם דסיפא מיירי אפילו בדקנו מידו על ההבטחה דדברי הלוקח או תנאי המוכר כשיהיה לו מעות מחויב להחזיר לו השדה באופן שמחויב לקיים התנאי אפילו הכי מותר לאכול הפירות דלענין היתר אכילת הפירות נעשה כאמר ליה מדעתי דמאחר שכבר נגמר המקח בסתם הו"ל זה כמכירה חדשה כנ"ל להרמב"ם פירוש הסוגיא ונכונה היא ועפ"ז יצא לו הדין שכתב שלפעמים אף שמחויב לקיים התנאי מ"מ מותר לאכול הפירות והיינו כשהבטיחו בק"ס גמור אחר גמר דבהכי איירי הרמב"ם ואף שסתם דבריו מ"מ סתמא כפירושו דמי מהוכחת לשונו והוא מדכתב ז"ל מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כו' עד שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה מדכתב מכר לו סתם משמע דכבר נגמר כל המכירה בסתם גם מוכח כן ממ"ש וא"ל הלוקח מדעתו ומדסיים שהרי מדעתו חייב עצמו בודאי אחר גמר המקח אין חיוב עליו כ"א כשהבטיחו בק"ס גמור ולפ"ז רישא דדברי הרמב"ם שכתב לפני זה מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר כשיהיה לי מעות החזיר לי הקרקע זו הרי הפירות של המוכר ר"ל שהתנה כן קודם גמר המקח והתנה המוכר ל"ד קאמר אלא ה"ה התנה לוקח אלא לשון הברייתא נקט כדרכו וכאשר פירשתי אליביה הברייתא הנ"ל כן מפורשים דבריו ודוק. וגם הב"י פירש דברי הרמב"ם כן והוסיף בנתינת טעם ע"ש אבל בפירוש הסוגיא הנ"ל לא גילה ב"י דעתו היאך הוא מפרשה. ומ"ש הב"י שם ז"ל אבל בההוא עובדא (ר"ל במעשה שמכר שלא באחריות ואמר אי טרפי מינך כו') כיון דלא התנה מוכר קודם שמכר אלא לוקח שהתנה אחר גמר המקח צ"ל דכוונת ב"י היא ג"כ מ"ש שלא התנה המוכר כו' ר"ל ענין המוכר וענין הלוקח וכמ"ש ועי' בב"י שכתב ראיה לפי' זה ממ"ש הג"א בשם ר"ח ז"ל ור"ח פי' סיפא שמכר לו מכירה גמורה ואח"כ נתנדב הלוקח מעצמו והבטיח למוכר וא"ל לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מותר והוא דקנו מיניה דהאי עכ"ל ואין ראיה משם דאפשר לפרש דמ"ש והוא דקנו מיניה כו' ר"ל שקנו על המכר ודעת ההג"ה שבאמת המכר קיים והתנאי בטל ולהכי מותר באכילת פירות והלשון משמע כן מדקאמר והוא דקנו מיניה ולא קאמר ואפילו קנו מיניה ש"מ דהקנין לא קאי אהתנאי אלא אקיום המכר ודוק. ובכ"מ כתב עוד פירוש אחר לדברי הרמב"ם כתבתיהו בסמ"ע ע"ש אבל פירוש זה שכתבתי כאן הוא נכון בעיני יותר ובפרט מאחר שמצינו להראב"ד שכ"ה ענין מוכר וענין לוקח קאמר וכנ"ל אלא שיש לדקדק לפי מ"ש דאמימר השיב לו לר"א דסיפא מיירי לאחר גמר מקח וגם ההוא עובדא נמי הוה אחר גמר מקח אם כן מאי עלתה על דעתו דר"א להקשות לאמימר הלא המעשה היה לפניהן ומסתמא ידע ר"א גם כן דאותו מעשה היה דהתנה הלוקח אחר גמר מקח ול"ד לסיפא דברייתא ודברי רבא דאיירי בקודם גמר מקח לפי מ"ש דהכי הוה ס"ד דר"א וא"ל דר"א ס"ד דרישא וסיפא בברייתא שניהן איירי אחר גמר מקח דכן הוה משמעות הלשון דקתני מכר לו בית כו' משמע דהמכירה נגמרה בסתם ואח"כ א"ל להתנות דא"כ ש"מ דס"ד דר"א הוה דאפילו לאחר גמר מקח אינו מותר בפירות אלא בדא"ל מדעתי וקשה לפ"ז מנ"ל להרמב"ם לאוקמי סיפא דברייתא דאיירי בקנו מידו על ההבטחה ואפ"ה מותר לאכול פירות דאל"כ קשה פשיטא דמותר וכמ"ש מאי פשיטותו להתיר כיון דר"א ס"ד דאסור עד שיאמר בפירוש מדעתי וא"ל דר"א ס"ד דהברייתא ג"כ באחר גמר מקח ובקנו מידו על החזרה מיירי דאל"כ קשה פשיטא דמותר לאכול פירות וכמ"ש לדעת הרמב"ם דא"כ מאי הקשה ר"א לאמימר טעמא דאמר מדעתי כו' הא שאני התם דלא קנו מיניה וצ"ל דלשון אמימר דקאמר פטומי מילי בעלמא נינהו ולא תלה דבריו (אינו מסיק) במה שהבטחון היה לאחר גמר מכר הוה משמעין ליה לר"א דס"ל דכל תנאי שמתנה הלוקח לטובת המוכר מיחשב לפטומי מילי אפילו קודם גמר מקח ומש"ה שפיר הקשה לו הא רבא הצריך לומר מדעתי והשיב לו נעשה קאמר מפני שאיירי הסיפא בגמר המקח וגם אני שאמרתי פטומי מילי להכי כוונתי לרמז שלא גמר המוכר בדעתו מה שאמר לו אי טרפי מינך כו' אלא תלה הדבר בדעתו אם ארצה מגבינא לך ודוק. ורבינו שכתב ואיני מבין דבריו הוא על פי פי' רש"י והרא"ש הנ"ל. וע"פ מ"ש נתבאר לך טעם הרמב"ם במה שכתב בריש הפרק והביאו רבינו בר"ס זה דבין התנה המקנה בין התנה הלוקח צריך לקיים התנאי דהוא ע"פ סוגיית המקשן הנ"ל דהקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וגם התרצן הניח לו סברתו וק"ל. ועיין בכ"מ שהקשה על פירוש רש"י הנ"ל בשיטה זו ובאמת לע"ד לק"מ דמה שהקשה ראשונה למה לא אמר בקיצור רישא התנה מוכר וסיפא התנה לוקח לק"מ דהא גם המקשן שהקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' ראה לפניו דרישא מיירי במוכר שמתנה וסיפא בלוקח ואפילו הכי הקשה מ"ש שלא ידע טעם לחלק והוצרך להשיב לי סיפא דאמר מדעתי ופירשה אמימר דכל שהתנה הלוקח טובת המוכר נעשה כאילו אומר מוכר מדעתו ומה שהקשה הא תנאי לוקח דומיא דתנאי המוכר בשעת המכר וא"כ ודאי שהתנאי קיים תמה אני שהרי גם לפירוש זה שכתב הכ"מ אין תנאי קיים אא"כ חזר המוכר על תנאו וכמ"ש ואי לא לא אף שהתנה הלוקח בשעת המכר וע"כ ה"ט משום דלא התנה הלוקח לומר כן בתחילת המקח כ"א בסופו ומדמכר תחילה סתם ולא חש אחר כך להחזיק דברי הלוקח ש"מ דלא חש לדברי הלוקח וכמו שכתב הרא"ש ורבינו ר"ס ומה שהקשה עוד שאם כשאומר לוקח אי התנאי קיים פשיטא דאוכל פירות י"ל דודאי כשאנו אומרים שאין התנאי קיים אז פשיטא דהפירות מותר אבל אכתי לא ידענא דאין התנאי תנאי אלא מברייתא אשמועינן לה דכיון דקתני דבפירות מותר ממילא משמע דאין התנאי תנאי והא דלא קתני הברייתא מילתא לענין תנאי אפשר דאגב דקמ"ל ברישא איסור דאכילת פירות נקט בסיפא ההיתר ואגב אשמועינן דאין התנאי תנאי ודוק: