עריכת הדף "
אבן האזל/נזקי ממון/ד
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ח == '''שאלו בחזקת תם ונמצא מועד. אם ידע השואל שהוא נגחן הבעלים משלמים חצי נזק שכל מקום שהוא הולך הרי שם בעליו עליו, והשואל משלם חצי נזק שאפי' הי' תם (כשעלה בדעתו) חצי נזק הי' משלם שהרי ידע שהוא נגחן, ואם לא ידע שהוא נגחן אין השואל חייב כלום והבעלים משלמים נזק שלם.''' ''' השגת ''' הראב"ד: משלם חצי נזק. א"א הא דלא כהלכתא שאין זה הדין אלא בשתפסוהו ב"ד עכ"ל. ''' כתב ''' המ"מ וז"ל ובאמת שהגמ' כך הוא דמקשי נימא לי' אי תם הוא הוי מעריקנא לי' לאגמא ופריקו הכא במאי עסקינן דאקדים ב"ד ותפסוה. ויש דרך לתרץ דברי רבינו שאותה סוגיא אינה אלא לדעת ר' ישמעאל שאמר יושם השור וב"ח הוא אבל אליבא דר"ע דאמר שותפו נינהו אי מעריק לי' חייב, ומחלוקתן פ' המניח דל"ד וקיי"ל הלכה כר"ע מחברו וכן פירשו מן המפרשים ההיא קושיא דוקא לר' ישמעאל וכן כ' הרשב"א ז"ל עכ"ל המ"מ, ותמה על זה הלח"מ דהא מעיקרא אקשינן בגמ' ונימא לי' אי תם הוי מודינא ומיפטרינא ואפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא אי תם הוי מעריקנא לי' לאגמא וכיון דקיי"ל פלגא נזקא קנסא א"כ נשארה הקושיא דהוי מודינא ומיפטרינא ונשאר הלח"מ בצ"ע - ''' והנראה ''' בזה דהנה בהא דקיי"ל דארבעה שומרים נכנסו תחת הבעלים ובמועד או בשן ורגל הבעלים פטורים והשומרים חייבים ומ"מ בתם כשפשע השומר גובין מגוף השור, וצריך ביאור מאיזה טעם גובין מהשור שהוא של הבעלים, כיון דהבעלים לא נתחייבו דהא במועד פטורים, ואפשר לומר דבשור תם כיון דעיקר גביית השור הוא מגופו, ואם נימא דבמסרו לשומר אי אפשר לגבות מגופו, א"כ לא יהי' כלל להניזק ממה להשתלם, א"כ משום זה גופא לא נסתלקו כלל הבעלים מחיובם, דהא מה שלמדנו דארבעה שומרים נכנסו תחת הבעלים זהו מקרא דולא ישמרנו כמו שהבאנו בריש פ' א' מהמכילתא, וקרא דולא ישמרנו במועד כתיב דאם השומר נכנס תחת הבעלים הבעלים פטורים והשומר משלם, אבל בתם דאם לא יגבו מגופו לא יהי' להניזק ממה לגבות לא ילפינן מקרא דואם לא ישמרנו דכתיב במועד, ולכן הבעלים נשארו בחיובם אפי' כשמסרו לשומר, ואף דעכ"פ כשמסרו לשומר והשומר שמר ויצא והזיק בודאי פטורים הבעלים, ולא אמרינן בזה דהוי תחלתו בפשיעה דלא הוי לו רשות למסור, דכיון שמסרו לבן דעת שפיר הי' לו רשות ולא הוי פשיעה, אבל מ"מ לא נסתלקו הבעלים בתם מחיוב שמירתו. ''' אכן ''' לשיטת הר"ח ולקמן בפ"ז הלכה י"א כתבנו דכן הוא דעת הרמב"ם דלר' ישמעאל גם בתם כשנאבד משלמים הבעלים ולא אמרה תורה דינא דמגופו אלא דאינו משלם יותר מכדי שויו של השור ושעיקר גביית הנזק הוא מהשור אבל הבעלים יש עליהם חיוב תשלומין בכדי שויו של השור, וכמו דאמרינן יושם השור שהבעלים יכולים לסלק הנזק במעות ה"נ כשנאבד השור ג"כ משלמים הבעלים, וא"כ אין הכרח לכאורה לומר דהבעלים אין יכולים להסתלק משום דלא יהי' להניזק ממה לגבות דהא נוכל לומר דבשומר אם היינו אומרים דאין גובין מגוף השור יהי' דינו כמו נאבד דהבעלים משלמים, וה"נ יהי' צריך השומר לשלם ויש להסתפק בזה אם יהי' דומה לנאבד או דהי' דומה להיכי דאין השור שוה כלום כיון דנימא דמעיקר הדין אין דינו של הניזק על השור, אכן אפשר דכיון דעכ"פ נתנה תורה זכות לניזק דיש לו דין שעבוד על השור גם לר' ישמעאל דהוי כמו אפותיקי ולא מהני מכרו מזיק כדאמרינן בגמ', לכן אינם יכולים הבעלים לסלק חיובם ולמנוע זכות הניזק משעבודו דכי אשכחן בקרא דולא ישמרנו דיכולים למסור לשומר ולהסתלק מחיובם היינו גבי מועד דאין הניזק מפסיד כלום, אבל גבי תם דיפסיד עכ"פ שעבודו על השור לא ילפינן מולא ישמרנו והבעלים נשארים בחיובם. ''' ועוד ''' יש לומר דלבד הטעם משום הפסדו של הניזק אלא דמעיקר דינא לא נלמוד תם ממועד לענין דין מסירה לשומר, דכיון דעיקר דינא דולא ישמרנו הוא שמירה פחותה, ובזה שפיר גלי לן קרא נמי דאם מסרו לשומר נסתלקו הבעלים משמירתן אבל גבי תם דלא סגי בשמירה פחותה, ודרשינן ולא ישמרנו לזה ולא לאחר דתם בעי שמירה מעולה א"כ נוכל לומר דבתם לא יפטרו הבעלים מחיובי היזקו גם ע"י מסירה לשומר דזה ג"כ נלמד מקרא דולא ישמרנו, וזהו גם בסברא דשמירה מעולה דפוטרת הוא מגדר אונסא רחמנא פטרי' דאם שמר שמירה מעולה ויצא והזיק הוא אונס דפטור בכל עניני חיוב, אבל מסירה לשומר אפי' לשומר שכר שמחויב לשמור שמירה מעולה והשומר לא שמר אינו גדר אונס לגבי הבעלים, וכמו שנבאר בהלכה י"א, ונלמד רק מקרא דולא ישמרנו דכמו דשמירה פוטרת ה"נ מסירה לשומר פוטר הבעלים והשומר נכנס תחתיו, וזהו דוקא במועד אבל בתם לא ילפינן כלל מקרא דולא ישמרנו דהא דרשינן ולא ישמרנו לזה ולא לאחר לגבי שמירה פחותה וה"נ לגבי מסירה לשומר, ולפי"ז נוכל לומר דמה דחייב שומר בחיובי שור תם הוא רק להבעלים דכיון דגבה הניזק את השור הוי היזק ניכר וכמו שכתבו בתוס' בדף מ"ה ע"א בד"ה השתא. ''' אכן ''' עוד דרך אחר נוכל לומר דלעולם גם בתם ילפינן מקרא דולא ישמרנו דכתיב גבי מועד לענין זה דמסרו לשומרין נכנסו תחת הבעלים, והכתוב לא מיעט גבי תם מקרא דולא ישמרנו דדרשינן לזה ולא לאחר, אלא לענין שמירה פחותה דלא סגי בתם אבל בעיקר דין השמירה שרשאין הבעלים למסרו לשומר ונסתלקו משמירתו, לענין זה תם ומועד שוין, אלא דלענין תם אין נ"מ כלל במסירת הבעלים שמירת השור לשומר, דמ"מ שפיר גובין מגוף השור, דכיון דהשור נכנס לרשות השומר לענין שמירת נזקין והוי כבעלים להתחייב בנזקין, ממילא גובין גם מגוף השור, וכדאמרינן בדף ל"ד ע"א האי תורא דאזקן מיני' משתלמנא. ''' והנה ''' התוס' הקשו שם על הא דאמר בגמ' האי תורא דאזקן מיני' משתלימנא, וז"ל תימה אז בדין הוא שיגבה שפשע בשמירתו, וי"ל דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לבע"ח כמו שהוא משועבד לניזק שמשתלם מגופו, וכן פי' בקונטרס בריש שור שנגח דו"ה עכ"ל, ומה שהביא התוס' מפירש"י זהו ממה שהקשה רש"י בריש שור שנגח במה דאמרינן שם דלר' ישמעאל ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה דהא אמרינן לעיל האי תורא דאזקן מיניה משתלימנא, וכ' רש"י דהתם הוא דאמר ליה ניזק לבע"ח האי תורא דאזקן מיניה משתלימנא, ובע"ח לא מצי למימר הכי הלכך בע"ח יטול נכסים אחרים, אבל הכא האי ניזק והאי ניזק ולא משתלם אלא מגופו ומאי דשקיל האי מפסיד האי הילכך קמא קמא קדים עכ"ל, וא"כ מדברי רש"י ותוס' אין לנו מקור לומר דאף דכל החיוב הוא על השומר מ"מ גובין מגוף השור משום דאמר לו האי תורא דאזקן מיני' משתלימנא. דהא באמת בשני נזקין אינו מפסיד הראשון, ומה דאמרינן האי תורא דאזקן אינו אלא להוכיח עד כמה גדול כח שעבודו של הניזק, אבל אם הבעלים אין עליהם חיוב כלל אין לנו מקום לומר דגובין מגוף השור כמו דאין מפסיד ניזק הראשון חלקו, מכיון דאין עליו דין חיוב, אף דיש כאן חיוב מצד הבעלים של השור שפשעו בשמירתו, אכן באמת יש ראי' להיפוך מתוס' ריש פ' הכונס דף נ"ו בד"ה פשיטא שכתבו בפשיטות דגזלן שגזל השור ופשע בשמירתו גובין מגוף השומר, ובגזלן א"א לומר באופן אחר דהא הבעלים לא מסרו לו השור ע"מ שיגבו ממנו וגם אין לחייב כלל משום פשיעת הבעלים דהבעלים אונסין הם, ומ"מ כל שהגזלן פשע בשמירתו גובין מגוף השור וזה אי אפשר אלא אם כן נפרש דברי הגמ' כפשוטם דהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא הוא כלל בכל אופן אפי' היכי שאין על הבעלים של השור חיוב כלל. ''' והנה ''' כבר התעורר הקצוה"ח מדברי התוס' בהכונס להקשות על הש"ך במה שרצה ליישב דברי התוס' פ' שור שנגח שכתבו דהחמישי לא יטול אלא חלקו של רביעי, אבל השלישי לא יפסיד אם חלקו יותר על של רביעי, והקשו המהרש"א והש"ג דאמאי לא יגבה החמישי מחלק השלישי, ואף דתפסו הרביעי ונעשה עליו ש"ש מ"מ גם בשומר גובין מגוף השור, ותי' ע"ז הש"ך משום דלא דמי לשומר, דהכא כיון דתפסו הרביעי א"כ השלישי הוא אנוס ולכן אינו מפסיד מחלקו, וע"ז הקשה הקצוה"ח על הש"ך מדברי התוס' דהכונס דגם בגזלן גובין מגוף השור. ''' אכן ''' באמת נראה דחקירה זו אם אמרינן האי תורא דאזקן מיניה משתלימנא כפשוטו אפי' היכי דהבעלים לא פשעו, ואם בגזל גובין מגוף השור אפשר לומר דזה תלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא, דלר"ע דסבר יוחלט השור אפשר שפיר לומר דנקטינן סברא דהאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא כפשוטו, דכיון דעכ"פ מי שהשור הי' ברשותו פשע בשמירת השור ויש על היזק השור דיני תשלומי נזקין, אמרינן בזה ומכרו את השור החי ולא איכפת לן אף דהשור אינו של אותו שחייב בשמירת נזקין, אבל כל זה לר"ע אפשר לפרש הכי, אבל לר' ישמעאל דסבר ב"ח הוא וזוזי הוא דמסיק בי' ומה דגובין מגוף השור הוא רק מדין גבי' שגובין עבור חובו, רק שהוא משועבד ביותר כמו אפותיקי, א"כ אי אפשר כלל לומר דיגבו משור של הבעלים בעד חובו של השומר או של הגזלן, ולכן לר' ישמעאל הא דגובין משור שפשע השומר בשמירתו, ע"כ כשני אופנים הקודמים שכתבנו דהחיוב הוא משום לתא דבעלים ולא משום לתא דשומר, ובגזלן שפשע באמת לא יגבו מגוף השור כיון דבעלים לא פשעו כלל והם אנוסים. ''' וא"כ ''' מיושב שפיר דהתוס' בדף ל"ד במה שכתבו על הא דאמר הגמ' אילו גבך הוי לאו מינך הוי גבי ליה דאינו אלא לומר שאין גוף השור משועבד לבע"ח כמו שמשועבד לניזק ולא משום שהניזק גובה גם ממה ששייך לבע"ח משום דהך ברייתא קאי אליבא דר' ישמעאל כדמוכח מהא דקתני שחטו מה שעשה עשוי, ותלי הגמ' זה בדין מזיק שעבודו של חבירו ולר"ע דאית לי' יוחלט השור דהוי למפרע לשיטת התוס' באמת יצטרך לשלם פחת שחיטה, וכן כתב הרשב"א להדיא דהך ברייתא הוא אליבא דר' ישמעאל וכן כ' המאירי בש"מ וכיון דהוא כר' ישמעאל שפיר סברי התוס' דלא מסתבר דבשביל פשיעת הבעלים יתחייב הבע"ח וכמו שכתבנו, אבל בהכונס שכתבו התוס' דבשביל פשיעת הגזלן יגבו מגוף השור של הבעלים קאי אליבא דר"ע ולהלכה ושפיר אמרינן דכיון דיוחלט השור לא איכפת לן כלל של מי הוא השור, וכיון דאיתא בכלל חיוב נזקין גובין מגופו. ''' והנה ''' לפי"ז גם מה שכ' רש"י בריש שור שנגח דו"ה נמי יתיישב דג"כ קאי אליבא דר' ישמעאל, וכן מיושבים דברי התוס' שהזכרנו שיישב הש"ך שהשיג ע"ז הקצוה"ח דשם ג"כ הוא אליבא דר' ישמעאל, אכן התוס' שם כתבו עוד בהא דאמר בגמ' אי כר"ע דאמר שותפין נינהו יחזור לכולן מיבעי לי' וז"ל, תימה דלר"ע נמי אמאי אין ראשון נשכר, דלמה יהא מוטל עליו לשמור חלקו כל זמן שלא עמד בדין ולא באו עדים דמה הוא יודע אם יזכה, וצריך לדחות דכיון שיש בידו להביא עדים לאלתר ולזכות מיחייב בשמירתו, עכ"ל, ומוכח להדיא דגם לר"ע אינו מפסיד הניזק אם אין עליו חיוב שמירה ולא כמו שכתבנו, אכן יש לומר דלר' עקיבא כיון דסבר יוחלט השור, ולשיטת התוס' נעשה יוחלט למפרע, א"כ נתברר למפרע דלא הי' של הבעלים כלל מכיון שנגח וגם חיוב שומר אין על הבעלים דהא לא קבל עליו חיוב שמירה וא"כ אם לא נאמר דיש על הניזק חיוב שמירה, יש שפיר סברא לומר דאין חיוב נזקין כלל על זה השור דמצד הבעלים כבר נתברר למפרע דאינו שלהם ומצד הניזק אף דנתברר למפרע דהי' שלהם מ"מ היו סבורים התוס' בקושייתם דמכיון שאינו יודע אם יזכה אינו מוטל עליו חיוב שמירה, ולזה תירצו דבאמת מוטל חיוב שמירה על הניזק. ''' אכן ''' בכונת דברי רש"י שכתב דאין הניזק מפסיד לר' ישמעאל דלא אמרינן יוחלט השור ודאי יש על הבעלים חיוב שמירה, אלא דמ"מ אין על הניזק להפסיד לר' ישמעאל משום דלר' ישמעאל לא אמרינן האי תורא דאזקן מיניה משתלימנא וכמש"כ, וכן במה שכתבו התוס' דפעמים שהרביעי אין לו כלום דאזיל אליבא דר' ישמעאל הוא ג"כ משום דלר' ישמעאל לא אמרינן האי תורא דאזקן וכנ"ל - ''' עכ"פ ''' נתבאר לנו דלר"ע באמת אמרינן הסברא דהאי תורא דאזקן כפשוטו, אף שבגמ' אין הכונה כן לפי' התוס' דהברייתא הוא אליבא דר' ישמעאל, אכן לשיטת הרמב"ם דאינו סובר יוחלט למפרע והעתיק כל הברייתא להלכה א"כ הברייתא הוא אליבא דר' עקיבא וא"כ לשיטתו אתי שפיר ברוחא דהאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא הוא כפשטי', וכמו שכתבנו לשיטת התוס' אליבא דר"ע, רק דלשיטת התוס' נצטרך לומר זה לר"ע מסברא דנפשין ולא בפי' הגמ', ולהרמב"ם מיושב שפיר דזהו כונת הגמ' דלא איכפת לן כלל אם בעל השור חייב בשמירתו או אחר שהשור ברשותו מחוייב לשמרו דעכ"פ גובין מהשור וכמו שבארנו. ''' ולפי ''' מה שבארנו נמצא דיש לנו שני דרכים במה דבתם שמסרו לשומר גובין מגופו, או דנימא דבתם נמי איכא דינא דנכנסו תחת הבעלים, והבעלים נסתלקו מחיוב שמירתם, אלא דמ"מ גובין מגוף השור משום דהאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא, וזהו דוקא לר"ע כמו שבארנו, אבל לר' ישמעאל אי אפשר לומר כן וכמו שבארנו, ולכן נצטרך לומר כאופן הראשון שכתבנו דבתם ליכא כלל דינא דמסירה לשומר, ולא ילפינן תם ממועד לענין מסירה לשומר לומר דנכנסו תחת הבעלים אלא הבעלים נשארו בחיוב שמירתם, ומשו"ה שפיר גובין מגופו. ''' והנה ''' אם נימא כאופן הראשון דבתם ליכא כלל דינא דמסירה לשומר והבעלים נשארו מחוייבים, דלא ילפינן מולא ישמרנו דמועד א"כ כל החיוב הוא מצד הבעלים ולא מצד השומר כלל, ולפי"ז אפי' לשיטת הר"ח דלר' ישמעאל אם נאבד השור משלמים הבעלים, מ"מ אפשר לומר דהשומר לא נתחייב כאן כלל בשמירת נזקין, כיון דכל חיובו של השומר הוא משום דנכנס תחת הבעלים דילפינן מקרא דולא ישמרנו, וכיון דנימא דבתם לא נסתלקו הבעלים מחיוב שמירתן כלל, א"כ ה"נ מנלן לומר דהשומר יתחייב לשלם להניזק, ונוכל לומר דכל החיוב על הבעלים, ואם נאבד השור יתחייבו הבעלים לשלם, אלא דהשומר מחוייב לשלם להבעלים אם גבו מגוף השור משום שנתחייב להבעלים לשמור, [ואם נאבד השור אחר שהחזירו השומר לבעלים, לשיטת הר"ח דהבעלים צריכים לשלם, צ"ע אם השומר יצטרך לשלם עבור זה שהבעלים נתחייבו לשלם בפשיעתו, לפי"מ שכתבו התוס' בדף מ"ה ע"א ד"ה השתא וז"ל, ושור תם דמזיק ברשות שומר אפי' קודם גמ"ד אם יחזירנו שומר לבעלים לא נפטר בכך, כיון דמזיק ע"י פשיעת שומר ונפל ברשות ניזק להחליט לו מיד לר"ע, ולר' ישמעאל להשתעבד בו לגבות מגופו, והו"ל היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים, וא"כ אפשר דדוקא אם לבסוף גבו מגוף השור, אבל לא אם לבסוף נתחייבו הבעלים לשלם]. ''' אכן ''' מפשטה דמתניתין דשור שנגח דף מ"ד ע"ב דתנן מסרו לשומר חנם ולשואל ונושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק מוכח, דגם בתם החיוב נזקין הוא מצד חיובו של השומר דנכנס תחת הבעלים, ואף דגובין מגוף השור הוא משום אופן הב' שכתבנו דהאי תורא דאזקן מיניה משתלימנא, דאם נימא כאופן הא' דכל החיוב הוא רק מצד הבעלים, ורק דהשומר משלם לבעלים בשביל שפשע בשור של הבעלים, וכמו שכתבו בתוס' הנ"ל, א"כ לא ניחא על תם לשון נכנסו תחת הבעלים, דהא מצד דין חיוב נזקין לא נכנסו תחת הבעלים, וכן מוכח מדברי הנמוקי יוסף שכ' על מתני' וז"ל, נכנסו תחת הבעלים בדלא עבדו שמירה כלל מיירי, ומשו"ה פסיק ותני נכנסו תחת הבעלים דא"א לומר דמחייבי בשמירת נזקין כבעלים, שהרי תם לכו"ע לא סגיא לי' בשמירה פחותה, ושומר חנם לא נשתעבד להו לבעלים אלא לשמירה פחותה ואז כלתה לו שמירתו, א"כ בעל השור שמסרו למי שאינו מחויב לשמרו שמירה מעולה איהו דפשע ומשלם אלא מאי נכנסו תחת הבעלים דאי פשעו בי' ויצא והזיק מחייבי בנזקין כבעלים עכ"ל, ומוכח דמפרש גם בתם דנכנסו תחת הבעלים והם חייבים להניזק כמו שחייבין הבעלים כשלא מסרו לשומר, ולפי"מ שבארנו דלר' ישמעאל בודאי אין החיוב משום דררא דהשומר ע"כ צריך לומר דמתני' הוא אליבא דר' עקיבא דאף שהחיוב הוא מצד השומר מ"מ גובין מגוף השור משום דהאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא, ואף דלכאורה מוכרח רק צד זה דלר' ישמעאל ע"כ צריך לומר דהחיוב הוא מצד הבעלים, דאם היה מצד השומר לא היו גובין מגופו, אבל אינו מוכרח שר"ע יחלוק על ר' ישמעאל ולר"ע ג"כ נוכל לומר דהחיוב הוא מצד הבעלים, אכן מכיון דחזינן להדיא במתני' דבתם נמי שייך נכנסו תחת הבעלים לענין חיוב נזקין ע"כ דזה ג"כ תליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע, דלרי"ש מכיון דאי אפשר לגבות מגופו אם יהי' החיוב רק על השומר, אמרינן דע"כ בתם לא ילפינן ממועד לענין זה דנכנסו תחת הבעלים. ''' ועכשיו ''' שבארנו דלר' ישמעאל מה שגובין בשור תם הוא מצד חיובן של בעלים אבל השומר אינו שייך כלל בחיוב נזקין רק שמחוייב לשלם להבעלים מצד היזק ניכר כמו שכתבו התוס' בדף מ"ה, ולר"ע דין גביית השור תם הוא משום החיוב נזקין של השומר, נוכל לבאר דעת הרמב"ם מה שהשמיט תי' הגמ' דקדים ב"ד ותפסי' דהנה הא דפריך בגמ' אי תם הוי מודינא ומיפטרינא ואי תם הוי מעריקנא לאגמא אינם טענות של טעות לומר דבאופן זה אילו הי' יודע שהוא מועד לא היה מקבל אותו לשומרו, דבפשיטות קבל השור לשמרו על דעת שישמרנו ולא שיפשע ויצטרך לשלם, ומה דמצינו בגמ' בב"ק בדף ס"ב הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, פשעה בו משלמת של כסף משום דאמרה לו נטירותא דכספא קבילו עלי נטירותא דדהבא לא קבילי עלי אינו ג"כ משום גדר מקח טעות, אלא דבלא טענה של טעות הא לא נתחייבה אלא בשמירת דינר כסף ולא חייבה את עצמה אלא בשיווי זה אם תפשע אבל כל זה הוא בדו"ד שיש להשומר עם הבעלים, אבל הכא בשמירת נזקין שהתורה חייבה לשומר בשמירת נזקין וכמו שכתבנו למעלה בדעת הרמב"ם דגם מסתמא חייב בשמירת נזקין דגלי קרא מולא ישמרנו דמי שעליו לשמרו והוא ברשותו חייב בשמירת נזקין אם לא שהתנה להדיא דאינו מתחייב בשמירת נזקין, דאז הוי כמו שהתנה דלענין זה אינו שומר כלל. ''' וא"כ ''' לפי מה שבארנו דלר"ע גם בתם דין חיובי נזקין של השור הוא על השומר אף שגובין מגופו, א"כ לגבי הניזק לא מהני טענה שלו כיון שכתבנו דאינו טענת טעות והניזק אומר לו כיון דעכ"פ היה ברשותך היית מחוייב לשמרו ולכן הנך מחוייב בחיובי נזקין כמו שהיית מחוייב אם היה תם, דבמה שהוא מועד לא יפה כחך בזה, וגם עתה הנך מחוייב לפחות בחצי נזק כחיובי תם, ואף שיטעון השומר אם הי' תם הייתי מודה ומיפטר זה אינו טענה לניזק דאיך יהי' בתם גופא אם עפ"י איזה סבה של טעות לא הודה כגון שלא הי' יודע דהודאה פוטרת או טעות אחר, או שהי' אנוס גמור הא ודאי שכל זה אינו כלום דעכ"פ מכיון שלא הודה חייב, ולכן גם כאן לגבי הניזק אין אלו הטענות טענות כלל, דכיון דעכ"פ בשור תם יש לו חיובי נזקין, יש לו גם לגבי מועד לגבי חצי הנזק דלא פקע ממנו חיובו, ומה שהי' יכול לעשות עצות בתם זהו רק עצות בעלמא אבל עכשיו לפנינו הרי לא הודה ולא הבריח כמו שכתבו התוס', ואם היה תם היו גובין ממנו והיה השומר צריך לשלם, ובפרט לפי מה שבארנו בדעת הרמב"ם לקמן בהלכה י"ב דבשומר בשור תם מעיקר דינא צריך השומר לשלם לניזק מקודם, ואם אין להשומר אז גובין מגוף השור וכפי"מ שבארנו זהו דוקא לר"ע, וא"כ גם בתם עיקר חיוב הנזק הוא על השומר, וגם עכשיו שהוא מועד לא פקע חיובו ממנו, ולגבי הניזק אין לו שום טענות דהניזק לא הטעהו, ובעיקר השמירה כבר כתבנו דליכא מקח טעות, וממילא חייב בשמירת נזקיו של השור. ''' אבל ''' לר' ישמעאל דכל דינו של הניזק בשור תם הוא עם הבעלים והשומר מחוייב לבעלים משום היזק ניכר שגבו ב"ד שור שלו, כמו שכתבו התוס' בדף מ"ד, א"כ שפיר יכול לומר לגבי הניזק חיובי שור מועד בודאי לא נתחייבתי, ולגבי הבעלים שטוענין לו אם הי' תם היית ג"כ משלם לנו בעד השור ע"ז טוען שפיר אי תם הוי מודינא ומיפטרנא דלגבי הבעלים שפיר הוא טענה טובה, שעל ידי שהטעו אותו הם צריכים לשלם ושפיר יכול לפטור עצמו כנגד הבעלים - ''' אלא ''' דאכתי צריך לברר דאפי' לר' ישמעאל איברא דבתם לא נתחייב כלל בחיוב נזקין לגבי הניזק. מ"מ כיון שכתבנו דאין זה טענה של טעות ושומר הוא חייבתו התורה בנזקין אם הוא מועד, וא"כ כמו שכתבנו דלר"ע אין זו טענה דהוי מודינא ומיפטרינא משום דאין זו טענה אלא לגבי הבעלים ולא לגבי הניזק א"כ ה"נ כן הוא לר' ישמעאל דהא עכשיו עכ"פ הוא מועד ומועד חייבה התורה להשומר מקרא דולא ישמרנו. ''' אכן ''' באמת הדבר מבואר ומבורר דזה ודאי דאין לחייב השומר שישלם משום חיובי מועד כיון שלא ידע שהוא מועד דעיקר דין מועד הוא שהבעלים ידעו שהוא מועד דקרא כתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו, ואף דהך קרא בשור שנגח את האדם כתיב, מ"מ ילפינן מינה גם העדה לשור שנגח שור בברייתא דכ"ד כפי גירסת מהר"ם ע"ש. ואף דהך קרא דוהועד בבעליו היינו לענין עיקר דין ההעדאה דאין מעידין עליו לעשותו מועד אלא בפני בעלים וכדילפינן מינה בדף קי"ב דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד שנאמר והועד בבעליו. מ"מ בודאי מסתבר דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ובודאי צריך שהבעלים שמתחייבין בשביל שהוא מועד צריך שידעו שהוא מועד. ומה דצריך לן לטעמא דאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד דילפינן מהך קרא. ולא אמרינן דטעמא הוא משום דצריך שהבעלים ידעו. זה אינו קושיא דאי לאו טעמא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד לא היה צריך להעיד בפני הבעלים. אלא ב"ד היו מקבלים העדות ומודיעין לבעלים שהוא מועד. לכן ילפינן שפיר מהך קרא דצריך להעיד בפני הבעלים. אבל מ"מ עכ"פ שפיר ידעינן מפשטא דקרא. דצריך שהבעלים ידעו שהוא מועד. ולכן אי אפשר לחייב השומר בחיובי מועד כל זמן שהשומר אינו יודע שהוא מועד. ''' אכן''' דיש להעיר ע"ז דכיון שכתבנו דלרי"ש עיקר הדין של הניזק עם הבעלים מה קאמר אי תם הוי מודינא ומפטרינא דמהיכי תיתי יהי' השומר בעלים ליפטר בהודאה מחיוב נזקין של הבעלים דגם אם נימא דהחיוב מצד השומר מהיכי תיתי יהי' מהני הודאת השומר ליפטר, דהא בודאי לא מהני ליפטר אם לא הוי מהני הודאתו לחייב. וא"כ אמאי יהני הודאתו לגבות מגוף השור דאף דעיקר הדין עם השומר היינו כשיבואו עדים, אבל בלא עדים הוי הודאה במקום שחב לאחרים, ואולי נאמר דכיון דקיי"ל דשומר כבעלים לענין תביעה כמבואר בב"ק דף כ"ח שיפטר הגנב בהודאתו לשומר, ה"נ הוא כבעלים לענין הודאה כיון דרשות השומר הוא על השור וידו כידם. ונוכל לומר עוד דהא דאמר מודינא ומיפטרינא היינו דעיקר ההודאה תהי' על ידו שאצלו נגח, אבל הבעלים היו בודאי מסכימים ומאמינים לו כיון שהוא ליפטר. ''' ואם ''' לא יתיישב לנו בזה ונבוא להוכיח מקושייא זו דגם לרי"ש הדין של הניזק עם השומר נוכל ליישב ד' הרמב"ם באופן אחר דדוקא לרי"ש כיון דבע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ביה ולשיטת רש"י אם נאבד השור צריך לשלם משאר נכסים. וכן הוא שיטת הר"ח כמו שבארנו. א"כ הוא שפיר בעלים על הודאה על עיקר חיוב הנזק, אבל לר"ע אפי' אם עיקר הדין הוא עם השומר כיון דעכ"פ עיקר החיוב הוא רק לגבות מגוף השור שהוא של הבעלים ולחייב לא הוי מהני משום דהוא חב דאחרים לכן לא מהני הודאתו גם ליפטר. אח"כ ראיתי שבאופן זה האחרון כתב האור שמח וב"ה שכיונתי לדבריו. ''' אכן ''' עוד צריך ביאור דהא לפי מה שהזכרנו למעלה דשיטת הרמב"ם הוא כשיטת הר"ח דלר' ישמעאל אם נאבד השור גובה משאר נכסים ואיברא דדעת רש"י נמי כן בסוף המניח והקשו על זה התוס' מהא דאמרינן שחטו מה שעשה עשוי. ולדעת התוס' קאי אליבא דר' ישמעאל. ובדעת רש"י אפשר לומר דמה שכ' דלר' ישמעאל גובה משאר נכסים היינו דוקא לאחר העמב"ד שכבר נעשה חוב על המזיק. דכיון דלר' ישמעאל יכול לסלקו ולא להגבותו מגוף השור לכן אמרינן דנעשה על המזיק חוב כפי שיוי של השור. אבל אם אבד או כחש קודם העמב"ד כיון דעכ"פ דין התשלומין הוא לפי שויו של השור לכן לא אמרינן דנעשה חוב כפי שויו בשעת הנזק אלא כפי שויו בשעת העמב"ד כמו דכתוב ומכרו את השור החי דסבר ר' ישמעאל דלב"ד קא מזהר רחמנא וא"כ מה דהיה שוה בשעת הנזק לא מהני כלל. ומיושב קושיית התוס' על רש"י דשחטו מה שעשה עשוי וקאי על קודם העמב"ד ולאחר העמב"ד קתני להדיא בברייתא דלא עשה ולא כלום ולא נצטרך לומר דלר' ישמעאל אחר העמב"ד נעשה הוחלט וכמו שכ' הקצוה"ח דלא משמע כן. ''' אכן ''' הר"ח פירש להדיא דלר' ישמעאל בכיחש קודם העב"ד משלם המזיק מביתו דדין מגופו הוא כמה שהיה שוה בשעת הנזק. וכן בארנו לקמן בפ"ז דעת הרמב"ם וא"כ אדרבא אי אפשר להעמיד קושיית הגמ' אליבא דר' ישמעאל דמה היה מועיל אם היה מעריק לי' לאגמא כיון שהי' חייב לשלם מביתו ומוכח דקושיית הגמ' אליבא דר' עקיבא וישאר התימה קיימת על הרמב"ם שהשמיט הא דאקדים ב"ד ותפסי'. איברא דלמעלה נסתפקתי בדין זה לר' ישמעאל אם נאבד השור דהבעלים משלמים מביתן אם השומר צריך לשלם ואם היינו אומרים דאין השומר צריך לשלם הי' מיושב - ''' והנה ''' היש"ש הקשה למה יהי' מותר להעריק לאגמא אפי' לר' ישמעאל אטו מותר להזיק שעבודו של חבירו. ומה שתירץ היש"ש בשביל שיש להשומר תרעומות על הבעלים שהטעהו אינו מובן כלל. דמה שייך זה לניזק. ועכ"פ איך הי' מותר לו להעריק לאגמא ולהפסיד הניזק ולכן נראה לומר דאף דלשיטת הר"ח לר' ישמעאל בשעת הנזק נעשה על המזיק דין חוב של תשלומי נזקין. והוא צריך לשלם מביתו אפי' אם כיחש השור או נאבד. מ"מ קדימת הגבי' של הנזק חל על הניזק לגבות מגופו. ואין דין גביית שור תם לר' ישמעאל דגובין מגופו רק לטובת הניזק לומר דהוי אפותיקי ומכרו אינו מכור. אלא דכ"ז שהשור קיים אין לו דין כלל לגבות משאר נכסים. ולפי"ז נאמר דבאמת הפירוש מעריקנא לי' לאגמא אינו כלל לשון אבוד דהי' מעריק לי' באופן שהיה נעשה אבוד גם מהשומר. אלא דהפירוש שהי' מעריקו באגם רחוק במקום מרעה שהיה רועה שם. והשומר שפיר יודע מקומו. אלא דלר' ישמעאל כיון שאין על השומר דין חיוב נזקין כלל כמו שבארנו א"כ אינו מחויב להגבות להניזק את השור, וזה אין דין על השומר כלל להודיע להניזק היכן הוא השומר, ואף דבחו"מ סי' צ"ט מבואר דמחרימין על כל מי שיודע היכן הם נכסים של הלוה להודיע להמלוה זהו מגדר השבה, וכיון שיש לו היזק בזה אינו מחוייב מצד השבה, ומהבעלים אין הניזק יכול לתבוע אפי' לר' ישמעאל דכ"ז שהשור קיים ורק שאין הניזק יודע מקומו אין המזיק מחוייב לשלם לו מביתו ויכול המזיק לומר לו חפש אחריו ותמצאנו, ולכן אף שאפשר באמת שימצא אותו מ"מ יכול השומר שפיר לפטור את עצמו לגבי הבעלים מתשלומי חצי הנזק, שאומר אי תם הוי מעריקנא לי' לאגמא ומי יודע אם הי' כבר מוצא אותו וגובה אותו שאז הייתי מחוייב לשלם לך דמי השור, וכ"ז שלא הייתי מחוייב לשלם לך מצד היזק תם אינו מחוייב לשלם לך עתה שהוא מועד, וכ"ז לר' ישמעאל, אבל לר"ע דדין הניזק עם השומר, א"כ הך דינא גופא להגבות להניזק את השור מוטל על השומר, ואינו יכול לומר הוי מעריקנא לי' לאגמא. ''' והנה ''' לפי המבואר לקמן בהלכה י' מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין חיוב שמירת נזקין של שומר אם צריך קבלה מפורשת ומבואר שם משום דכיון דנכנס השור ברשותו נתחייב בנזקין כבעלים, ולדעת הראב"ד אין השומר חייב בשביל שנכנס ברשותו דלא הוי כבעלים, ובארתי ברפ"א באריכות, וא"כ יש לומר דכל זה שכתבנו דאם דינו של השומר עם הניזק אינו טענה דאי תם הוי מודינא ומיפטרינא או הוי מעריקנא לאגמא כיון דעכ"פ קיבל השור לשמור וגם אין מקח טעות, אין זה אלא לדעת הרמב"ם דדין שמירת נזקין הוא חיוב דממילא על השומר כיון שנכנס השור ברשותו ונעשה עליו כבעלים, אבל לדעת הראב"ד דדין שמירה אינו עושה השומר כבעלים לענין נזקין ואינו חייב שומר בנזקין אלא היכי דקבל עליו בפירוש שמירת נזקין, א"כ גם לגבי הניזק שפיר יכול לטעון לא קבלתי אלא חיוב שור תם שאוכל להודות או להעריק לאגמא, וא"כ הרמב"ם והראב"ד לשיטתם אם להלכה צריך הא דקדים ב"ד ותפסיה דלדעת הרמב"ם הוא דוקא אליבא דר' ישמעאל ולדעת הראב"ד הוא אפי' לר"ע.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף