עריכת הדף "אבן האזל/טוען ונטען/א" (פסקה)

== טז ==

'''אתה חבלת בי לא היו דברים מעולם, הרי זה נשבע היסת שאע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם שבת ורפוי ובושת, אתה ביישתני לא היו דברים מעולם, אם היו במקום שגובין בו קנסות הרי זה נשבע היסת שאילו הודה היה משלם הבושת.''' 

''' השגת ''' הראב"ד. אתה חבלת וכו' עד משלם שבת ורפוי ובושת. א"א איני מוצא קנס בחבלות ואם מפני שאין דנין חבלות בבבל גם שבת ורפוי ובושת אין דנין, ועוד שהרי ב"ד מנדין עד שיפייס בעל דינו.

''' המ"מ ''' כתב בד' הרמב"ם שהם ע"פ דבריו בפ"ה מהל' חובל ומזיק שכתב דנזק וצער אינו משום ע"פ עצמו, והביא שהאריך שם, ותמה על ד' הרמב"ם, והנה שם בהל' חובל ומזיק הארכתי וכאן נביא קיצור מש"כ, ומה שיש להוסיף בזה, והנה שם הקשה המ"מ על שיטת הרמב"ם מהסוגיא דריש ב"ק גבי הא דתני ר' אושעיא דאמר הגמ' דבקנסא לא קמיירי וחשיב ר' אושעיא ה' דברים, ועוד בכתובות דף מ"א תנן דמשלם פגם ע"פ עצמו ופגם היינו נזק, והרמב"ם בעצמו פסק בהל' נערה בתולה דמשלם פגם ע"פ עצמו, וכתב המ"מ דהא דאמר בכיצד הרגל קנסא קא מגבית בבבל זה רק שאין גובין משום דלא שכיח, והמ"מ נשאר שם בתימה על ד' הרמב"ם וכתב במה דהראב"ד נשאר שם בספק, וכתב או חייב בכל או פטור מן הכל, אבל בפ' א' מהל' טוען נראה דעתו שהוא חייב על הכל, וכתבתי שם דגם הרמב"ם אינו סובר דהוא קנס גמור, דהא גבי קנס גמור פסק בפ"ב מהל' גנבה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, וכאן לא כתב דפטור אלא בלא היו שם עדים כלל, ואף שכתב זה לאפוקי היכי שראו עדים שנכנס שלם ויצא חבול, אבל מ"מ לא כתב דינא דפטור, אלא היכי שאין עדים כלל, ושם בהל' חובל לא הזכיר טעמא דפטור דהוא משום מודה בקנס, רק כאן כתב טעמא דפטור משום דאינו משלם קנס ע"פ עצמו.

''' ונראה ''' בדעת הרמב"ם דסובר דטעמא דמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, ובלא באו עדים פטור, אף דילפינן מקראי מ"מ יש לומר בטעמא משום דבאמת אין אדם משים עצמו רשע, ואין אדם נאמן על עצמו שעשה מעשה רשע שחייב על זה קנס, ומה דאומר גזלתי חייב, וגם באומר גנבתי אף דפטור מקנס חייב בקרן, זהו משום דעכ"פ מודה על עצמו בחיוב ממון, וראי' דהא הוא כשר לעדות ואינו נפסל ע"פ עצמו, והוא בגדר פלגינן דבורא דלחייב עצמו בממון שפיר נאמן, וזהו עיקר דינא דמודה בקנס, דכל זמן שלא באו עדים ולא חייבוהו ב"ד בקנס אין עליו שום חיוב, ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחוייב כמו שכתבו התוס' בכתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו, ולכן כיון שאינו נאמן על עצמו בעיקר המעשה אינו חייב כלל, ולכן באומר חבלתי לענין חיוב נזק כיון דבאמת לא היה לו היזק ממון ע"י החבלה, דמה דשמין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק הא לא יכול למכור עצמו לעבד כנעני, ואף דהי' יכול למכור עצמו בעבד עברי, מ"מ כיון דאסור למכור עצמו לעבד עברי דעובר על כי עבדי הם, א"כ לא הי' עומד לזה שימכור את עצמו בעבד עברי, וא"כ לענין זה הוא בגדר קנס שחייבה תורה את החובל לשלם נזק, אבל לא משום שהי' לו היזק ממון, וכיון שהוא רק מה שחייבתו התורה אף שאינו קנס גמור מ"מ לא יוכלו ב"ד לחייבו ע"פ הודאת עצמו, כיון דבאמת אינו נאמן על עיקר המעשה, אבל שבת ורפוי כיון דהי' לו היזק גמור בממון, לכן אף דאינו נאמן על עיקר המעשה מ"מ עכ"פ הודה בחיוב ממון, ומבואר דזה דוקא באדם שחבל באדם, אבל שור שחבל באדם אף דלא הי' לו להנחבל היזק מ"מ משלם בעל השור נזק אפי' בהודאת הבעלים, דכיון דחייבה התורה לבעל השור לשלם נזק מקרא דאו בן יגח בב"ק דף ל"ג דר"ע דריש דגם תם שחבל באדם משלם נזק שלם, ולכן בזה משלם גם ע"פ עצמו, כיון דאין כאן מעשה רשע, ונאמן ע"פ עצמו על עיקר החבלה, לכן לא הזכיר הרמב"ם גבי שור שחבל באדם דאינו משלם ע"פ עצמו.

''' ובזה ''' מיושב מה שהקשה המ"מ מדין פגם דמשלם ע"פ עצמו, ומשום דפגם יש להנערה היזק בזה שנעשית בעולה שלא יתנו לה כמו לבתולה עבור נשואין, ואף דבזה ג"כ שמין כמה אדם רוצה ליתן לשפחה להשיאה לעבדו בין בתולה לבעולה זהו רק דרך שומא, וע"כ צריך לומר כן דהא אסור להשיא ישראלית לעבד כנעני, ועל כרחך דזהו רק דרך שומא, שאין אנו יכולין לשום כמה יתן עשיר, או כמה יתן עני, ולכן דרך השומא כמו להשיא שפחה לעבדו, והוא רק בגדר דמיון, אבל ההיזק הוא במה שנפחתה מדמיה לנשואי ישראל.

<small> -השמטות ומלואים-</small>

''' ובמש"כ ''' לעיל דלמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב הוא משום דמה דאינו נאמן הוא משום דאאמע"ר, וע"ז העירני לדברי הראב"ד שהביא הרשב"א דמודה בנגיחת קרן תמה אמרינן ליה זיל שלים רק דלא נחתינן לנכסיה ולא אמרינן בזה מודה בקנס פטור ורצה להסביר זה לפי דברי דהוא משום דאאמע"ר ובזה כיון שלא נעשה רשע בנגיחת שורו לכן מהני הודאתו לחייבו, והרשב"א שם הקשה עליו מסוף פ"ק דמפורש דמודה בקרן למ"ד קנסא הוי דפטור כדין כל מודה בקנס וחביבי הוסיף בזה דמאי מקשה הש"ס מכמה משניות למ"ד פ"נ קנסא לישני הא מני ראב"ש דסבר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ולדידי' אה"נ דמודה בנגיחת קרן תמה חייב, הנה לא כתבתי זה רק לענין חבלה שכ' הרמב"ם שהוא קנס דאינו קנס ממש רק דלגבי ממון נקרא קנס וכמ"ש באריכות בפ"ב מהל' חובל ומזיק ולכן כתבתי דגם שור שחבל באדם דהוא אותו גדר מ"מ מהני הודאתו דל"ש אין אדם מע"ר וכל זה הוא רק בנזק דחבלה אבל בקנס דגם למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב יליף מאשר ירשיעון ולא המרשיע את עצמו דפטור והיינו דמלבד זה דאינו נאמן על עיקר המעשה שמחייבו קנס יש עוד דין דבעינן שב"ד יחייבו אותו ומשום דבאמת היה פסול על עצמו גם על חיוב ממון דאדם קרוב אצל עצמו ורק דילפינן מכי הוא זה דנאמן על עצמו וזהו רק לענין ממון אבל קנס לא יליף כלל וצריך ב"ד ועדים וזה לא שייך לדברי הראב"ד ושיטתו ביארנו בפ"ב מהל' גנבה עי"ש.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}