עריכת הדף "תורה תמימה/במדבר/כא" (פסקה)

== יד ==

'''את והב בסופה. ''' ת"ר, הרואה מעברות נחלי ארנון צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, מנלן, דכתיב על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ את והב בסופה וגו׳, תני, את והב שני מצורעים היו שהיו מהלכין בסוף מחנה ישראל {{תוספת|יב|שני אנשים מצורעים שהיו שם, שם האחד את ושם השני – הב והיו מהלכין בסוף המחנה מפני שלא היו רשאין להיות בחוך המחנה כדין מצורעים, ומצינו את שהוא שם אדם בד"ה א' ח', ושחרים הוליד בשדה מואב מן שלחו אותם, חושים ואת בערא נשיו, והמפרשים פרשו שם ואת בערא כמו ומן בערא, ואין זה מדוייק דלפי"ז הול"ל מן שלחו אותם חושים ובערא נשיו, אבל לפי המבואר כאן דאת הוא שם אדם י"ל גם שם הכונה ואת בערא שהוא שם, שכך היתה נקראת, וכן מצינו שם אותה, בפ' פינחס אשר ילדה אותה ללוי ואמרו שם במ"ר דאותה שם הוא, וכן מצינו שם עותי בד"ה א' ט', וכן שם אתי (ש"ב כ"ג כ"ט), וכן מצינו שם הב במשלי ל' לעלוקה שתי בנות הב הב.}}, כי הוו קא חלפי ישראל אתו אמוראי עבדו להון נקירותא וטשו בהון {{תוספת|יג|עשו להן מערות ונתחבאו בהן.}}, אמרי, כי חלפי ישראל הכא נקטלינון, ולא הוו ידעי דארון הוי מסגי קמייהו והוי סמיך להון טורי מקמייהו, כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחל ארנון {{תוספת|יד|יתבאר ע"פ המבואר במ"ת, וז"ל, ומה הם הנסים של נחלי ארנון, אדם עומד על הר זה ומדבר עם חבירו בהר זה והדרך יורד לתוך הנחל ועולה, ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל, נתכנסו כל האומות לשם אוכלסין שאין להם סוף, ישבו מקצתן בתוך הנחל, וההר מלמעלה עשוי מערות וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמו שדים, שנאמר ואשד הנחלים, נכנסו האוכלסין לתוך המערות, ואמרו, כשירדו ישראל לתוך הנחל אלו עומדים לפניהם שבתוך הנחל ואלו למעלה מן המערות ונהרוג את כולם, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן הקב"ה לירד למטה מן הנחל אלא רמז להרים ונכנסו שדים של הר זה לתוך מערות ומתו כולם והקיפו ההרים ראשיהם זל"ז ונעשה דרך כבושה וכו', והבאר ירדה לתוך הנחל ומתגברת שם ואבדו כל האוכלסין וכו' והוציאו גולגולות וזרועות ורגלים שאין להם חקר, וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה שהיא יוצאה מתוך הנחל ומוציאה אברים אברים וכו'.}}, כי אתו את והב, חזו דמא דנפיק מביני טורי, אתו ואמרי לישראל ואמרי שירה, והיינו דכתיב ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב {{תוספת|טו|ואשד מתרגמינן ושפוך, אשר נטה לשבת ער, ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חבירו ההר אשר לצד עבר מואב, ושם ארץ מואב ער.}}. (ברכות נ"ד א' ב').

'''את והב בסופה. ''' א"ר חייא בר אבא. אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה ונעשו אויבים זה לזה אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה, שנאמר את והב בסופה, אל תקרא בסופה אלא בסופה {{תוספת|טז|הנה פשוט הדבר, כי אין זה אלא רמז וסימן בעלמא כדרך חז"ל ליתן סימנים ורמזים לכל דבר מצויין כמו שנבאר בארוכה בדרשה הבאה, וטעם הרמז נראה ע"פ מש"כ בס' של"ה הלכות שבועות בטעם הדרשה שבש"ס את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, משום דת"ח מקיים את התורה מאל"ף עד תי"ו, וזה מרומז במלת את, יעו"ש. ויש להביא סמך לדבריו ממ"ש בתנא דב"א פרק י"ח על הפסוק בדניאל ט' וכל ישראל עברו את תורתך, מה ת"ל את, מלמד שעברו ישראל על כ"ב אותיות התורה מאל"ף ועד תי"ו, ע"כ, וגם כאן בדרשה שלפנינו אולי רמזו חז"ל במלת את – ת"ח, ודרשו והב כמו אהב, כי הו' מתחלף עם א' מפני שהן מאותיות אהו"י כנודע, וכמו יאכלו – יוכלו (יחזקאל מ"ב ה'), תוסיפון – תאסיפון (שמות ה' ז'), ובשה"ש ב' בחגוי הסלע במקום בחגאי, כי היחיד משם זה הוא חגא (ישעיה י"ט, עיי"ש ברש"י) וכ"כ רד"ק במכלול שורש צון כי השם צאן מתחלף עם צון [מלשון צונה ואלפים כולם, בתהלים], ועיין רש"י פ' מטות (ל"ב כ"ד) וגדרות לצאנכם, ומש"כ לפנינו בפ' מקץ בפ' למה תתראו, שהוא כמו למה תתרוו, ע"פ מ"ש באגדות שם שלא תראו עצמכם שבעים בפני עשו וישמעאל, וגם כאן רמזו חז"ל ברמז ומחוג ענין אהבת ת"ח בסוף למודם, כמבואר.}}. (קדושין ל׳ ב׳).