עריכת הדף "תורה תמימה/במדבר/טז" (פסקה)

== יד ==

'''העיני האנשים וגו׳. ''' אמר רבא, מנלן דאי מתפקר בעל דין בשלוחא דבי דינא ואתא השליח ואמר, לא מתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר {{תוספת|ט|פירש"י אי לאו דשליח אמר למשה מנא הוי ידע, עכ"ל. ובסמ"ע סי' י"א מסיים בזה דאי היה אסור לא היה משה כותבו בתורה, עכ"ל. ונראה כונת הדברים האלה, משום דבאמת י"ל דאין ראיה שאין בזה איסור לה"ר, אך השליח לא ידע הדין או סבה אחרת היתה בהגדתו, אך מדכתב זה משה בתורה, ש"מ שכן הוא האמת דאין בזה משום לה"ר, ודו"ק. –

והנה שמעתי להקשות על ראיה זו בכלל ממ"ש בירושלמי פאה פ"א ה"א מותר לומר לשה"ר על בעלי המחלוקת, וא"כ הלא אין ראיה מכאן לדעלמא, שהרי הם היו בעלי מחלוקת, ולכאורה היא קושיא חזקה. אבל אפשר ליישב בפשיטות דמהאי טעמא גופא מוכח שמותר לשליח ב"ד לומר לשה"ר על המתפקר בו, דכיון דמתפקר בב"ד או בשלוחם הוי כמו בעל מחלוקת שחולק על הב"ד וממילא גם על מצות התורה, ולולא סברא זו באמת לא נתבאר טעם היתר הגדת לשה"ר על המתפקר בשליח ב"ד. ויש לנו עוד דרכים בישוב קושיא זו, אבל מש"כ נראה פשוט יותר, ודי בזה. –

אך בכלל קשה עיקר דרשה זו ומה שפירש"י אי לאו דשליח אמר למשה מנא הוי ידע, כי המעט דברים נסתרים כתב משה בתורה כמו ותצחק שרה בקרבה, ויאמר עשו בלבו, והענין פשוט שכתב הכל ע"פ ה', וא"כ ה"נ כן. וי"ל ע"פ מ"ש בסנהדרין מ"ג ב' במעשה דעכן ששאל יהושע את ה' מי חטא ואמר לו וכי דלטור אני לך וכו' יעו"ש, הרי דענין לשה"ר אין הקב"ה מגלה, ודו"ק.}}. (מו"ק ט"ז א׳).