עריכת הדף "מראי מקומות/תמיד/כז/ב" (פסקה)

== למימרא דלא בעי למיעל ==
משמע שהטענה היא על תוכן דבריו כשאמר לו 'ליעול מר', והלא אין לשנים להיכנס לשם. ועל זה מייתי ראיה ממתני' תמיד שמבואר שכשמצאו נעול בידוע שיש שם אדם ולא היה נכנס לשם. וכ"ב הגר"א {{ממ|הגהות הגר"א בברכות שם, ביאור הגר"א או"ח סימן ג סק"ה, הגהות על הרמב"ם דעות פ"ה ה"ו}}.

ובגמרא בברכות {{ממ|סב:}} איתא למעשה זה דרב ספרא ורבי אבא, ואחר דמייתי לראיה ממתני' אמרי  'אלמא לאו אורח ארעא הוא'. ופירש"י, אלמא אין מספרים בבית הכסא, ואת אמרת ליעול מר. היינו שהעמיד טענתו כלפי דיבורו בבית הכסא. 

ובהגהות הגר"א תמה למה לא פירש כדמפורש בגמרא בתמיד 'למימרא דלא מיבעי ליה למיעל', היינו דהטענה היתה על מה שאמר לו 'ליעול מר' ולא על עצם הדיבור בבית הכסא. ואם כן אין מקור לדין זה שאסור לדבר בביה"כ.
והרמ"א {{ממ|או"ח סימן ג ס"ב}} כתב ולא ילכו שני אנשים ביחד ולא ידבר שם ויסגור הדלת בעדו משום צניעות. וכ"כ הרמב"ם {{ממ|דעות פ"ה ה"ו}} כתב ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. וכתב הגר"א {{ממ|בביאור הגר"א סק"ה, ובהגהותיו לרמב"ם ש}} דמקורם מדברי הגמרא בברכות שם, ותמה כנ"ל דבגמ' בתמיד משמע שהטענה היתה מצד כניסתו לביה"כ ולא מצד דיבורו שם.

ולעיל הבאנו דברי הרא"ש בסוגיין שהעמיד ראיית הגמרא על עצם הדיבור בבית הכסא, שכתב וז"ל: אלמא תיקנו דבר זה לסימן שלא יצטרך לשאול אם יש שם אדם ויצטרך הלה להשיב לו [ומשמע מדבריו שביאור זה הוא אף לפי ביאורו הראשון]. ולכאורה אף רש"י בברכות ביאר כן. ואין להקשות מנין דאסור לדבר שם, דילמא היה שם דלת כדי שלא יכנסו שנים לשם. דיש לומר שלכך היה די שישאלו זה לזה אם יש שם אדם, ובהכרח דאסור לדבר ולכן הוצרכו לדלת דוקא. ואמנם אכתי קשיא דאף אם אסור לדבר לא בעינן לדלת אלא סגי בנחירה. אמנם ברא"ש מבואר בביאורו השני שהיתה טענת רב ספרא מדוע נחר רבי אבא כיון שראה שהדלת נעולה, מבואר דאף שרק נחר עדיין טען כנגד רב ספרא שכיון שהדלת נעולה לא היה לו לנחור, ואם כן יש לומר דלכך תקנו דלת דעדיפא מנחירה.