עריכת הדף "העמק שאלה/צו" (פסקה)

== ו ==

{{העמקש|ו}} '''וצריכא למשרא מסרקא דרישא סמוך לטבילתה''' דשלח רבין באגרתיה אשה לא תחוף בע"ש ותטבול במוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. ואי אתרמי לה טבילה בשמשי דשבתא כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י. וכל הענין ישנו בה"ג. וכבר הביאו התוספת וכל הראשונים דעת רבינו בהא דרמי שם בגמ' הלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה אהלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה ומשני הא דאפשר הא דלא אפשר. וקיימו וקבלו לפירוש רבינו . דה"ק כ"ז שאפשר בלילה תחוף דוקא בלילה. ואם א"א בלילה רשאה לחוף ביום. וממילא מובן דמפרש הא דאמר רבין ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. כמשמעו דזה אסור לפי האמת. וכ"ז דלא כפרש"י בהא דרבין בזה"ל ותמה ע"ע כו' שהרי בקושי התירו להרחיק חפיפתה מטבילתה כ"כ אלא משו' דאי חפפה בליל טבילתה אימא לא חייפה שפיר מתוך שמהומה לביתה עכ"ל. מבואר דרבין גופא ס"ל דיש לחוף ביום דוקא. ועפי"ז מפרש הא דאפשר הא דלא אפשר. הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום הא דלא אפשר לחוף כגון מוצאי שבת כו'. והרא"ש הקשה על פי' רבינו בזה"ל וסוגיא דגמרא לא משמע כפירושו. דקא מיבעי ליה אשה מהו שתחוף בלילה ותטבול בלילה. אלמא משמע דיותר טוב לחוף ביום דחיישינן שמא לא תחוף כהוגן בלילה מתוך שמהומה לביתה עכ"ל. ולכאורה יותר ראוי להקשית על שיטת רבינו על מ"ז דאסר בלילה. הא רבין משמיה דר' יוחנן שלח ותמה על עצמך היאך אפשר שתחוף ביום ותטבול בלילה. ולפי' רבינו האמת כן דאסור ביום. אבל באמת לק"מ דהא דרבין י"ל דלא מיירי בטבילת נדה לבעלה אלא אשה לטהרות דלא שייך חשש דמהומה לביתה ובעיא חפיפה כדאיתא בתו' ד' ס"ו ב' ד"ה אם ע"ש שהחמירו עוד יותר מלבעלה ובעינן דוקא סמוך. אבל מר זוטרא מיירי לבעלה ומש"ה יש גורסים נדה מהו שתחוף בלילה כו' עי' ברא"ש. וס"ל למר זוטרא דמשום שמהומה לביתה מיקרי לא אפשר ולא בעינן סמוך לחפיפה טבילה. אבל על הפסק הלכתא אהלכתא דמיירי באשה לבעלה שפיר מקשה הרא"ש. אבל דעת רבינו ושאר פוסקים דלמסקנת הש"ס דהלכה כר"ח מסורא דלא חיישינן למהומה לביתה. אם כן גם זה מיקרי אפשר ואסור להקדים חפיפה לפני טבילה ודוקא בלילה. ועי' עוד בזה בירושלמי מגילה פרק ד' הלכה א': 

ומה שכתב רבינו דלא אפשר למיסרק משום דאתי לאתורי שערה כו'. הביא בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ד לאפוקי מדעת גדול אחד שהתיר למיסרק בשבת. ואולם בעיקר הטעם ומה שכתב הריב"ש לסתור דעת הערוך אין כאן מקומו ובפ' אמור סי' ק"ה אות ד' יבואר עה"נ ברצות עליון ית"ש: [* והנה הריב"ש ז"ל שם כ' הטעם דסריקה אסור בשבת משום דאמרי' בנזיר דף מ"ב כל הסורק להסיר נימין המדולדלין הוא מכוין ועוד הביא מ"ש רש"י ז"ל בשבת ד' נ' דסריקה הוי פס"ר. אך שהקשה על דברי רש"י ז"ל אלו מסוגיא דנזיר שם דאמרינן שם הטעם דנזיר אסור לסרוק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלין הוא מכוין ואי דהוי פס"ר א"כ אפי' אינו מכוין אסור. ונדחק ליישב ע"ש. ונראה דמדברי רבינו ז"ל ג"כ יש ללמוד דס"ל דהוי פס"ר כדעת רש"י ז"ל דאי מטעם מכוין אסור א"כ כאן דמיירי באשה שסורקת לטבילה אמאי אסור הא כאן אינה מכוונת להסיר נימין המדולדלין רק להפריד השערות שלא תהא חציצה. וכיון דאינה מכוונת להסיר נימין אמאי אסור אלא ע"כ דס"ל דהוי פס"ר. והכי מוכח ג"כ דעת בה"ג שכתב ג"כ כדברי רבינו. וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזירות שכתב וז"ל אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה עכ"ל הרי דמטעם פס"ר אסר הסריקה וכן פי' הרע"ב ז"ל בנזיר שם וע' מ"ש מו"ח שי' להלן בשאילתא ק"ה לתרץ קושית הריב"ש ז"ל. ולי נראה לתרץ ע"פ מה שנבאר תחילה טעם הרמב"ם ז"ל שכ' ואם עשה כן אינו לוקה. והנה הכ"מ כתב הטעם משום דקיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר. ודבריו ז"ל תמוהים דא"כ אפי' לכתחילה יהא מותר. וע"כ הטעם דלכתחילה אסור משום דהוי פס"ר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא מפני שמשרת את השער ודאי ובפס"ר אפי' ר"ש מודה דאסור. וא"כ אמאי אינו לוקה. וכבר תמה כן בס' קרבן עדה בנזיר שם. לכן כתב הוא ז"ל הטעם דאינו לוקה משום דאין מלקות אלא בתער ע"ש. אמנם ג"ז תמוה דאדרבה הא מבואר בהדיא בהרמב"ם שם ה' י"א דלאו דוקא בתער חייב אלא אפילו ביד נמי חייב. ודוקא גבי סם המשיר את השער כתב דאינו לוקה. [משום דכיון דאינו משיר מיד רק לאח"ז לא הוי רק גרמא ואינו לוקה וכמ"ש הא"מ ע"ש]. וגבי סם נמי כתב דמ"מ עשה אית ביה וכאן משמע דדעתו ז"ל דאפי' עשה אין בו מדלא כתב דיש בו עשה כמו שכתב גבי סם. לכן נראה דדברי מרן הכ"מ ז"ל נכונים ומה שהקשה עליו הק"ע ל"ק מידי דודאי אף דהוי פס"ר להשיר שער מ"מ הא נזיר אינו מחוייב מלקות אלא כשתלש השער מעיקרו אבל אם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה. ואפילו עשה אין בו לדעת הרמב"ם ז"ל רק איסורא דרבנן וכמ"ש הלח"מ שם. ומעתה נהי דסריקה או חפיפה באדמה הוי כס"ר להשיר שער. מ"מ לא הוי פס"ר להשיר שער מעיקרו והכי נראה מדברי הריב"ש ז"ל שם. ומש"ה לכתחילה אסור משום דאיסורא דרבנן איכא אפילו כששייר כדי לכוף ראשו לעיקרו ולזה הוי פס"ר. אבל מלקות אינו חייב דכיון דאינו לוקה רק כשתלש מעיקרו ולזה לא הוי פסיק רישיה מש"ה אינו לוקה. וא"כ דברי הכ"מ נכונים ואדרבה תמיהני עליו ז"ל שכתב דקיי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר. והדבר פשוט דאפי' לר"י דס"ל דשא"מ אסור מ"מ ודאי אינו לוקה דהא הוי התראת ספק כיון דלא הוי פס"ר ואפי' למ"ד התראת ספק הוי התראה מכ"מ בכה"ג שהוא עצמו אינו יודע אם יעבור לכ"ע לא הוי התראה כמ"ש התוס' בסנהדרין ד' ע"ט ד"ה אי נמי. וכ"כ בכתובות ד' ט"ו ד"ה וספק ע"ש. וכ"ש הכא דאינו מכוין כלל לעבור עבירה פשיטא דלכ"ע אינו לוקה. עכ"פ דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאינו לוקה נכונים בטעמם: [

והנה יש להוכיח מזה דדעת הרמב"ם ז"ל דפס"ר בדרבנן אסור ולא כהתה"ד שהובא במ"א סי' שי"ד סק"ה דפס"ר בדרבנן מותר דא"כ אפי' לכתחילה נמי יהא נזיר מותר לסרוק אע"ג דהוי פסיק רישיה מכ"מ לפי מה שביארנו לא הוי רק פס"ר בדרבנן אלא מוכח דס"ל דפס"ר בדרבנן אסור והכי מוכח להדיא מדבריו ז"ל בפ"א מה' שבת שכתב וז"ל דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה מלאכה בגללן ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה ה"ז מותר כיצד גורר אדם כסא מטה וספסל כו' וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת כו'. וכן כל דבר שאינו מתכוין כגון זה מותר. אבל עשה מעשה ונעשה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב כו' עכ"ל הרי מבואר מדבריו ז"ל דגבי גורר מטה כסא וספסל. וכן גבי הליכה ע"ג עשבים אינם מותרים אלא בדלא הוי פס"ר. אבל בפס"ר אסור. והרי אפילו אם יכוין לעשותן אין איסורן רק מדרבנן דגבי גורר מבואר להדיא בשבת ד' מ"ו דאין איסורן רק מדרבנן דלא הוי רק חורש כלאחר יד ע"ש. וכן גבי הליכה ע"ג עשבים אפילו אם יכוין לתלוש מ"מ הוי תולש ברגליו ומבואר בתוספתא פ"י דשבת דתולש ברגליו הוי מדרבנן וכיון דאין איסורן רק מדרבנן ואפ"ה אוסר הרמב"ם ז"ל בפס"ר ש"מ דס"ל דפס"ר בדרבנן אסור ודלא כמ"ש בס' חמד משה סי' שט"ז דדעת הרמב"ם ז"ל דפס"ר בדרבנן מותר ע"ש. וראיתי להרב המאירי ז"ל בחידושיו לשבת ד' כ"ט הביא מחלוקת הראשונים ז"ל אי פס"ר בדרבנן מותר ע"ש. ונראה לומר דדבר זה הוא מחלוקת בגמרא דהנה איתא בשבת ד' כ"ט מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור. כן היה גירסת הראשונים ז"ל וכן הסכים הריב"ש שם אלא שהתו' שם וכן בפסחי' ד' כ"ה הקשו ע"ז הגירסא. ומש"ה גרסי אבל בגדוד"לים ה מותר ע"ש אבל בראשונים ז"ל מבואר הטעם דבגדולים ד"ה אסור משום דהוי פס"ר. ובזה מיושב קושית התו' על הגירסא דד"ה אסור. והנה לפי זה יש להקשות כיון דבגדולים הוי פס"ר א"כ מ"ט דמ"ד דאפי' בגדולים שרי ר"ש. וע' מש"כ מו"ח שי' בסי' ק"ה בזה. [ודוחק לומר דבזה פליגי אי הוי גדולים פס"ר דזה אין סברא לומר וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ' כל הכלים וכ"כ התו' בפסחים ד' ס"ה ד"ה המכבד]. ול"נ דבזה פליגי אי פס"ר בדרבנן אסור אי לא. מ"ד דבגדולים אסור היינו משום דס"ל פס"ר בדרבנן אסור. ומ"ד דאפי' בגדולים נמי שרי ר"ש היינו משום דסבר פס"ר בדרבנן מותר דגורר לא הוי רק מדרבנן כמ"ש לעיל. והרמב"ם ז"ל שפסק דפס"ר אסור בגורר היינו משום שפסק כמ"ד דבגדולים אסור. ובזה מיושב קושית הרמ"ך ז"ל שהובא בכ"מ שם. שהקשה אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל דבגדולים אסור ע"ש. ולפי דברינו א"ש. דכיון דפסק להדיא בגרירה דאי הוי פס"ר אסור. א"כ לא נצרך להביא דבגדולים אסור דממילא משמע דאסור כיון דהוי פס"ר. והנה רבא ס"ל בפסחים ד' כ"ה דבגדולים שרי ר"ש. א"כ מוכח דס"ל דפס"ר בדרבנן מותר. ומעתה מיושב קושית הריב"ש ז"ל שכתבנו לעיל. דאי סריקה הוי פס"ר א"כ למה אסר בנזיר מטעם מכוין תיפוק ליה דאפי' אינו מכוין אסור מטעם פס"ר. ולפי דברינו א"ש דהא התם בנזיר רבא הוא דקאמר לה [בגירסתינו איתא רבה אבל הריב"ש שם גרס רבא ע"ש ורבא אזיל לטעמיה דס"ל פס"ר בדרבנן מותר. ומש"ה ע"כ מטעם מכוין אסור דאי מטעם פס"ר היה מותר דבנזיר לא הוי רק פס"ר בדרבנן משא"כ לפי מאי דקיי"ל פס"ר בדרבנן אסור א"כ אפי' אינו מכוין אסור מטעם פס"ר. ומיושב קושית הריב"ש ז"ל. וע' בש"מ נזיר שם מ"ש בשם הרא"ש ז"ל. וע' בהרא"ש סוף פ"ב דביצה ודו"ק. [הן אמת שדעת רש"י ז"ל דפס"ר בדרבנן מותר וכמו שהוכיח השעה"מ בפ' כ"ה מה שבת מדכתב רש"י ז"ל בביצה ד' ל"ג דלפי מאי דקיי"ל דשא"מ מותר לא קיי"ל כרב יהודה במדורתא ע"ש אע"ג דהוי פס"ר ש"ע דס"ל לרש"י ז"ל פס"ר בדרבנן מותר והביא כן בשם הש"ג והפר"ח ע"ש. וא"כ עדיין פרש"י ז"ל אינו מיושב דלמאי פי' בשבת ד' נ' דמטעם פס"ר אסור לנזיר לסרוק הא לפי מאי דקיי"ל פס"ר בדרבנן מותר ע"כ מטעם מכוין אסור. מ"מ נראה דרש"י ז"ל דקדק לפי הסוגיא דשם דע"כ סוגיא דהתם ס"ל דפס"ר בדרבנן אסור. דאי נימא דס"ל פס"ר בדרבנן מותר א"כ היאך מקשי שם ואי ר"ש מישרי קא שרי דתנן נזיר חופף ומפספס. וע"ש בפירש"י ז"ל. והיאך מדמה שבת לנזיר דהא י"ל דחפיפה אסור לר"ש מטעם פס"ר והא דשרי גבי נזיר היינו משום דבנזיר דאינו חייב מה"ת רק כשעקר השער מעיקרו. א"כ הוי פס"ר בדרבנן ומש"ה מותר. משא"כ בשבת דאסור מה"ת אפי' כשלא עקר מעיקרו א"כ הוי פס"ר בדאורייתא ואסור. אלא ע"כ דס"ל להך סוגיא דפס"ר בדרבנן אסור. ומש"ה שפיר הוכיח הגמ' דע"כ חפיפה לא הוי פס"ר דאי הוי פס"ר אף בנזיר היה אסור. וא"כ דברי רש"י ז"ל נכונים. אלא שלכאורה קשה לומר דיהיה זו הסוגיא שלא אליבא דהלכתא. ונראה לתרץ דהנה השעה"מ שם הקשה ע"ד רש"י ז"ל דביצה הנ"ל. דלפי דבריו ס"ל לרב יהודה דשא"מ אסור. והרי ר"י ס"ל בשבת ד' נ' עפר לבינתא שרי א"כ ס"ל לר"י דשא"מ מותר ע"ש. ולפמ"ש מיושב קושי' השעה"מ דודאי ר"י ס"ל דשא"מ מותר. והא דאסר במדורתא היינו משום דהוי פס"ר וס"ל לר"י פס"ר בדרבנן אסור. ומעתה כיון דמוכח דר"י סבר פס"ר בדרבנן אסור. א"כ א"ש מאי דס"ל להסוגיא דשבת ד' נ' דפס"ר בדרבנן אסור. דהא התם אזלי הסוגיא אליבא דרב יהודה ור"י באמת הכי ס"ל]. הרי בררנו בס"ד דסריקה הוי פס"ר ובשבת לכ"ע אסור. ורק בנזיר הוצרך רבא לאסור מטעם מכוין לטעמי' אבל בשבת לכ"ע אסור אפי' אינו מכוין משום דהוי פס"ר. וא"כ דברי רבינו ובה"ג ז"ל שכתבו הטעם דאשה אסורה לסרוק לטבילתה הוי משום אתורי שערה נכונים. ואע"ג דלא מכוונת מ"מ הוי פס"ר ואסור. מיהו כל זה אינו אלא לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזירות דאם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אפי' עשה אין בו. אבל לדעת התוספת בנזיר דף ל"ט דאפילו הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אית ביה עשה ע"ש. וכן הוא דעת הריב"ש ז"ל שם. אם כן ע"כ מוכח דבסריקה לא הוי פס"ר. דאי הוי פס"ר א"כ לא נצרך רבא לאסור מטעם מכוין. ונמצא דהריב"ש ז"ל יפה הקשה על רש"י לדעת עצמו. וזהו שהתוס' בשבת ד' נ' כתבו לאסור סריקה מטעם מכוין ונטו מפרש"י ז"ל שהוא משום פס"ר. והיינו משום דאזלי לטעמייהו. דלדידהו ע"כ מוכח דלא הוי פסיק רישי' כמ"ש. מיהו לדידהו יקשה מה שהקשינו דאם כן באשה שסורקת לטבילה אמאי אסור הא כאן אינה מכוונת להסיר נימין המדולדלין. ובנדה דף ס"ז פסקינן שם להדיא דאסור. מיהו לדידהו י"ל דס"ל דגזרו כאן שמא תכוון כיון דאורחיה בהכי. וכה"ג כתבו התוס' בשבת ד' קמ"א ד"ה דילמא ע"ש. [ומעתה גם דברי רבינו ובה"ג י"ל הכי]: אלא שקשה לי לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דס"ל דאשה הטובלת אינה צריכה לסרוק במסרק וסגי אם תפספס בידה היטב. והובא בש"ך סי' קצ"ט ס"ק א'. א"כ אמאי אשה אסורה לחוף בשבת הא לפספס בשבת מותר דהא נזיר חופף ומפספס. ומזה מוכח דרבינו ובה"ג ס"ל כדעת רש"י ז"ל בב"ק ד' פ"ב דבעינן מסרק דוקא ומש"ה אסור בשבת. ועי' בס"ט שם סק"ט. ולדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל צ"ל דהא דאשה אסורה לחוף בשבת היינו משום דכיון דהחפיפה צריך להיות במים. וכמה שהעלה הס"ט שם דבעינן דוקא שיהיה המים בשעת חפיפה ע"ש. א"כ אסור לחוף מטעם סחיטה ואף ע"ג דאינה מכוונת לסחיטה מ"מ פס"ר הוא. [ונראה דרש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל אזלי לטעמייהו דלרש"י ז"ל דס"ל דפס"ר בדרבנן מותר. א"כ ליכא לאסור חפיפה מטעם סחיטה דהא סחיטה בשער הוי מדרבנן כדאי' בשבת ד' קכ"ח ואפי' ר"א דקאמר שם לעולם אימא לך דיש סחיטה בשער דחויי קא מדחי דאינו ראיה מהברייתא אבל לדינא לא פליג כמ"ש הפוסקים ומש"ה ע"כ צ"ל לרש"י ז"ל דבעינן מסרק. משא"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל לטעמייהו אזלי דס"ל פסיק רישי' בדרבנן אסור. כדמוכח מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות פרק כל הכלים גבי כיבוד דס"ל פס"ר בדרבנן אסור. וכ"כ להדיא הרשב"א ז"ל בחי' לשבת ד' ק"כ ע"ש. ומעתה שפיר י"ל דמשום סחיטה אסור לחוף. ומעתה גם לדעת התו' שכתבנו לעיל דס"ל דסריקה לא הוי פס"ר מצינו למימר דלדידהו האיסור בחפיפה הוי משום סחיטה. והתו' ג"כ לטעמייהו דס"ל פס"ר בדרבנן אסור כמ"ש המג"א שם ע"ש]. וראיתי להס"ט שם סק"כ שעמד בקושיא זו שהקשינו דלהרמב"ן והרשב"א ז"ל יקשה אמאי אסור לחוף ביו"ט. ותירץ משום דאסור לרחוץ בחמין ביו"ט. והוכיח מזה דהרמב"ן והרשב"א ז"ל ס"ל כדעת המ"ב דאסור להחם חמין ביו"ט לצורך רחיצת אבר אחד שאינו פניו ידיו ורגליו משום דהוי דבר שא"צ לכל נפש ע"ש. ואישתמיטתיה דברי הרשב"א ז"ל בחי' לשבת ד' ל"ט שכתב שם וז"ל. ולפי דברי רבותינו הצרפתים ז"ל נצטרך לומר דרחיצת כל גופו בפעם אחת מפני שאינו שוה לכ"נ אסורה ד"ת. אבל רחיצת כל גופו אבר אבר מותר ד"ת. משום דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר. לא חלקנו באברים שנאמר רגליו בלבד מותר. אבל זרועו או שוקו אסור. וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ אלא שאסור מדרבנן עכ"ל. הרי מבואר להדיא מדברי הרשב"א ז"ל דלא כהמ"ב. ועי' שם בחי' הרמב"ן ז"ל ודו"ק. ומלבד זה דברי הס"ט תמוהים דאפי' אי נימא כדעת המ"ב. מ"מ נהי דאינה יכולה לחוף בחמין שהוחמו ביו"ט מ"מ יכולה לחוף בחמין שהוחמו עי"ט. ועוד דהא מבואר בש"ע א"ח סי' תקי"א דמותר להרבות במים חמין אם צריך מעט מים לבישול ע"ש. א"כ אף ביו"ט יכולה להחם חמין לחוף. דהא ודאי צריכה להחם חמין ביו"ט לבישול וכדומה. וא"כ יכולה להרבות במים חמין ובהמותר תחוף בהם. לכך הנכון כמ"ש לעיל דהטעם דאסורה לחוף בשבת ויו"ט הוי מטעם סחיטה. וע' ברכי יוסף ביו"ד סי' קצ"ט ס"ק ג' ודו"ק. כ"ז מחתני הרב ר' רפאל שי']: 

'''ואפי' אתרמי ע"ש וחמישי בשבת שני יו"ט כו' בלילי שבת חופפת ברביעי בשבת וטובלת בלילי שבת משום דטביל' כו'''' כצ"ל וכ"ה בכת"י.