עריכת הדף "הכתב והקבלה/דברים/ה" (פסקה)

== יז ==

'''עד שוא. ''' ובדברות הראשונות עד שקר, סבת השינוי הזה היא למאמר רז"ל (בשבועות ד' כ' ע"ב. וכ"א א') א"ר יוחנן אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מהכא לא תשא את שם ה"א לשוא וגו' לשנא אחרינ' א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל, ואיזהו שבועת שוא נשבע לשנות הידוע לאדם, ע"כ. ואיכות מחלוקתם הוא כי נתבאר בהגיון (ע' מלות ההגיון פ"ד) שהאמת יתחלק לשני ראשים, האמת ההכרחי (אפאדיקטיש נאָטהווענדיג) ואמת המחלט או הנמצא (אססערטאָריש געוויס), והמשפט האפשר (פראָבלעמאטיש מעגליך) הוא על העתיד במשפט שאין לו הכרח ולא נמנע לא בו ולא בהפוכו, וזה יאיר לנו נתיב על מה הטבעו אדני מחלקותם, כי לדעת רב דימי שוא עיקר הוראתו היפך האמת, כמו שוא ודבר כזב הרחק ממני (משלי כ') והוא כל אשר יתנגד, אם לאמת המוכרח כי בזה מודה רב דימי שגם לשנות את הידוע בכלל שוא, ואם לאמת המוחלט כמו אכלתי ולא אכלתי, והשקר הוא היפוך האמונה כמו וידרכו לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ (ירמי ט') וזה הבגידה, אם כי יבגוד איש ברעהו אם במוצא שפתיו ולזה אוכל ולא אוכל הוא שקר. אולם לדעת רבין הנחה הראשונה של שוא הוא היפך היש, ויורה על דבר הבל ותוהו שאין בו ממש כמו השומרים הבלי שוא (תהילים ל״א:ז׳) וכן בטוח על תהו ודבר שוא (ישעיהו נ״ט:ד׳) וא"כ הוא אך יתנגד לאמת המוכרח ולזה אין בכללו כי אם לשנות את הידוע, והתנגדות לאמת המוחלט אכלתי ולא אכלתי יקרא בעצם וראשונה שקר, כמו כי שקר אתה דבר אל ישמעאל (ירמיהו מ׳:ט״ז) ואולם אשר יכזב אך בעתיד אם ישוב להיות נמצא (והוא במשפט אפשרי) לא שייך לפי הכוונה הראשונה לא שוא ולא שקר, ולזה אמר רבין אוכל ולא אוכל עובר על לא יחל, מעתה בין לדברי רב דימי בין לרבין דברות האחרונות מוספות על הראשונות, כי לרב דימי הנה אמר בראשונות לא תענה ברעך עד שקר דהיינו לא תעיד עדות אשר ע"י תבגוד ברעך לחייבו או לפטור חברו שלא כמשפט, וזה יהיה אך בענינים שבין אדם לחברו, ואולם אם יעיד לנקות איש מעון שבין אדם למקום שלא חלל את השבת וכדומה בודאי אין זה בגידה בחברו (ואם גם זה בגידה במקום ב"ה מ"מ לא שייך ברעך) ולזה בא בשניות עד שוא שיורה על עצמות העדות שהוא נגד האמת הנמצא וכולל בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום. ולדעת רבין ששקר הוא היפך אמת הנמצא באו השניים להורות שגם בדברים הבלתי נוגעים בעצם וגוף העדות וידמה בעינו כשוא ותהו בל יועילו ובל יזיקו כמו היו כליו שחורים או לבנים וכדומה מן הבדיקות, יתן על לבו תמיד להגיד האמת הברור ולא לפי אומד ודמיון כי אם באלה יכזב יצא לפעמים המשפט מעוקל כנודע, שאם יש הכחשה בבדיקות בטל העדות. התבונן כי דברי רבותינו מיוסדים על אדני ההגיון ומשפטי הלשון (המעמר):