עריכת הדף "אוצר:יש לי חידוש" (פסקה)

=== מאמר ב' ===
ד] וז"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל, זכות הוא לשון זך ואיך יזדככו ע"י תורה הוא המזון והמצוות הם הלבושים של הנשמה, וזהו רצה היינו בחי' קטנות שרצון למטה מנתאווה להיות לו דירה בתחתונים (אויף א תאווה קיין ענפער איז נישט דא) והיינו דבאמת על ידי קידוש השם והוא מידות וחב"ד שהם קדושת ישראל מגיעים גבוה יותר, אבל יש בזה גבול מסוים שאינו יכל"ה רצו"ש, משא"כ בתורה ומצוות יכול להיות גם בקטנות, וזהו להזהיר גדולים על הקטנים. 


ה] שיש לאדם כמה דרכים איך למצוא נחת בלימודו יש קטנות וגדלות א. הוא דרך רצו"ש שהוא התדבקות במילים עצמם, ויש דרך ב. והוא גדלות צא מן התיבה למצוא בכל דבר שהוא דברי תורה ולקשרם אל המעשה התחתון, וב' הבחינות נקראים דרך הבע"ת וצדיקים גמורים תושב"כ ותושבע"פ כדאי' בשפ"א הרבה פעמים, ולא בא לבד אל התיבה יביא אותו אל מדריגת צדיק גמור כמ"ש בכש"ט אות טית [כמדומני] שענין הצדיק לחבר את כל העולם כמ"ש בשביל רח"ב שהוא מחבר את כל המחשבות וזהו מ"ש מן המים משיתיהו היינו כל הזיווגים כמ"ש דמים בגי' ב' השמות.


;בענין איסור ראיית ונגיעת כלי הקודש
א) בשו"ת דברי מנחם ח"א סי' ט"ו - י"ז, יש מו"מ גאון ישראל, החזו"א זצ"ל, והגרמ"מ זצ"ל, בביאור חז"ל, את הפסוקים שבסוף פ' במדבר, ולא יגעו אל הקודש ומתו" [ד,א], ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו [שם,כ], ובעניינים המסתעפים מהם, ומאחר ויש בדבריהם בענין זה כמה תמיהות ודברים הצריכים ביאור אמרתי אעבור פרשתא דא ויהי' לעילוי נשמת זקני הגדול זצ"ל.

ב) הנה עיקר המו"מ הי', שלדעת החזו"א כמש"כ בספרו חאו"ח [יד,ט], ב' פסוקים הנ"ל, אינם איסור כלל אנגיעה וראי', שגם זר אין חייב ע"ז, ורק איסור על הלויים שלא יטרדו בעבודת הכהנים, בעבודת פירוק, שהיתה בזמן המשכן, הי"צ הכהנים לפרק ולכסות והלוי שמשח זה [בשעת מצוותו] במקום הכהן חייב מיתה ביד"ש וזה האיסור והעונש שכתוב בפ' בל' נגיעה וראי' שאינו כפשוטו לאסור ראיית הכלים ונגיעתם [ומה שכפלה תורה עונש על נגיעה לחוד וראייה לחוד נשאר שם בצ"ע] והגרמ"מ כתב לו להוכיח מחז"ל וראש' שלמדו הפסוקים כפשוטם לאסור ראי' ונגיעה ולענוש עליהם [ובספרי שהביא החזו"א ראי' לשיטתו למד בפי' הספרי דב"ר ועוד מפ' עיי"ש]

ג) עיקר ראיית החזו"א שכתב בספר ובב' התשובות שבסס"י ט"ו - ט"ז שא"א לומר שיהי' כאן איסור ראי' ונגיעה הוא שאפי' אין איסור זה דוקא אלויים ולמה נתייחד הדיבור אליהם ואף שהוסיף ראי' מהספרי בת' ראשונה וכן הוסיף ראיות בת' שני' עיי"ש אבל משמע להדיא שזה עיקר הכרחו להוציא הכתוב מפשוטו ולומר שאף בפשוטו של מקרא ע"כ הפי' לאסור הלויים בעבודת הכהנים בעבודת פירוק דמיירי בי' קשא וע"כ כתב שכ"מ שכתבו הראשונים משמעות שהפסוק מיירי באיסור ראי' אי"ז לפרש הפי' הפשוט בפסוק רק אף שמפי' הפסוק זה יש סמך לדברי חכמים שאסור [במקום זלזול] משום כבוד השכינה ועיקר קרא לאסור [מדנקט ל' ראי'] אף כניסה וביאה לראות שהלוי חייב בשעת פריקה [במעבר בשעת המסעות] וע"ז קאי ג"כ איסור ועונש וכך נראה דהסיק בת' ב' [בדרך אפשר] וכבר נתכוין לזה בת' א' בדין הב' דענש והזהיר ללוים בכניסה זו וכו'

ד) ועוד דרק יוצא מדברי החזו"אבב' הת' שמזה שכתוב בפ' בל' ראי' דרשו חז"ל לאסור ראי' משום כבוד השכינה ומורא מקדש וכלים ומסרו הכתוב לחכמים לקבוע גדר המורא [..  חז"ל שיש בראי' זו זלזול] ןלפי דרך זו ג"כ לא יוקשה מה טעם ייחד אזהרה ללויים דאי"ז כלל פשוטו של מקרא שמקרא זה כפשוטו מיירי רק באזהרת הלויים על עבודת הכהנים ורק מאי דאפקי' בל' ראי' להורות איסור מחודש של ראי' במקום חוסר כבוד ומורא ולפי"ז הדרך המעשה בכהן אחד דיומא דף נד. באמת הי' חייב מיתה משום הראי' ומשום הדרש דאפקי' בל' ראי' ודברי הגמ' מתפרשי כפשוטם דאמאי דאיתא שהיו מראים להם הכרובים בעלי' לרגל פריך ר"ח מהאי קרא דולא יבואו וגו' ושני דבבית ראשון לא הי' איסור ות' מתיב ר"ח דר' קטינא ממעשה בכהן א' ושני דבבית שני שוב חזרו לדין המדבר עיי"ש ולפי דברי החזו"א דאסור מה"ת מדרשא וכנ"ל ומסרו הכתוב לחכמים ובאופן שיש ביזיון כגון שיגלה מקומו באופן שצריך להיות מכוסה אסור וי"ב עונש 

ה) משא"כ לדרך השני' שבחזו"א שמה"'ת אין איסור כלל לראי' ונגיעה [וכמו שסבר מתחילה בספר] ורק דיש איסור מדברי חכמים שלא לראותו באופן בזיון וסמכו אהאי קרא ונצטרך לבאר בכ"מ שהובא פסוק זה בחז"ל וראשונים שהביאוהו כסמך לאסור ראי' במקום זלזול ונראה מדבריו שעיקר הסמך ממה שנתרבה ג"כ הכניסה לראי' דבזה באמת גילתה תורה דיש כאן איסור ששרשו הוא שלא יהי' זלזול בקדושת הקודש ומזה סמכו חכמים לאסור בכ"מ שיש בראי' זלזול ולפי"ז יהי' ביאור דברי הגמ' ביומא שם דפריך מקרא דולא יבואו וגו' דידע בעל הגמ' דמהאי קרא סמכו חכמים לאסור ראי'