עריכת הדף "תוספות יום טוב/אהלות/ה" (פסקה)

== ו ==

'''הבור והדות.''' וכן שוקת שבסלע במ"ו פ"ה דפרה [*ומשנה ה פ"ד דמקואות] ומה שפירש הר"ב שניהן בקרקע. אלא שבור בחפירה ודות בבנין. עיין מ"ש בזה במ"ב פ"ד דב"ב: 

'''וכפישה נתונה עליה.''' פי' הרמב"ם כפויה עליה. ומצאתי לו חבר במ"ח פרק יא דתנן נמי נתונה ופירושו כפויה. ומיירי אפילו שאין בדופני הכפישה טפח. דאילו יש בהן טפח הרי מצילין אף בבאר חלקה ועיין בדברי הר"ב [לקמן] בדבור חצי טפח כו'. ומ"ש שם בס"ד: 

'''או כוורת פחותה.''' דהוי השתא כעין באר חלקה אבל כשהיא שלימה. הרי היא כדות שעל הארץ הואיל והיא באה במדה ואינה מקבלת טומאה. כ"כ הרמב"ם [בפירושו]. והכי נמי תנן ברפ"ח דכלים הבאים במדה מביאין וחוצצין ולא תקשה מרפ"ו. כמו שאאריך שם בס"ד. גם ברפ"ט. ושם במשנה יג [ד"ה או מכוסה] אכתוב מאי דקשיא אדהכא. ודעת מהר"ם עיין ברפ"ח: 

'''פחותה.''' ה"ג בכוליה פ"ט. וכן היא בנוסחת מהר"ם בכאן. ומ"ש הר"ב שאינה פקוקה בקש וכ"כ הר"ש והרמב"ם ולאו למימרא דאילו פקוקה הוי' כשלימה דליתא כדתנן בפ"ט מ"ג ז' וי"ב אלא כלומר דאילו פקוקה לא הויא דומיא דבאר חלקה ומש"ה לא מצי למתני ופקוקה: 

'''אם היה נסר חלק כו'.''' פי' הר"ב על באר חלקה או כוורת פחותה. וכ"כ הר"ש גם הרמב"ם. ותמיהני דכיון שהכוורת פחותה היאך מציל הנסר שעליו והרי הטומאה נכנסת במקום שהיא פחותה הואיל ואינה פקוקה: 

'''סרידה.''' פי' הר"ב כמין עריבה כו'. וכ"כ במשנה ג פ"ח דכלים וכ"פ הר"ש במשנה שם ועוד מפרש שם לפירוש הרמב"ם ואותו הפי' לבדו כתב לקמן פי"ב משנה ב. ובכלים פ"ט משנה ז וכן במשנה ב פט"ו מפרש שם לפירוש הר"ש בלבד ועיין מ"ש שם: סרידה שאין לה גפיים. בסרידה של בעלי בתים איירי. דתנן במסכת כלים פט"ו [משנה ב] סרידה של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור. גיפפו מד' רוחותיו טמא הר"ש. [*ומפרש הר"ב גפיים. אוגנים ואזנים. ששנינו בפכ"ה דכלים מ"ו וע"ש]: 

'''טהור שאין הכלים מצילים כו'.''' פי' הר"ב דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אהלים. אבל נסר כו'. והא דכלי אינו מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפנות כו' וכ"פ הר"ש. אלא שיש חסרון בלשונו וגם הרמב"ם מפרש כן ולדבריהם שיעור ל' המשנה כך הוא שהכלים אין מצילין אלא עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות. דכיון דתנא קאתי למתני טעמא על נסר חלק דמציל. ובעי למימר לפי שלא אמרו אין מצילין אלא בכלי. הלכך שיעור הלשון שהכלים אין מצילין כו' דמשמעו דאתא למידק מינה. הא נסר חלק שאינו כלי מציל. אבל כי קתני שאין הכלים מצילין כו'. משמעו דאתא למימר טעמא אכלים גופייהו ואינו במשמע כלל דאתא למידק מינה הא נסר חלק מציל וכ"ש שצריכין אנו להכניס בשיעור הלשון תיבת אלא. דאי כדקתני שאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות ודאי דליתא דעם דפנות אהלים אין צריך שיהא דופן לכלי הנתון עליו. וכמו שכתבתי בדבור וכפישה כו' הלכך ודאי שענין משנתינו לומר שאין מצילין אלא עם דפנות אהלים. עד שיהא להן דפנות דהיינו טפח כדמסיק. ובהכי מצילין אף בלא דפנות אהלים אבל בדפנות אהלים מצילין ואפילו כשאין להן דופן טפח. ומפני הלחץ זו הדחק שצריכין לסבול בשיעור לשון משנתינו. ודאי דמש"ה הוא שחזר בו הרמב"ם בחבורו פכ"א מהט"מ [הלכה ו] שלא העתיק הא דשאין הכלים כו'. על הדינים השנוין במשנתינו זו. אלא סמכה למה שהעתיק [הלכה ג] מרפ"י דכלים היו כפויים על פיהם מצילין כל שתחתיהן עד התהום. וכתב שהוא בלא מירוח מפני שהן כאהל [ועיין מ"ש לקמן במשנה יג פ"ט] [ד"ה או כפייה] וכתב שאם היו פיותיהן דבוקות בדפני הבית מצילין בלא צמיד פתיל. מפני שהן מצילים משום אהל לפיכך צריך שיהיה בדופן הכלי טפח שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהיה להן דופן. היה לכלי דופן חצי טפח והיה יוצא מדופן האהל שפה חצי טפח והדביק זה לזה כו' ועכשיו אין להוסיף ולא לסרס בלשון משנתינו כלל. שהרי הוא ענין בפני עצמו ולא בא ללמד ולמידק מיניה על נסר חלק כלל. ואתא למימר שהכלי צריך שיהא לו דופן כשיציל עם דפנות אהלים וזה כשהודבק בדופן האהל ולא כענין הרישא דמשנתינו שהכלי כפוי על דפנות אהלים והשתא אתי שפיר מתניתין דלקמן דתנן בה כשם שמצילין מבפנים כך מצילים מבחוץ דהשתא מבחוץ דומיא דמבפנים דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן של אהל משא"כ לפי' המפרשים דהך דמבפנים בכפוי' דמענין הרישא היא והך דמבחוץ בדבוקה והכי קתני כשם כו' ואי קשיא לדברי הרמב"ם שבחיבורו דשאין הכלים מצילין מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אדלעיל מיני' כלל היכי קתני שאין. דמאי נתינת טעם. איכא לא קשיא כלל דטובא משכחת להו והוי כאילו קתני ואין. *)[עיין] במ"ב פ"ק דביצה כמ"ש שם הר"ב ועוד עיין [מ"ש] ברפ"ד דנדה ובמ"ה פ"ה דפרה וסוף פ"ז דעירובין ובמ"ב פ"ב דהוריות. ומהר"ם כתב וז"ל קשה מאי קאמר עד שיהא להם דפנות הא כבר קתני [עם] דפנות אהלים ונ"ל דאצטריך דאי מרישא ה"א אינו מציל [עם] דפנות עד שיהא כמו כן אהלים דאהלים עיקר אבל באהלים בלא דפנות מציל. קמ"ל דבעינן תרוייהו ע"כ. ועיין מ"ש בשמו ברפ"ח. גם דבריו שברפ"ט: 

'''וכמה תהא הדופן טפח.''' למעוטי פחות מטפח אבל יתר מטפח כ"ש הוא דעדיף. הר"ש: 

'''חצי טפח מכאן כו'.''' כתב הר"ב הא דאין כלי מציל כו' אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע"פ שאין דפנותיו בולטין כלל. אלא שהן שקועין בתוך הבור דהא בכלי כפוי איירינן כמו שכתבתי בדבור וכפישה כו'. וכתב הרמב"ם ולא יתנגד זה אמרנו בעשירי מכלים היו כפוים על פיהם מצילין כל שתחתיהן. לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר"ל בגבהו. לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שבאר שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת מיירי שאין בה דפנות טפח. וכ"כ הרמב"ם. והר"ש כתב וז"ל ולפי זה היה נראה כפישה דאין מצלת על באר חלקה היא פשוטי כלי עץ כדפי' בקונט' בשלהי הניזקין [דף סב] ולא כמו שפירשתי כלי הבא במדה דא"כ היו דפנותיו יותר מטפח. ע"כ. והר"ב כבר פי' דמיירי בכלי הבא במדה. וכתבתי ג"כ שם דמיירי שאין בדפנותיו טפח. ולפיכך י"ל שמפני ארכו ורחבו בא במדה. אע"פ שאין בו עומק טפח. ומצאתי כך למהר"ם. אבל כתב על זה שהוא דוחק. ולאחר זמן בהיותו תפוס במגדל אנזושהיי"ם חזר בו. וכתב נ"ל דכפישה אינה מחזקת מ' סאה ואפ"ה טהורה שאינה עשויה אלא לכפותה על הכלים וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר {{ממ|איכה ג}} שהוא לשון כפייה. וטהורה כדתניא בת"כ כל המשמש כפוי בכלים טהור. ע"כ. ועיין במשנה ג פי"ב דכלים: