עריכת הדף "לחם משנה/מכירה/ו" (פסקה)

== יא ==

'''ואין צריך עדים לענין קנייתו וכו'. '''  בפ' גט פשוט אמרינן ואלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא מיפלגי באותיות נקנות במסירה קמפלגי תנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה ואי בעית אימא דכ"ע אותיות נקנות במסירה והכא בצריך להביא ראיה קמיפלגי תנא דידן סבר אין צריך להביא ראיה ותנא ברא סבר צריך להביא ראיה דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר אינו צריך כו' אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אחד מן האחין שהשטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה ע"כ. וסוגיא זו קשה לדעת רבינו חדא דלדידיה דסבר דרבא דאמר אין צריך להביא ראיה הוא אפילו למ"ד אין אותיות נקנות במסירה א"כ התירוץ הראשון הוא הנאמר בגמ' אתי דלא כאביי ודלא כרבא דלאביי לכ"ע צריך להביא ראיה אפי' למ"ד אותיות נקנות במסירה ותנא דידן ותנא ברא לא פליגי אלא אי נקנות או אינן נקנות אבל אי נקנות לכ"ע אין צריך והוא דלא כאביי וכרבא נמי לא אתיא דאיהו סבר דלכ"ע א"צ להביא ראיה אפילו למ"ד אין נקנות ותנא דידן ותנא ברא לא פליגי אלא אי נקנות או אינן נקנות אבל אי אינן נקנות לכ"ע צריך להביא בשלמא לשאר המפרשים דרבא לא אמר כן אלא למ"ד נקנות אבל למ"ד אין נקנות מודה דצריך א"ש הך תירוצא דרבא אבל לרבי קשה. וע"ק דלפי דברי רבינו דסובר דהא דקאמר רבא א"צ אינו אלא לענין קנייתו א"כ גם בשני יוסף בן שמעון המוציאים שטרות על אחרים הוי הכי דהא בגמרא תלי הא בהא וזה אינו דמתניתין משמע דעל אחר מוציאין וגובין מהם וכ"נ ממאי דכתב רבינו בהל' מלוה פכ"ד שכתב שם וכן שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת שהוציא אחד מהם שטר על אחד מבני העיר אין יכול לדחותו ולומר מפלוני הוא ונפל ממנו וכו' משמע דיכול לגבות מן האחר. וע"ק הראיה דמייתי אביי מהא דאמר אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה נימא דהראיה שצריך הוא לגבות מן האחר אבל לא לענין קנייתו. וע"ק מאין לו לרבינו חילוק זה שחלק מענין קנייה לענין גבייתו. וי"ל לקושיא הראשונה דבפ' האשה שלום {{ממ|קט"ו}} אמר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק ואמר מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בהו חבו בר ננאי וננאי בר חבו אגבי בהו רבא בר אבוה זוזי והא חבו בר ננאי וננאי בר חבו שכיחי במחוזא טובא ואביי למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקד גביה מאי אמרת דילמא מסר אותיות נקנות במסירה ע"כ. מוכח משם דליכא למיחש לפקדון לשני יוסף בן שמעון ולא לנפילה אא"כ מסר לקנייה וא"כ שפיר אתי הך תירוצא כאביי דאמר בעלמא צריך להביא ראיה משום דחיישינן לנפילה או לפקדון אבל הכא ליכא למיחש להא אלא למסירה ובהא פליגי מר סבר אותיות נקנות ומר סבר אין אותיות נקנות והא ודאי לא אתי כרבא כדכתב הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות דלדידיה לשני יוסף בן שמעון לא חיישינן אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אבל רשב"ם ז"ל שפירש שם בגמרא ויאמר פקדון הוא אצלך קשה לי דהא מסוגיא דהאשה שלום משמע דלכ"ע לא חיישינן לפקדון לשני יוסף בן שמעון וצ"ע. ולקושיא שניה י"ל דמ"ש בגמרא דאיתמר לאו ממש פלוגתא דאביי ורבא כדכתבו שם התוס' ז"ל אלא כעין פלוגתא דבין לאביי בין לרבא ליכא למיחש כאן לא לנפילה ולא לפקדון כדמשמע בהאשה שלום מ"ד צריך להביא ראיה אתיא דלא כוותייהו וסבר דחיישינן לפקדון ולנפילה והך דסבר אין צריך להביא ראיה הוי א"צ כלל לא לענין קנייה ולא לענין גבייה כיון דליכא למיחש לא לפקדון ולא לנפילה ורבינו ז"ל דפסק בפ' כ"ד מהל' מלוה דשני יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים אע"ג דסבר דאין אותיות נקנות במסירה הוא משום דפסק כרבא דפ' האשה שלום דאמר כאן נמצאו כאן היו. ולקושיא שלישית י"ל דעדיפא מינה דחי לה בגמרא. ולרביעית י"ל דיצא לו לרבינו ז"ל חילוק זה משום דקשיא ליה מה שהקשו התוספות בפ' האשה שלום דרבא היכי מייתי ראיה הא שפיר קאמר אביי ותירצו דאית ליה לרבא דאין אותיות נקנות במסירה ולא משמע הכי בפ' גט פשוט אלא דסבר דאותיות נקנות והוצרכו לידחק שם בזה וכן בקושיא אחרת שהקשו שם מריש פ' כל הגט. לכך תירץ רבינו ז"ל דראייתו של רבא משום דאית ליה דחיישינן לפקדון ולנפילה כדי לגבות מהלוה ומ"ש בפ' גט פשוט א"צ להביא ראיה היינו לענין קנייה דוקא ולכך מייתו ראיה דהיכי מגבינן בהו מהלוה הוה לן למיחש לפקדון אלא ודאי דלשני יוסף בן שמעון אמרי' כאן נמצאו וכאן היו והבן. והראב"ד ז"ל בהשגות הקשה על זה דהא קי"ל כמ"ד א"צ להביא ראיה ואיך קאמר כאן דצריך להביא ראיה ותירץ דלא פליגי אביי ורבא אלא למ"ד אותיות נקנות במסירה אבל למאן דבעי כתיבה היכא דליכא כגון שכ"מ ראיה מיהא בעי ע"כ. וקשה דהיכי קאמר דהיכא דליכא כתיבה בעי ראיה אדרבה היכא דאיכא כתיבה בעי ראיה דמה שאמר רבא דאינו צריך להביא ראיה לדעתו ז"ל היינו משום דאותיות נקנות במסירה ולא בעי כתיבה אבל אי בעי כתיבה צריך ראיה וכן נתבאר בדברי הטור בחושן משפט סימן ס"ז כסברת ר"י ז"ל שמסכים לתירוץ זה וז"ל אבל ר"י פסק כיון דדרך לעשות על אותיות שטר צריך להביא ראיה ואינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד ע"כ. ותו אם היכא דליכא כתיבה צריך ראיה אמאי א"צ ראיה למ"ד אותיות נקנות במסירה אע"ג דליכא כתיבה. ונראה דלרבותא נקט היכא דליכא כתיבה דלא מבעיא היכא דאיכא כתיבה דודאי כיון דבעי כתיבה ולית ליה ודאי דמשקר אלא אפילו היכא דלא בעי צריך כמבואר זה בדברי הר"ן ז"ל ע"ש. ובתירוץ השני שתירץ דכי אמר רבא א"צ ראיה ה"מ לגבי מוכר אבל לגבי לוה לא, הקשה ה"ה ז"ל אי להדי מוכר נאמן למה לא יהא נאמן אצל הלוה ותירץ לפי שהלוה יכול לומר שמא בתורת פקדון בא לידך ואתה הודית כן למלוה ע"כ. ואם כוונתו לומר דשאני גבי לוה מפני שהוא מוחזק ובעל השטר מוציא מה צריך לומר ואתה הודית כן למלוה אלא נראה ביאור דבריו דאפילו המלוה אומר שבתורת פקדון בא לידך כדבריו ואתה מעיז פניך לומר דשטר קנין היה לך והיה נראה לומר דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ובודאי כן הוא האמת מ"מ מי יאמר לי שלא עשיתם קנוניא ביניכם ובתורת פקדון בא לידך ואתה מעיז פניך בפני המלוה שכן הסכמתם ביניכם לגבות ממני קנין השטרות בדרך הזאת. וכן רבינו ז"ל נתן טעם שיכול למחול מפני שמכירת שט"ח דרבנן וכן הוא דעת ההלכות. ובהשגות א"א לא מן השם הוא זה אלא מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי ע"כ. ובאמת שבפ' מי שמת {{ממ|דף קמ"ז}} מוכח כטעם רבינו ז"ל מן הסוגיא האמור שם רבה אמר ר"נ מתנת שכ"מ מדרבנן בעלמא היא והקשו ומי אר"נ הכי והא אר"נ אע"ג דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' אי אמרת בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן וכו' נראה משום דהטעם שיכול למחול במכירת שט"ח משום דהוי מדרבנן אבל דעת ר"ת ז"ל דמכירת שט"ח דאורייתא והאריך להעמיד הסוגיא הביאו הר"ן ז"ל בפ' הכותב בפירוש ההלכות והוא דעת הראב"ד ז"ל. ומ"ש עוד הר"א ז"ל דאם כתב משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך דאינו יכול למחול הרא"ש ז"ל דחה ראייתו בפ' הכותב ובתשובה כלל ס"ט ע"ש: