עריכת הדף "יד אהרן (תמרת)/קונטרס מעלות התורה" (פסקה)

==ה==
{{מרכז|{{גופן|5||'''ה'''}}}}

'''ו„תנחומותינו הלאומיים”''' שבלימוד־התורה מי לא ידעם? הוי מה גדולה הייתה משיבת נפשו של היהודי העמל, המדוכא ושבע רוגז בכל ששת ימי המעשה ממלחמתו הכבדה בעד קיומו, מהתאבקותו הקשה עם מצבו הגלותי, המתנכל אליו להכחידהו, – מה גדולה הייתה משיבת נפשו בהגיע יום השבת, יום המנוחה, בשבתו אז ללמוד „דף גמרא” או לקרוא ב„מדרש”. הוא הרגיש ברגע ההוא אותן הרגשות שירגיש עובר אורחות ימים שנשברה ספינתו ויתאבק שעה שלמה עם גלי הים השובבים שסערו עליו להורידהו מצולות, ויזכה להגיע לאחרונה אל אי קטן, שקט ובטוח.

'''כביטוי''' לרגשותיו הללו של היהודי הייתה „ברכת התורה” שהיה מברך בפתחו ספר ללמוד בו – השבח וההודאה שהיה מרים לה' על „ששם חלקו מיושבי בית המדרש ולא שם חלקו מיושבי קרנות”. „ברכת התורה” – זוהי ברכה על אי ההצלה וההמלטה, שהיה היהודי נמלט אליו מתוך ים העצב והחשכה שהיה טובע בהם בגלות.

'''ואם''' כל כך גדול היה כוסף־נפשו של היהודי אל לימוד־התורה לפנים בעתות ה„שלום”, כמה כבר ראוי עוד שיתגבר הכוסף הזה כיום אחרי בלהות המלחמות ותעתועיהן. אם לפנים שמש עסק התורה ליהודי בתור רטייה לפצעי לבבו, ושעשוע לעגמת נפשו – הנה כיום ישמש גם בתור מנוס ומפלט מאת כעור התבל וטומאתה.

'''תבל! תבל!''' מה מאוד נגלה קלונך! „אנושיות”, „אנושיות” מה מאוד פשטת את הרגל ותטפחי ברגלך הגסה על פני כל ההוזים שדיברו בשמך ראמות ויבנו על חשבונך מגדלי־תוהו של פרספקטיבים יפים... מה מאוד הפכת אותם לפטפטנים נבובים! „חיים”! „חיים”! מה מאוד גילית כעת את פרצופך האמיתי ועל ידי זה נגלו שקריהם וכזביהם של נביאיך ומשורריך, ששוררו לכבודך שירי הערצה וינהלו בעבורך תעמולה נמרצה – גילית את פרצופך בדמות „חור־פה” שחור ופעור עד לבלי חוק, שמתוכו בולטות שתי שורות מלתעות גדולות ושיניים עקומות העשויות לכרסם וללעוס את הכל... לבלוע „חיים” איש איש את רעהו: בעל־היכולת את חדל־היכולת. ומה מאוד תסלד נפשו של בעל הנפש היפה ממפלצת החור השחור והעמוק הזה, דמתקרי „חיים” ו„מציאות”.

'''מה''' מאוד יחפוץ נקי־הדעת לברוח מן המציאות המאוסה והנבאשה. שהיתה נבאשה למדי גם לפני זה, ושבעת האחרונה הוסיפו עוד עתודי הארץ, המלכים ושריהם, להבאישנה ולהעלות צחנתה עד כדי מחנק לנפש.

'''אך''' אנה יש לברוח מפני המציאות והחיים המאוסים? אם לנוס אל אהלי החכמות והמדעים העולמיים, כלומר החילוניים – הנה יד ה„חיים” המקולקלים תשיגהו לבורח גם שם. כי ה„חכמות” וה„מדעים” האלה מרוקמים ומשוזרים בכל הווייתם עם ה„חיים”, מנשימתם האגואיסטית של ה„חיים” נתהוו ה„חכמות” החומריות, ולתוך שוקי החיים הגסים תמציאנה החכמות האלה את פרי תעשייתן ויצירותיהן. ולא עוד אלא שביחד עם יצירותיהן יושלכו גם היוצרים עצמם, כלומר החכמים, אל שוק החיים המזוהמים. „חילוף־סחורות” יתנהל בין החיים הסוסיים ובין „אנשי המדע”: האחרונים יספיקו ל„חיים”, „המצאות”, מכונות, וה„חיים” יספיק להם עושר וכבוד, האמצעים לרמוס על ראש הזולת.

'''ולא''' רק להרבות את הזלילה והסביאה יעזרו אנשי המדע ל„חיים” בהמצאותיהם, לדשן את אבוסתם של החיים הסוסיים, אלא יעזרום גם במלאכת ההשתגעות, ההשתובבות והבעיטה בפרסות הבאה אחרי זלילה יתירה... בפרוץ המלחמה הן נסגרו אצל הגויים רוב בתי־תחכמוניהם. חניכי האוניברסיטאות השליכו את לימודיהם אחר הגו, וילכו אל מערכות הקרב „למלא אחרי חובתם הפטריוטית”. מובן מאליו שה„חובה הפטריוטית” של „תלמידי חכמים” לא תגיע עד כדי הצגת החזה מול אש התותחים ולהיעשות דומן ממש על פני השדה, כי אם כדי להיעשות כח מסית ומדיח את אחרים, את ההמון הנבער, שיעשו דומן... הפטריוטיות של „תלמידי החכמים” מטלת עליהם חובה להיות למופת ברגעי הטירוף לאחיהם ההדיוטים, שכשם שהם, המלומדים, יכתתו לשונותיהם לביבין שוטפים כזב, תרמית ומדוחים... כך יכתתו האיכרים ובעלי־המלאכה את מזמרותיהם לחרבות ופטישיהם לחניתות. רוב תלמידי החכמים של חכמת־יון השליכו ביום קרב את אהלי החכמה וילכו להרעיל את רוח ההמונים על שדות הקטל. ולא נשארו על מקומם אלא אלה מהם שידעו כי ביכלתם למלא אחרי חובתם הפטריוטית גם בשבתם בביתם, ב"לברטוריתם"{{הערה|[-מעבדותיהם].}}, והמציאם אדים מרעילים ומחניקים במובן הפשוט בעד השדות...

'''התוכל''' אפוא הנפש העדינה הנחנקת מזוהמת החברה האנושית ונכספת לברוח מאת המציאות המאוסה למצוא מפלט ומרגוע בתוך אוהלי החכמה האלה? האוהלים המחודרים בכל רוחות הטומאה של סביבתם. האוהלים שמלאך־המוות הפקיד שם את כליו בשעת המהפכה.

'''ולנוס''' אל המסתוריות, אל עסק ה„קבלה”, כמו שהיה הדבר נוהג במשך היסטוריתנו אחרי כל תקופה של התגברות הרשע והזדון בעולם הגויי והתגברות הצרות והפורעניות בעולם הישראלי – גם כן לא נכון. כי תרופה זו, להשתקע בהזיות, לא הצליחה בעד עמנו. לא יצא מאתה אחרית טובה אף בדורות הקודמים. ומה גם בדורנו זה, שהעולם שמסביבנו התקדם הת„ממזר” ו„התחכם” עכ"פ בחכמות להרע, והאיש הבער והפתי לא יוכל לעמוד בפניהם. הבריחה לעולם ההזיות הוא אמצעי מרגוע בעד פתאים, ולא בעד נבונים. ועמנו הן הוא פרטנדנט על „עם חכם ונבון”. בית־המקלט הכי רצוי לברוח אל תוכו מזוהמת התבל ועם זה לבלי העשות כושל ונדחה בפני התבל במקצוע השכל, אלא עוד להתעלות עליה במדרגה – הוא אוהל התורה. כי התורה היא חכמה, וחכמה חריפה המפקחת את העיניים ובוראת את האפשרות להתרומם ממעל למנהגי העולם המקולקלים מתוך פקחות. היא גם חכמה צנועה שבניגוד לשאר החכמות לא לקחה חבל בתעתועי האנושיות, לא נגואלו כפיה בדמי נקיים. גם היא חכמה שהודה והונה מלב אומה מרוטה ונרדפת – ומסביבה של חכמה זו ימצא ע"כ האוויר המוסרי הצח והטהור, הנדרש כעת לנשם בו, כדי לנדף מתוך הריאה את האוויר המעופש ששאפה אל קרבה במשך שנות המלחמות.

'''הוי!''' מה רבו כעת געגועיו של היהודי בעל הרגש אל „ניגון הגמרא” המקסים, שבמשך שבע שנים רצופות השתיק את קולו רעש התותחים ושיח שדי שחת שיצאו לחבל את העולם. שושנה עדינה ועגומה שנשארה לפלטה אחרי סער נורא שחלף בעולם וישבר כל עצי השדה ויהפוך על פניו כל צמח חי, – יהמה אליה מאוד נפשו של האדם הרואה אותה, וכך יהמה נפש היהודי הנלבב כעת, אחרי השתובבות המלחמות, אל לימוד התורה.

'''„יהושע”''' לפנים, בהלחמו מלחמות עמו, והמלחמה הנחילתו ניצחון אחרי ניצחון, הנחילתו אושר וגדולה בלי שיעור, ובכל זה קצה נפשו סוף סוף בכבוד ובאושר הזה המגובל בדם, ומוסר כליותיו, שממנו נברא „מלאך ה'”, החל להציקהו על פרשו מדברי תורה וזנחו את חיי עולם, עד אשר פתאום באמצע הלילה התחמק ויברח לאוהל תורה – „וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, בעומקה של הלכה” {{ממ|[[בבלי/עירובין/סג/ב|עירובין סג:]]}}. איך אפוא לא יגדל כבר גועל נפשנו אנחנו לאנושיות המלחמתית, שהשתובבה בעיקר עלינו ותשימנו מטרה לכל חיציה המָרעלים, ולא נכסוף להסתר מפני צחנתה של אנושיות זו בעמק ההלכה – תחת כנפי חכמתנו הצנועה.

'''בשוב''' היהודי להתרפק על חיק חכמתנו העתיקה לא רק שירגיש רגש של תנחומין לנפשו הנהלאה מכל ההרפתקאות דעדו עליה, אלא גם רגש של נצחון והתגברות על העריצות, מחשבת התבל בתעלולי מלחמותיה. אחותנו, חכמת התורה, נושאת בחובה חומר לביטול ולהיתול הכי נמרץ על הבלי האנושיות הנוכחית. „הוויות דאביי ורבא” הנן היסוד ההפכי וההתנגדותי הגמור כלפי מלחמות הדמים של הגויים והממלכות. עמי החרב תחילתם רועש וסאון, עוז והדר, וסופם – דומן על פני השדה. ועם התורה תחלתו אמנם עפר לדוש, אבל סופו – קיום נצחי. מה מאוד נאמנים דברי הפיוט שיביע היהודי ב„סיום מסכת”: „מודים אנו לפניך” כו' „הם רצים ואנו רצים, הם רצים לבאר שחת ואנו רצים לחיי העולם הבא” – ריצתה ותנועתה של הציביליזציה הגויית נגמרת סוף סוף בבאר שחת: בהשלכת נושאיה אל תוך ה„מחפרות” („שוצענגראבען”{{הערה|[-Schützengraben].}}) שעל שדות הקטל... וריצתה ותנועתה של תרבות הישראלית, של ההשתלמות בחכמת התורה, מכוונת כלפי חיי העולם הבא, כלפי קיום נצחי.

'''על''' סגולת התנחומין על ההרפתקאות שנמצאה בעסק התורה נאמר המקרא: „לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי”. ועל הדמונסטרציה כנגד העריצים שבעסק התורה נאמר המקרא: „ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש” – נגד המלכים שעסקם הראשי הוא מעשי ההכנות למלחמות, לשכול ולאבדן, בוודאי ובוודאי יוכל העוסק בתורה לצאת בראש מורם.

'''מובן''', שהדמונסטרציה כנגד השקר שבתרבות הגויית ומבול פורעניותיה שהיא ממיטה על האנושיות לא תובע אלא בעסק התורה הפומבאי, ביסוד בתי־אולפנא לחכמת התורה. תחת שהנחמה והמרגוע על הפורעניות יבוא אף בתורה חשאית. במצוא היהודי ספר תורתי באיזו פינה נסתרה וישבו להגות בו.

'''דמונסטרציה''' הגונה מצד חוגי התורניים כנגד השתובבות המלחמות תובע גם בקום בן־תורה פתאום לעת הזאת וערכו ספר של „חידושי תורה”. במעשהו זה הרי יוכיח שכל הריקודים הפרועים שרקד העולם הגויי על ראש החלשים בכלל ועל ראש עמו האומלל בפרט לא הרפו מאומה את רוחו מלהחזיק בחכמה הישראלית וכי אין לו שום „דרך ארץ” בפני כל חכמתם והשלמתם של הגויים, שהתחלתה תקועה באיגואיסמום ומאטריאליסמום{{הערה|[-אגואיזם ומטריאליזם].}}, וסופה – בבקעה מלאה הרוגים.

'''אם''' לחדש „חידושי תורה” ישמש מצידנו דמונסטרציה כנגד העולם הגויי־המלחמתי, כנגד עולם הממיתים והמצמיתים – כבר מסולקת הטענה: מה יתנו ומה יוסיפו לנו הספרים החדשים, אחרי שארונותינו כבר מלאו ספרים מן הספרות הרבנית עד בלי די. כי הנה מן „חידושי־התורה” שנתחדשו לפני הרעש שהרימה האנושיות הריקנית והנבובה בעולם, הן לא יובע הביטול על הרעש הזה. דדילמא אדרבה רעש שעטת פרסות סוסי ה„קאוואלעריע” ששטף ועבר על פני כל הארץ, השתיק והכלים עד גמירא את קול לימוד־התורה הצנוע שהיה נשמע בבתי מדרשותינו. במה יוודע אפוא, כי עוד לא אבד שברה ולא בטל סיכויה של חכמתנו התלמודית, וכי ה„הוויות דאביי ורבא” אינן חושבות כלל לעזוב מקומן מפני ההוויות של ה„פאש”ים וה„הינדנברג”ים ורעש חבריהם סוסיהם המיוזנים – אם לא בהפראתה של חכמה זו. בהחלה ליצור יצירות חדשות זה עתה. בזה, שאחרי בלותה ודוותה בימי הרעש, תשוב להיות לה עדנה.

'''על''' עריכת ספרים חדשים בחידושי תורה לעת הזאת יש להמליץ אפוא את מאמר חז"ל: „בית מלא ספרים חייב במזוזה”. רעיון המזוזה הלא הוא לעשות פרסום לאידיאל של התורה: נאמר כאן בחומש „וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", ונאמר להלן במשלי „הלא חכמה תקרא בראש מרומים עלי דרך ליד שערים מבוא פתחים תרונה”, ועל כן אין בכוחם של הספרים שמלא מהם הבית בפנים לפטור מלתלות מזוזה, מלעשות פרסום לתורה, דמונסטרציה מצדנו כנגד החיים המקולקלים מבחוץ. ליד שערי הבית מבחוץ.

'''אל''' נא אפוא לארוננו המלא ספרים שנתחברו מכבר, לרפות ידי העמלים על התורה דהאידנא מלהוציא לאור פרי רוחם כעת. שהוא כמו לשדות גירא בעינא דשטן שהשתובב כל כך בעולם בעת האחרונה ויעפש את רוח האנושיות.

'''לעשות''' דמונסטרציה כנגד הרוחות המעופשים הנהו אחת מהמטרות שהיו גם לפני עיני כותב הטורים, בגשתו להוציא לאור ספרו הנוכחי של „חידושי תורה”. המטרה הלאומית והמוסרית הזאת תתמלא אי"ה תיכף עם יציאת הספר לאור. ואם יזכה הספר להתקבל חידושיו באהבה בקרב ספירות חובשי בית המדרש להתחדד בהם התלמידים ולהתענג עליהם הלומדים – אזי תושג על ידו גם מטרה השתלמותית שכלית.

{{-}}{{יישור לשמאל|<big>'''אחד הרבנים המרגישים'''</big>}}

<small>ב"ה בחודש מנ"א תרפב מילייציץ.</small>

<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:הקדמות]]</noinclude>