עריכת הדף "העמק שאלה/קל" (פסקה)

== ה ==

{{העמקש|ה}} '''והוו מחרימין לי' כו'.''' כ"ז ליתא בגמרא ובה"ג ורי"ף כמש"כ באות ג'. איברא בירו' מ"ק פ"ג אי' ריב"ל שלח בתר חד ב"נ ג' זימני ולא אתי שלח א"ל אלולי דלא חרמית ב"נ מן יומי הוינא מחרים לההוא גברא שעל כ"ד דברים היו מנדין וזה א' מהן וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה הרי כלשון רבינו. אלא יש לומר דע"כ פליג הש"ס דילן ולא ס"ל דההוא קרא בחרם מיירי שהרי יליף מינה דב"ד היו מפקירין נכסי' ואי במוחרם מיירי אין ראי' דמפקירין היו למי שלא הגיע למדה זו. והתלמודים לשיטתייהו קיימי. דבירו' נדרים פ"א מפרש הא דתנן מנודה אני לך ר"ע הי' חוכך בזה להחמיר. ליסר את נכסי' כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה מה עבדין לי' רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד. פי' אינו דומה נדוי יחיד לנדוי ב"ד. וכ' הר"ן בנדרים ד"ח דהרב רבינו ברוך בר שמואל למד מכאן דהמנודה מב"ד הי' אסור ליהנות מנכסיו. והקשו ע"ז מדאי' במ"ק מנודה הי' נשכר ונשכרין לו. ויישב הר"ן דחרם של ב"ד הגדול שאני דאלים טובא אבל בחרם ב"ד דעלמא כו'. והרשב"א בחי' הוסיף בזה"ל דחרם ב"ד הגדול שבזמן הבית הי' חמור שגורם הי' להמית ג"כ כחרמו של עכן. וכ"ז הוא מנמוקי ראש המדברים הוא הרמב"ן ז"ל בקונטרס משפט החרם ובפי' התורה עה"פ כל חרם אשר יחרם מן האדם וגו' שהעלה דמשמעות אותו הכתוב דמוחרם מב"ד הגדול בר מיתה הי' ויישב בזה טעם מיתת עכן ואנשי יבש גלעד ויהונתן בן שאול ורבו של יואב. ועפר אני תחת כפות רגלי רבותינו ז"ל ובזה תמיהני טובא דאי איתא דב"ד הגדול הי' חמור מסתם ב"ד בדיני חרם האיך למדין בגמ' מ"ק דט"ז דסתם ב"ד היו מפקירין נכסי' דאינש מדכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו'. ובסתם ב"ד מיירי כולא סוגי'. והרי האי קרא גזרת ב"ד הגדול הוא דהוי שהיו יכולין להמית בחרמם ג"כ. וזה י"ל דבאמת אנן שליחותייהו קעבדינן בהפקר נכסים וע' בסמוך. אבל עיקר הענין שהעלה הרמב"ן ז"ל בפי' הכתוב תמוה מאד כמש"כ בארוכה בשאיל' קמ"ב אות ז' ושם נתיישב טעם מיתת עכן והני דלעיל אבל הא לא שמענו דיש חומר לב"ד הגדול על כל ישראל יותר מב"ד שבעיר על אנשי עירם. ולפי זה אזדא ישוב רשב"א ור"ן על קו' רבינו ברוך. והריטב"א בה' נדרים דחה עיקר למוד הרב ר"ב ופי' הירו' משום דהתם החמירו בפי' ולא מן עיקר דין חרם הוא. אבל לשון הירו' חומר הוא בנדוי ב"ד לא משמע הכי. ובאמת הקשה הרשב"א על הירו' דילמא חומר בעלמא הוי ע"ש. אבל בעניי אין אני מבין הרעש הזה. דודאי הירו' לטעמי' דיליף עיקר דין חרם מהאי קרא וא"כ דבדין חרם משתעי קרא ממילא למדנו דמוחרם נכסיו היו אסורין בהנאה. ולא עוד אלא אפי' מנודה דקיל מחרם מכ"מ למדו מדר"ע דהי' אסור ג"כ ליהנות מנכסיו מדקאמר באומר מנודה אני לך דאסור הי' בהנאה. ורבנן ג"כ מודו בנדוי ב"ד. אבל לפי זה צ"ל דהא דב"ד היו יכולין להפקיר נכסי' דאינש גם בלא חרם ונדוי ע"כ מיהושע הוא דגמרינן דכתיב ראשי אבות המטות כדאי' ביבמות דצ"ט וגיטין דל"ו. אבל תלמוד דילן ס"ל דיחרם כל רכושו הפקר בעלמא הוא ולא מדין חרם. ומש"ה אית לן דמוחרם לא היו נכסיו אסורין וכש"כ מנודה ומש"ה מפרש בש"ס דילן בנדרים ד"ז טעמא דר"ע בא"א. וזהו נוסח' בה"ג והרי"ף דלא ילפי עיקר דין חרם מקרא דעזרא. ופירוש הא דכתיב והוא יבדל מקהל הגולה. באיזה ענינים דשייך לצבור כמו שנהגו הגאונים כמבואר ביו"ד סי' של"ד ס"י. כ"ז לנוס' בה"ג ורי"ף. אבל רבינו דס"ל דנ"ל דין חרם מקרא דעזרא. צ"ל דס"ל דבזה מודה ש"ס דילן דפי' והוא יבדל מקה"ג היינו חרם. ומכ"מ פליג בפי' יחרם כל רכושו. וס"ל דהוא מילתא בפ"ע ולאו משום דהוא מוחרם ומנודה בנדוי ב"ד. וא"כ שפיר למדין מכאן דהיו מפקירין נכסי דאינש. וממוצא דבר מבואר הא דאיכא מ"ד ביבמות וגיטין דיליף הפקר ב"ד הי' הפקר מדיוק קרא ביהושע מקיש ראשים לאבות. ולא יליף ממקרא מלא ומעשה רב דעזרא. אנא משום דס"ל כהירו'. דפי' יחרם כל רכושו קאי על והוא יבדל מקה"ג כשיטת הירו'. אבל סתמא דגמרא במ"ק כאידך מ"ד. והנה הר"ן הקשה בחי' סנהדרין על פרש"י בהא דבעינן טעמא דשליחותייהו קעבדינן בהא דג' הדיוטות יותר מהא דלא בעינן דרישה וחקירה משום נעילת דלת. ולעיל סי' נ"ח אות א' יישבנו דשאני דו"ח דב"ד הדנין עפ"י דין היו יכולין להפקיר והיו דנין בלי דו"ח. משא"כ הדיוטות מאן ספין למיפקר מש"ה בעינן שליחותייהו דמומחין. איברא הר"ן לטעמי' דגם ב"ד מומחין לא היו יכולין להפקיר נכסי' רק בשליחות ב"ד הגדול ושפיר הקשה לפי שיטתו ז"ל למאי פירש הגמ' סברא דשליחות בהדיוטות יותר מבדו"ח.