עריכת הדף "העמק שאלה/לב" (פסקה)

== ה ==

{{העמקש|ה}} '''א"נ שאר פירי כגון רמוני וחרובי דלאו חיי דברייתא אינון.''' דעת רבינו דחרובין אינן חיי הנפש. וא"כ שפיר למד מהא דתני' והביא רבינו בסמוך ובשני בצורת אפי' קב חרובין אסור. תרי מילי דאפי' בשלו. ואפי' מילי דלאו חיי דברייתא. וכמו שכ' רבינו בסוף הענין ובשני בצורת אסור למיעצר אפי' שאר פירי דלא חיי נפש אינון. והרמב"ם ה' מכירה פי"ד הביא הברייתא כהוויתה וכוון ג"כ דתרוויהו שמעינן מינה. אבל הטור וש"ע ח"מ סי' רל"א כתבו בזה"ל אין עוצרין פירות שיש בהם ח"נ כו' בד"א בלוקח מן השוק אבל לעצור הגדל בשלו מותר. ובשנת בצורת לא יאצר יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה ולא פירשו אפי' קב חרובין משמע דגם בשנת בצורת אינו אסור אלא דבר שיש בהן חיי נפש. והא דתניא אפי' קב חרובין קמ"ל אפי' אין בהם חיי נפש בשני השובע ובירו' מעשרות פ"ג ה"א אי' חרובין מאכל בהמה. ומזה הטעם אי' ברה"ש ד' ט"ו דמעשר חרובין דרבנן. ולשיטת הרמב"ם מעשר פירות מה"ת ורק מ"ח דרבנן. מיהו היינו בשני השובע. אבל בשני בצורת יש בהן משום חיי נפש. כדאי' בתענית ד' כ"ד חנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. ובשבת ד' ל"ג בעובדא דרשב"י ובנו דאיברי להו חרובא למזוני. וביקרא רבא פי"ג ופל"ה צריך יהודאי לחרובא עבדי תתובא. וכיב"ז בתמרי כדאי' בת"כ והבאתי לעיל באות הקודם דבשני בצורת אוכלין לשובעה ובתענית שם אי' א"ל אכוספא דתמרי קיימי דקא מזדבן אמר ש"מ כפנא בעלמא. הרי דדרך לקבוע סעודה בש"ב על התמרים. וכן במדרש בראשית פ' מ"ב את כל אכלם רנ"א אלו הכותבות. והיינו דאי' בברכות ד' י"ב תמרי נמי מיזן זייני. ומש"ה אם בירך שלש ברכות יצא. וע"כ אין הפי' כמשמעו וכהא דאי' ריש פ' כיצד מברכין משחא זיין דא"כ מאי אריא תמרי הא כל מילי זייני אלא ה"פ תמרי קבעי למיזן במקום שאין פת. והא דלא קאמר הכי בחרובין משום שאינו מז' המינים ולא תיקנו בהו אפי' מעין שלש. דלא עדיפי מאורז [והתר"י ורא"ש הוכיחו בשם רבני צרפת דכמ"כ יוצאים בג' ברכות על היין מהא דמסיק הש"ס בריש פ' כ"מ חמרא מסעד סעיד. ומדמקשה א"ה לברוך עלה ג"ב. ולא מקשה מתמרי ש"מ דיותר מסתבר לברך ג' על יין. משמע דמפרשי תמרא מיזן זייני דמסעדי. ולא נראה הכי אלא ה"פ דקבעי סעודתייהו עלה. משא"כ בחמרא כדמסיק הש"ס שם דלא קבעי אינשי סעודתייהו עלה. והא דלא מקשה הש"ס מתמרי היינו משום דכל הסוגי' הולך על סברא קמייתא דלהכי קבעי ברכה בפ"ע על היין משום דחשיבא ואשתני לעלויא. תדע דמר זוטר' משני חמרא זיין משחא לא זיין. ולמאי הזכיר משחא כלל. ולימא אלא ה"ט דחמרא משום דזיין. וכן במסקנא משום דסעיד אלא פשיטא דסברא דאשתני לעלויא במקומה. ואדרבה מהא גופא ראי' למש"כ. דלכאורה למאי נצרכנו לסברא דאשתני לעלויא כלל. אלא משום דתמרי וחרובי דמסעדי ביותר ולא קבעי ברכה לעצמן אלא משום דבעינן אשתני לעלויא. ומש"ה לא מקשה הש"ס על תמרי דלכתחילה לברך עלייהו ג"ב. אבל בדיעבד ודאי יצא. משא"כ יין דלא קבעי סעודתייהו עלייהו. ולא שייך בהו ברכת הזן אה"ע כלל. ודין של הרא"ש המובא בש"ע סי' ר"ח סי"ז צע"ג. ויות' תמוה דברי הב"ח ע"ש שפי' תמרי זיין כמשמעו וא"כ כל פירות נמי] וסובר הטו' וש"ע שלא אסרו בש"ב אלא אפי' בשלו. מכ"מ דווקא דברים שיש בהן חיי נפש לפי השעה והמדינה. אבל רבינו לא ס"ל הכי אלא כ"ד אסור. והכי נוטה דעת הרמב"ם אלא שלא ביאר כוונתו ז"ל: