עריכת הדף "הכתב והקבלה/בראשית/ד" (פסקה)

== ז ==

'''הלא אם תיטיב. ''' מלת הלא מחוברת ממלת השלילה, לא (ניכט) ובה"א התימה והשאלה, ובזה תתהפך הוראת השלילה לאמת החיוב (וואהרליך, איזט עס ניכט אן דעם?) כן הוא דעת בעלי הלשון, ונ"ל אחר שמצאנו התחלפות מלת הלא במלת הנה, כמו הלא הם כתובים (מ"ב ט"ו ל') ובדה"ב כ"ז ז' הנם כתובים, וכן מ"ב כ' כ' ודה"ב ל"ב ל"ב, וכן בכמה מקומות כתוב במקום אחד מלת הלא, ובאותו ענין כתוב במ"א מלת הנה ולכן אומר אני שהם דומים זה לזה גם להוראת ההתעוררות (אויפמערקזאמסוואָרט) והוא מלת הקריאה לעורר כונת השומע על הדבר, ומזה הלא כי משחך ה' (ש"א יו"ד) וכן כאן והלא אם תיטיב, ועל כונה זו מצויה מלה זו בהברה זו עצמה גם בשאר לשונות, על התעוררות יאמרו (האללאָ;): 

'''לפתח חטאת רובץ. ''' לעת פתיחת ההתקשרות שבין הנפש והגוף (נאך יענער אויפלאֶזונגסצייט) והוא בעולם הנשמות שם ירבץ החוטא תחת משא העונש (אונטערליגט דער זינדער) כי כמו שהחלל המפסיק בין צדדי כותלי הבית נקרא פתח ע"ש פירוד המתדבקים ככה יום המיתה נקרא פתח ע"ש התפרדות הנפש מן הגוף שהיו אחוזים ודבוקים יחד בעולם הגשמי, לכן הלמ"ד פתוחה להורות על הפתח הידוע, וקרוב לזה ת"א ליום דינא וכן רש"י בפתח הקבר, ומלת חטאת אינו שם המקרה אבל הוא שם התואר כי מכנים את האיש במעשיהו לתדירותו בו כמו שבתך בתוך מרמה, ואני תפלה, ורשעה תסלף חטאת, פי' רש"י חטאת כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קראהו חטאת, וכ"ת שם הסורי חטאת חטיאה (דער זינדער) ומלת רובץ כענין רובץ תחת משאו (אונטערליגען) והוא היפך שאת דברישא, וטעם המקרא לפי"ז אם ייטיב האדם את דרכיו יתרומם ויתנשא למעלה ראש ואם לא ייטיב אז החוטא יהיה נופל למטה לרבוץ תחת משא העונש ביום הפרדו מן החיים. דומה לזה אמרו בתקונים (ד' ק"י) לפתח חטאת רובץ מאי רובץ אלא כי תראה חמור שנאך רובץ, (ובד' קי"ח) ודא פתח דגיהנם דתמן חובין דילך שלטין עלך, ואמר שאת רובץ ולא תשא תרביץ בנכח כמו תיטיב בנכח, כי על השכר והעונש בכלל ידבר, שהוא ענין לכל באי עולם ולא לקין בפרט. ולרבותינו (קידושין פ"א ב') שאת אגרא, פרשוהו מענין ויתן משאת כיד המלך (אסתר ב׳:י״ח), לשון מתנה הניתנת מן המכובד אל השפל ממנו, שהוא רוממת מעלה למקבל, והוא שכר עוה"ב המכונה בכ"מ מתן שכר, והוא התנשאות הנפשי הנצחי, ולפ"ז מלת חטאת דסיפא הוא הפכו. כלומר עונש עוה"ב כי חטאת ישמש גם על עונש הבא עקב החטא כמו (זכריה י״ד:י״ט) זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים, דתרגומו פורענות מצרים, ויתכן לומר כי מלות לפתח רובץ דסיפא ישרתו גם לרישא, וכאילו אמר לפתח שאת רובץ, ר"ל בזמן פתיחת קשר הנפש מן הגוף, שתתפרד הנפש לשוב אל מקומה הרוחני, שם השאת רובץ, שם ההתנשאות שוכן בהשתוקקת גדולה וימתין, בבוא הנפש שהכשירה מעשיה בעולם הגשמי, לעטרה בעטרת תפארת התנשאות רוחנות מעליתות נצחות לבלי תכלית, וכן להפך. אם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, העונש ירבץ שם וימתין לחתור גחלי רתמים לגמול מעשי ידיה המגונים והפחותים ואמר רובץ בל"ז על שאת וחטאת שהוא ל"נ, להורות על הזריזות הגדולה בין לשכר בין לעונש, כי בהשתדלות עצומה לא ימנעו שם את הטוב הצפון להולכי תמים. ובהשתדלות גדולה ינוח שבט הרשע על גורל הרשעים, כמו (שופטים ד׳:כ׳) עמד פתח האהל, ולא אמר עמדי, ופרש"י שם זרזי עצמך בדבר, וכמה השתדלו המחברים למצוא בתורה מקום שידובר בו מן שכר ועונש בעולם הרוחני, ולפי המבואר תמצאוהו כאן בלשון מבורר: 

'''ואליך תשוקתו. ''' לדעתי אינו ענין תאוה וחפץ אבל הוא ענין נהימת קול, כי מקול נהימת הדוב אמר דוב שוקק, ומקול נהימת הרוח ממשק חרול (צפניה ב׳:ט׳) ומקול נהימת המים בנפלם מגבוה לנמוך כמשק גבים שקק בו (ישעיהו ל״ג:ד׳), והשתוות הנחים והכפולים ידוע, ושם שוק (בשוקים וברחובות) ג"כ על שם המיון רב אדם בו, וכן שם תשוקה על התאוה והחפץ (ואל אישך תשוקתך) הוא מענין זה, כי תתגבר בו התאוה עד שכל כחותיו הפנימיות הומים עליו, ויקרא כאן תשוקה לקול הנהימה שבלב ונפש האדם בעשותו אחת מהנבלות, כאשר הטביע היוצר י"ת בנפש האדם שייצר לו ויעציבהו בעקב החטא הנקרא בלע"ז (געוויססענסאונרוהע) כי הרשע השקט לא יוכל בפנימיותו ולבו נוקפו והומה עליו תמיד ירגיזהו ויעוררהו על העונש המעותד עליו (דאס מאהנענדע, שטראפענדע געוויססען), וכתמי הנפש ולכלוכי הלב אשר יטונף הרשע במעשיו לא ימחו לעולם מלוחות לבו ונפשו וכאילו ישמיעו קול צעקה אל החוטא ונוהמים עליו להעציבהו לבלי היות מרגוע בנפשו, ועל קול עצב מנהימה הפנימית שבלב החוטא שלא תתן מנוחה לנפשו אמר כאן ואליך תשוקתו (בעאונרוהיגענדע, דראָהענדע שטיממע), והודיע א"כ בזה עונש החוטא בזה ובבא: