עריכת הדף "אבן האזל/נזקי ממון/ז" (פסקה)

== ט ==

'''שמין לנזקין, כיצד הרי ששבר כלי של חבירו בין הוא בין בהמתו אין אומרים למזיק קח אתה הכלי השבור ושלם לזה דמי הכלי. אלא אומדין כמה פחת הכלי מדמיו ונותן לו כל הפחת אם המזיק מועד, או חצי הפחת אם היה תם. שנאמר והמת יהיה לו לניזק פחת הנבלה של ניזק ושבח הנבלה חולקין אותו הניזק והמזיק. כיצד שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנבלה שוה בשעת מיתה מאה ובשעת העמדה בדין פחתה והרי שוה שמונים אין המזיק משלם אלא מאה. אם היה מועד ואם היה תם משלם לו חמשים מגופו.''' 

''' כתב ''' הרמ"א בסי' ת"ג סעיף ב' ודוקא שנודע לניזק בשעת מיתה אבל אם לא נודע לו הפחת על המזיק עד שיודע לניזק. וי"א דה"ה אם הוזלה טור ס"ח ויש חולקין דבזולא אע"ג דלא נודע לו הוי של ניזק. עכ"ל. וכ' הגר"א בביאורו וז"ל ודוקא שנודע לניזק הרא"ש שם, דהטעם ע"כ משום פשיעותא דניזק דהא בשבחא חולקים ואינו מוכרח וכו' ע"ש בדבריו וכן כתב היש"ש דמפשטות דבריו של הרמב"ם משמע דאינו מחלק ובכל גווני הפחת לניזק.

''' והנראה ''' לי בביאור המחלוקת שבין הרמב"ם והרא"ש דהנה התוס' הקשו על הא דאמרינן פחת נבילה דניזק מהא דאמרינן כחש כשעת העמדה בדין משום דאמר לו קרנא דתורך קבירא בי' ותי' בתוס' דהכא מכיון שמתה מיד היה לו למוכרה אבל הכא יש לו להמתין עד שתתרפא. והנה קשה על דברי התוס' ממה שכתבו דף ל"ג דלא שייך רפוי בבהמה דמכיון שמשלם לו היזק כמו ששוה למכור א"כ יכול למכור ויכול לקנות שור אחר וא"כ אמאי כתב התוס' דאינו צריך למכור ויש לו להמתין עד שיתרפא. והנה מכבר אמרתי דהכא גבי קרנא דתורך קבירא בי' לא שייך לומר דהיה לו למוכרו דאם היה מוכרו והלוקח נתן לו מקח לפי מה ששוה עתה היה אונאה וטעות להלוקח. ול"ש בזה היה לו למוכרו ואפי' לעכו"ם אין שייך לומר שהיה לו להטעות. דבאמת מכיון דקרנא דתורא קבירא בי' הוא עתיד להתקלקל מחמת המכה. אך באמת מד' התוס' לא משמע כן אלא דבאמת אין צריך למוכרו ויש לו להמתין עד שתתרפא, ועוד דלפי"ז איך יהיה אם השור עומד לשחיטה דג"כ בודאי אין נ"מ, ואם כחש מחמת מכה משלם אף שהיה יכול למוכרו.

''' ולכן ''' נראה דבאמת לא אמרינן שהיה לו למוכרו ומשו"ה אמרינן קרנא דתורא קבירא בי' והיינו כי ההיזק שעשה הזיק יותר ויותר אף שהיה יכול למוכרו ולא היה יותר היזק, אבל לא היה צריך למוכרו והיה לו רשות להמתין עד שיתרפא שכן דרך להמתין אך כ"ז הוא עד העמדה בדין דשעת שומת הנזקין הוא עד שעת העמדה בדין. וראיה דהא אמרינן כחש מחמת מכה כשעת העמדה בדין. ומאי פסקת כשעת העמדה אמאי לא נמתין אפשר יכחש עוד יותר. אלא משום דבאמת אינו חייב יותר מבשעת העמדה בדין, דעכשיו ששמין הנזק ומשלם לו המותר אמרינן ליה הרי שילם לך עד דמי השור ששוה עכשיו ותוכל למוכרו וליקח אחר כמו שכתבו התוס' כאן. ואף שבודאי יש לו רשות להשהותו שמא יתרפא זה לא איכפת לן כלל. כיון שמ"מ כבר שמו הנזק עד דמי השור והיה יכול למכרו והיה לו שור שלם. אבל כ"ז הוא אחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין אם כחש מחמת מכה חייב דכל זה הוא נכלל בשומת הנזק דהזיקו שור שהוכחש והוכחש יותר ויותר עד שהוא כמו שאנו רואין עכשיו דאין אנו שמין כלל הנזק כמו שהיה בשעת הנגיחה לבד אלא דאנו שמין הנזק כמו שנתהוה עכשיו. ואי דיהיה לו טענה אמאי לא מכרת אותו ולא היה לך היזק ונמצא שגרמת בזה כתבו התוס' דאינו צריך למכור דיש לו להמתין עד שיתרפא. אבל בפחת נבלה אינו משלם משום דהיה יכול למוכרו. והיינו דבאמת גם כאן היה לנו לשום ההיזק עד כמו ששוה עכשיו שהמית שור שנתקלקל אח"כ והכל הוא בשביל המיתה. ורק דהפטור הוא משום דהיה לו למוכרו דאין לו על מה להשהות נבילה שלא יתרפא לכן פטור -

''' איברא ''' דקשה דאמאי אמרינן דבשביל דהיה לו למוכרו לכן פטור המזיק דהא אמרינן בסוף כיצד הרגל עבדו כגופו שורו כממונו, ואם הניח גחלת על לב שורו אף שהבעלים עומדים אצלו חייב המניח ולא אמרינן דהבעלים היו צריכים לסלק. ואולי נחלק בין אדם המזיק לשור המזיק דכיון דחיוב של שור המזיק הוא רק משום פשיעת הבעלים לכן אם הניזק פשע שהיה יכול לסלק ההיזק פטור המזיק בשביל פשיעתו, אבל בהניח גחלת שהוא אדם המזיק בזה לא נפטר בשביל פשיעת הניזק דאינו צריך לסלק כיון שהמזיק הזיק בידים.

''' אך ''' כל זה היא שיטת התוס' בתירוצם על קושייתם מהא דקרנא דתורך קבירא ביה, אכן לשיטת הרמב"ם י"ל דלא קשה כלל קושית התוס' דלא דמי קרנא דתורך לנבילה דהתם עיקר הכחש עושה גם עתה חולי המכה והמכה היא כמו חולי שמכחיש את השור יותר ויותר. ונבילה אינו כן דהמיתה עשתה אותה לנבילה לא יותר, ורק שדרך הנבילה להשתנות אבל עיקר מעשה ההיזק הוא רק שעשתה אותה לנבלה ואף שהוא דבר העשוי להשתנות בכ"ז שמין כמה שוה בעת ההיזק. אח"כ ראיתי דכן כתב הראב"ד בש"מ בדף י'. ולפי"ז נוכל לומר דהרמב"ם והראב"ד אינם סוברים סברת התוס' דפטור המזיק בכחש נבלה הוא משום דהניזק היה יכול למוכרו וכפי הסבר הרא"ש דהוא משום פשיעת הניזק, וכמו שהקשינו מהניח גחלת על לב שורו. איברא דהרמב"ם אינו מפרש שם דאיירי שהבעלים עומדים אצלו ורק תוס' והראב"ד מפרשים כן, רק אפשר דבדין אינו חולק גם הרמב"ם על סברת התוס' והראב"ד עיי"ש.

''' והנה ''' לפי"מ שבארנו לקמן הרמב"ם והרא"ש אזלי לטעמייהו דהרא"ש ס"ל דבעצם מחויב הניזק להעלות השור מהבור ולמכרו. והא דאמרינן דטורח נבלה דמזיק היינו דמזיק ישלם מה שיעלה דמי ההעלאה. ולכן שפיר לפי דבריו עיקר החילוק הכא מן הא דקרנא דתורא קבירא ביה משום דהתם אינו מחוייב למוכרו והכא מחוייב למוכרו. אבל לשיטת הרמב"ם בארנו לקמן בהלכה י"ג דאינו מחוייב הניזק להעלותו מן הבור, וסובר דהתורה חייבה להמזיק להעלות השור מן הבור ואז יושם פחת הנבלה. וא"כ א"א לומר דמש"ה פחת נבלה על הניזק שהיה צריך להעלותה ולמכרה וע"כ דלדעת הרמב"ם זהו דין בפ"ע שלא חייבה תורה את המזיק אלא בפחת שפחתה מיתה ורק שמחוייב להעלות הנבלה וליתנה לניזק ואז שמין פחת שפחתה מיתה. ועיין לקמן שבארנו בארוכה: