עריכת הדף "אבן האזל/טוען ונטען/א" (פסקה)

== ח ==

'''כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע שמא יש לך שמא אין לך הרי הנתבע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ונפטר, לפי שלא חייב עצמו בודאי, וכן כל כיוצא בזה, כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חטים הוא או שעורים, הרי זה נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורין וכן כל כיוצא בזה.''' 

''' השגת ''' הראב"ד. כור חטים יש לי בידך וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. א"א זה אינו שאינו משלם שעורין, והיינו דרבה בר נתן אלא א"כ תפס, ואיכא דדחו לה דכיון דהאידנא איכא שבועת היסת אי אישתבע דלא ידענא אי חטים הוו או שעורים הוו הא אודי הודאה גמורה דאית ליה כל דהוא ולא דחיה הוא הילכך משלם ויש לו פנים, אבל הוא היה צריך לגלות עכ"ל.

''' הלח"מ ''' האריך כאן והביא דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ז' מה דהביא דברי הירושלמי מעשה באחד שהפקיד שק צרור שהשיג גם שם הראב"ד, והנה שם כתבתי כל הענין באריכות ובארתי החילוק בין הא דשק צרור לכאן, אכן על עיקר הלכה זו שבכאן דסובר הרמב"ם דמשלם שעורין שהשיגו הראב"ד, אביא מש"כ שם, דהנה צריך באור מה דסובר דחייב בשעורים. כיון שכתב בפ"ג מהל' טוען הל' י' בטעמא דטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מן השעורים וז"ל, שהרי אומר אין לי בידך שעורים, ונמצא זה דומה למי שאמר לחבירו בב"ד מנה לך בידי, ואומר לו האחר אין לי בידך שאין ב"ד מחייבין אותו ליתן לו כלום, וא"כ מה מהני דאמר איני יודע שמא חטים ושמא שעורים, דהא על שעורים אין צד לחייבו, ומצד חטים הא הוי ברי ושמא דפטור, וצריך לומר דטעמו משום דאף דאמרינן דפטור אף מן השעורים אין הטעם דהנתבע מצד עצמו פטור, דהא אם תפס התובע דמי שעורים אין מוציאין מידו כמו שכתב בפ"ג הל' י' וע"כ דהטעם הוא משום דהנתבע הא הודה בשעורים ולגבי עצמו הוא חייב, אלא שב"ד אין נזקקין להוציא מן הנתבע כיון דהתובע בעצמו אומר שאין לו בידו שעורים, ולכן אם תפס שעורים אין ב"ד מוציאין מידו, דהא הנתבע אינו יכול לתבעו, כיון שבעצמו הודה שהוא חייב, וכיון שכן מבואר מה דפסק הרמב"ם דבאמר איני יודע אם חטים אם שעורים חייב לשלם שעורים, דיש לומר דאינו משום חיוב השעורים אלא משום דכנגד דמי השעורים חייב לשלם על תביעת החטים, ומשום דברי ושמא הא איכא מ"ד דסבר ברי ושמא ברי עדיף, ומ"ד לאו ברי עדיף הוא משום דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה, וכיון דהנתבע מודה בשעורים לכן לגבי הנתבע בדמי שעורים לא נפטריה משום חזקת ממון כיון דהוא בעצמו מודה שחייב, והתובע שפיר גובה ממנו שהוא הרי טוען שמגיע לו חטים.

''' ובזה ''' נוכל ליישב השגת הראב"ד כאן, וכן השיגו בפ"ה הל' שאלה ופקדון מפ' המניח דף ל"ה דאמר שם אי דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא, אכתי תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים פטור, ומוכח דאם הנתבע טוען איני יודע אם חטין או שעורים ג"כ פטור אף מן השעורים, דיש לומר לפי"מ שבארתי דמה דחייב בדמי שעורים לשיטת הרמב"ם אינו מצד חיוב השעורים אלא מצד תביעת החטים, דבזה אמרינן דברי ושמא ברי עדיף, א"כ לא שייך זה אלא היכי דהוא תביעה על הנתבע שהוא חייב לשלם, אבל בפ' המניח דמיירי בשניהם תמין דמשלם מגופו, א"כ לא שייך היזק זה לזה כלל, דלא שייך לומר דבשביל שהניזק מודה על הקטן, לכן אין לו כבר חזקת ממון על הגדול כנגד דמי הקטן, כיון דאין התשלומין חיוב גופו של הניזק, ולכן שפיר דגם באומר איני יודע איכא בזה דינא דטענו חטים והודה לו בשעורים, ואף דבמתני' תנן היה אחד גדול ואחד קטן וכו', אחד תם ואחד מועד וכו', ואמר ר"פ אלא דקאמר ניזק ברי ומזיק שמא וכו', ועל תם ומועד שייך ג"כ לומר דלגבות חוב המועד מן התם לא שייך חזקת ממון כיון שהמזיק מודה בתם, מ"מ לא קשה דר"פ שפיר פריך מאחד גדול ואחד קטן דהוו שניהם תמים, ועמש"כ בזה שם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון בטעם מה דפטור משה"ת.