עריכת הדף "אבן האזל/גניבה/ב" (פסקה)

== ז ==

'''הקדישו הבעלים והוא בבית הגנב אינו קדוש לפי שאינו ברשותן ואע"פ שלא נתייאשו ואם טבח או מכר אפי' אחר הקדישן משלם תשלומי דו"ה.''' 

''' הלח"מ ''' הקשה דכאן פסק כר' יוחנן דאא"מ דשא"ב ובפ"ט מה' מע"ש הל' ז' הביא להא דצנועין דאומרים כל הנלקט. ובגמ' אמרו דהוא דלא כר' יוחנן. ותי' ע"פ מה דאמר רבא שם דכיון דמע"ש ממון גבוה ואפ"ה אוקמי רחמנא ברשותיה לכן גם בא"ב יכול לחלל. ולפלא שלא ראה דברי הכ"מ במקומו שם שבין קושייתו בין תירוצו הוא של הרשב"א בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן. אכן תירוץ זה אינו מרווח דהא רבא אמר אי לאו דאמר ר' יוחנן הוי אמינא וכו' ומוכח דהשתא דאמר ר' יוחנן הכי אינו חולק עליו והיכי ניקו אנן ונחלוק על ר' יוחנן. ומה דתירץ שם הכ"מ דיכול לחלל מע"ש של חברו שלא מדעתו ג"כ אינו מיושב דהא מגמ' מוכח דאינו כן. וכבר עמדו ע"ז בתוס' בקדושין דף נ"ו וכתבו דכיון דהגנב בעצמו אינו יכול לחלל. גם הבעלים אינם יכולים לחלל.

''' והנה ''' לכאורה הדבר מבואר בפשיטות דכיון דהרמב"ם פסק כרשב"ג וכתב להדיא בשנת השמיטה דהפקר הוא. א"כ לא שייך כלל להא דר' יוחנן וע"כ דסובר הרמב"ם כשיטת התוס' דקדושין דיכול לחלל מע"ש של חברו שלא מדעתו. והגמ' דפריך ע"כ בעי לאוקמי בשאר שני שבוע. וכמש"כ שם בתוס' דכשהוא ביד גזלן אינו יכול לחלל אלא דזהו תימא על הרשב"א דעכ"פ לא שייך לא קושייתו ולא תירוצו. והנה אח"כ ראיתי דהקצוה"ח תי' כן בשם אחיו בסי' ס"ט ובסי' שנ"ד דחה זה דכיון דכתבו תוס' ס"פ מרובה דע"כ היו מחללים לכשיהיה נלקט דהא לא היו מחללים כל שעה. וא"כ בשביעית לא מהני לחלל מטעם זכות בשביל הלוקטין דהלוקטין עצמם אינם יכולים לעשות כן דהוי דשלבל"ע. ולדברי הקצוה"ח דברי הרמב"ם נשארים בתימה דלא שייך תי' הרשב"א וגם דברי הרשב"א עכ"פ תמוהים במה דהקשה ותי' מאינו ברשותו דהא בשנת השמיטה אינו שלו. ואין לומר דהרשב"א סובר דכיון דרבא לומד זה מהא דמע"ש ממון גבוה ומ"מ יכול לחלל וע"כ דרחמנא אוקמיה ברשותו ולכן גם אינו שלו יכול לחלל. דמע"ש מכיון דהוא ממון גבוה אינו שלו דלא מסתבר כלל ללמוד ממע"ש על אינו שלו דבאמת מע"ש אף דהוא ממון גבוה מ"מ הבעלים יש להם זכות לאכלם בירושלים. אלא דמכיון דהוא ממון גבוה ועכשיו חוץ לירושלים אינו יכול לאכול מדמי רבא זה לאינו ברשותו. אבל עכ"פ לא דמי כלל לאינו שלו. ועמש"כ בפ"ח מה' נז"מ הלכה א'. וא"כ לדברי הקצוה"ח נשארו דברי הרמב"ם והרשב"א בתימה.

''' אבל ''' באמת אין הכרח כלל לדברי הקצוה"ח דמש"כ בתוס' דכל הנלקט הוא דמחלל לכשיהיה נלקט ודאי אינו כפשטות הגמ' ובפרט בלשון הרמב"ם שכתב כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו. ואם אפשר לדחוק ולפרש בלשון הברייתא דהכונה כל שיהיה נלקט יהיה מחולל. כמו דבעי בגמ' לומר דהוא כל המתלקט אבל בדברי הרמב"ם ודאי א"א לפרש כן. ועיקר הוכחת התוס' הוא משום דהקשו מתי היו אומרים כן. דא"א דבכל שעה אמרו כן בלא הפסק. וכ"ת שבכל ערב היו אומרים לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה. ולכן חידשו בתוס' דכל הנלקט היינו לכשיהיה נלקט. ובאמת גם בגמ' הוא דוחק דבגמ' משמע או כל הנלקט או כל המתלקט. ועוד דבירושלמי פ"ה דמע"ש מפורש להדיא א"ר יוחנן אתיא דרשב"ג כמ"ד לעתותי ערב וכו' א"ר ירמי' אפי' כמ"ד בשחרית אתיא וכו'. ופשטיה דהירושלמי הוא דלעתותי ערב ממש אף שיש לדחוק בזה. וקושיית התוס' לא ידענא דהא בעצמם כתבו במה שהקשו דאם יאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אח"כ. ותירצו דמה שהיו יכולים לתקן מתקנים וקושייתם היה שייך אם היינו מפרשים דהצנועין לא היו עושים התיקון לציין בקזזות אדמה. אבל בפשוטו הצנועין היו מוסיפין תיקון אבל היו מציינים כדין. וא"כ מאי שייך להקשות דלא היה מועיל למה שאכלו קודם. כיון דאין עצה לזה. עכ"פ נתברר דדברי הרמב"ם פשוטים כשיטת התוס' בקדושין. וכמו שכתב אחיו של הקצוה"ח.

''' איברא ''' דמש"כ וכן כתב הקצוה"ח דמה דפריך בגמ' הוא משום דבעי לאוקמי בשאר שני שבוע קשה דהא אמר בגמ' וכי תימא מאן תנא צנועין רשב"ג וכיון דהוא רשב"ג ע"כ קאי אשביעית. וראיתי בש"מ שהביא דברי המאירי שכ' די"א דצנועין הוא בשאר שני שבוע משום דצנועין מוחלין מתחלה לעוברי דרכים שלוקטים מכרם שלהם. ולדבריו גם בשאר שני שבוע זכו הלוקטין ומה דיכול לחלל הוא כשיטת התוס' דקדושין. אבל לדעת הרמב"ם א"א לומר כן דהא פסק דוקא בשנת השמיטה. וכן פי' בפיהמ"ש וצריך לומר דסבר הגמ' דאפי' לרשב"ג צנועין קיימי נמי אשאר שני שבוע דדוקא בתיקון דמציינין דהוא חיובא לכל אדם סבר רשב"ג דליכא חיובא לציין. ואף דאמר הלעיטהו לרשע וימות אין זה חובה והוכרחו לזה בגמ' מדאמר והצנועין אחר הא דרשב"ג ואי גם אהא דצנועין קאמר הול"ל אח"כ. ועוד אפשר לומר משום דעיקר פדיית מעשר הוא מצוה דהא מברכין עליו. וע"כ אנו מוכרחין לומר כן לדעת התוס' בב"ק שכתבו דע"כ אשאר שני שבוע קיימי דבשביעית בודאי לא היו יכולין לחלל כיון דכבר זכו העניים. וא"כ יקשה לדבריהם היכי הוי בעי לומר מאן תנא צנועין רשב"ג ובע"כ כדברינו דבצנועין רשב"ג נמי מודה, ומה דכתב הרמב"ם דוקא בשביעית הוא משום דלהלכה דקיי"ל כר' יוחנן בשאר שני שבוע א"א לחלל דהוי אינו ברשותו.

''' ובאופן ''' אחר יש לומר דבנדרים איכא אבעיא בתורם משלו על של חברו אי צריך דעת בעלים. וי"ל דסוגיא זו אזלא אי צריך דעת בעלים וא"כ אינו יכול לחלל מע"ש של חברו שלא מדעתו וכשיטת התוס' בב"ק. וכמו שנבאר אח"כ וע"כ לא קיימי צנועין אשביעית כמש"כ בתוס' אבל להלכה דיכול לתרום שלא מדעתו וה"נ דיכול לחלל וכשיטת התוס' דקדושין וכן סובר הרמב"ם א"כ שפיר קיימי צנועין אשביעית. ועוד יש לומר דבאמת אפשר דנחלק בין תורם משלו על של חברו דהתם אינו נוטל של חברו כלום אלא מתקן הטבל שלו. אבל בפודה מע"ש של חברו שהוא מחלל קדושת המע"ש של חברו על מעות שלו אפשר דלא מהני שלא מדעתו. וכן כתב בש"מ כאן בסוגיא לחלק בזה. אכן בב"מ דף כ"ב בסוגיא דישל"מ מבואר דלתרום משל חברו על של חברו ודאי לא אפשר בלא שליחותו. אבל הרמב"ם פסק בהא דכלך אצל יפות דמהני תרומתו ע"ש ובביאור הגר"א ז"ל בגמ' וביו"ד דסובר מהא דקדושין דנ"ב דהיכי דהוי מצוה ובודאי ניחא ליה מהני.

''' אכן ''' דברי הרשב"א נשארו תמוהין במה שהקשה על הרמב"ם דהא קיי"ל כר' יוחנן כיון דהרמב"ם כתב להדיא בשנת השמטה. ואם הרשב"א אינו סובר כסברת התוס' דקדושין הוי ליה להקשות דהא אינו שלו. ועוד דמה שכתב לתרץ דהרמב"ם סובר כרבא קשה דבסברא משמע דזה לא מהני אלא על אינו ברשותו וכמש"כ. ובזה אולי נאמר דסובר הרשב"א דזה מהני נמי על אינו שלו. אבל הוא דחוק.

''' ונראה ''' דיש לומר דהנה ע"כ הרשב"א אינו סובר כשיטת התוס' דקדושין דיכול לחלל מע"ש של חברו שלא מדעתו, וכמו דסוברים התוס' דב"ק שכתבו דבשביעית לא היו יכולים לחלל. [איברא דלהקצוה"ח אפשר שהוא בשביל שיטתם דהיה צריך לחלל מקודם לכשיהיה נלקט וכנ"ל] וצריך ביאור מ"ט באמת לא דמי לתורם משלו על של חברו. אכן החילוק מבואר דתורם משלו על של חברו אינו אלא מתקן טבלו על ידי טבל שלו שעושה אותה לתרומה אבל לחלל מע"ש של חברו כיון דרוצה להתפיס קדושת מע"ש של חברו על מעות שלו אפשר דצריך דוקא שליחות. וכן כתב המאירי בש"מ אלא שדבריו שם בנוגע לדין אינו ברשותו ע"ש. ולכן נוכל לומר דמשום זה מהני סברא דרבא דאמר דכיון דמע"ש ממון גבוה לכן אפי' אינו ברשותו יכול לחלל דהכונה דלענין חלול מע"ש צריך רק שלא יהיה עכוב מצד הבעלים כיון דבלא"ה אינו שלו ממש, ולכן בזה אפי' במע"ש של חברו לא בעי שליחות כמו בתרומה בתורם משל חברו. וכיון דהוא זכות שפיר יכול לחלל.

''' אך ''' כל זה נוכל ליישב דברי הרשב"א בתירוצו אבל אכתי אינו מיושב דבריו בקושייתו שכתב אינו מחוור דהא קיי"ל כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' דכיון דהרמב"ם מיירי בשנת השמיטה גם בלא ר' יוחנן קשה. ובזה לית מאן דפליג דאינו שלו אינו יכול להקדיש.

''' ובאופן ''' אחר יש לומר בדברי הרשב"א דבתוס' שם בסוגיא ד"ה והצנועין כתבו אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע דאמילתיה דת"ק קאי צ"ל דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל. עכ"ל וכבר כתבתי דד' התוס' בפשוטן הוא דלא כד' התוס' דקדושין דיכול לחלל מע"ש של חברו. ורק לדברי הקצוה"ח שהבאנו אפשר דאינם חולקים. עכ"פ נראה שלהתוס' מספקא אם שביעית נוהג בכרם רבעי. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא משנה מפורשת פ"ה דמע"ש מ"ה ובשביעית פודהו בשויו דאלמא נוהג שביעית בכרם רבעי. ויש לומר דזה תליא בפי' המשנה דמתחלה מפרש הר"ש להוציא יציאות מביתו הוצאות לקיטה ובשביעית פודהו בשויו. ואין פוחת מן הרבעי הוצאות לקיטה. אח"כ כתב הר"ש ויש מפרשים ע"מ להוציא יציאות מביתו הוצאות הכרם חפירה וזמירה ובשביעית פודהו בשויו דכל הנך מלאכות לית ביה דאסירן בשביעית. ומוכח מדברי הר"ש בפי' ב' דשביעית אינו נוהג בכרם רבעי. ולכן פי' דההוצאות הוא רק המלאכות דבכ"ר נמי אסור [איברא דסוף המשנה דתנן אם הי' הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה מוכח דבשביעית פודהו בשויו ואין לו שכר לקיטה וצ"ע] וא"כ נוכל לומר דהרשב"א סובר דשביעית אינו נוהג בכ"ר. ומה שהוכיחו בתוס' כבר כתב המהר"ם דאינו מוכרח די"ל כיון דהוא שביעית הלוקטים אינם יודעים שהוא כ"ר ואינם גזלנים. ומדברי הרמב"ם פ"ו מה' מע"ש הל' ו' שכתב כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל וכו' שיוציא יציאת השומרים והחמרים והפועלים מביתו וכו'. ובשביעית פודהו בשויו שאין שם לא שומרים ולא פועלים מוכח דשביעית נוהג בכרם רבעי. ומיושב כמש"כ: