עריכת הדף "אבודרהם/סדר תפילות הפסח" (פסקה)

==פירוש ההגדה==

'''הא לחמא עניא,''' פי' כזה היה לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים. וכתוב במחזור ויטרי אין לדקדק למה לא אמר האי לחמא דלחם לשון זכר הוא והא לשון נקבה הוא דהא אמרינן {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/טז/א|ב"מ טז.]]}} הא גברא והא תיובתיה.

ומה שנהגו לאמרו בלשון ארמית, לפי שכולם היו מדברים בלשון ארמית ואין עמי הארץ מבינים לשון הקדש{{הערה|כעין זה כתב הכלבו {{ממ|[[כלבו/נא|סי' נא]]}} שהנשים והטף היו מספרים בלשון ארמי, והוסיף שמכל מקום אומרים לשנה הבאה בני חורין בלשון הקודש כדי שלא יבינו הארמיים ויחשבו אותם מורדים במלכות.}}. דבר אחר, כדי שלא יכירו מלאכי השרת שאנו מתפארים בכל זה ויקטרגו עלינו ויזכרו עונותינו שאין אנו כד[א]י להגאל שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית כמו שפירשנו בקדיש{{הערה|גם טעם זה הזכיר הכלבו, שלעתיד לבוא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים, ולכן כשמתפללין על ביאת הגאולה בהגדה ובקדיש אומרים אותו בלשון ארמי שלא יבנו ויקטרגו, וכתב שכן הדין נותן שיהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים כיון שהמלאכים אין טבעם לעשות אלא רק טוב ואין להחזיק להם טובה אם לא יחטאו. וכתב שהתוס' בברכות {{ממ|[[תוספות/ברכות/ג/א|ג. ד"ה ועונים]]}} דחו טעם זה וכתבו שאין לומר שלכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפילה נאה ושבח גדול הוא ועל כן נתקן בלשון ארמית שלא יבינו המלאכים ויחיו מתקנאין בנו, שהרי כמה תפילות יפות שהם בלשון עברי, ולכן פירשו התוס' על פי המבואר בגמרא בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/מט/א|מט.]]}} שהיו רגילים לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות שחלקם לא הבינו לשון הקודש ולכן תיקנוהו בלשון ארמית כדי שיהיו הכל מבינים. ובעיקר הטעם שלא יבינו מלאכי השרת צ"ע הלא ממשיכים מיד אחר כך בלשון הקודש, ובברכת אברהם {{ממ|פסחים, הגדה של פסח עמ' ר"ה}} יישב שכל הקפידא היא בתחילת המצוה אך אחר שהתחיל כבר מגינה עליו המצוה עצמה מן המקטרגים. ובשל"ה {{ממ|[[של"ה/פסחים/מצה שמורה#קנז|פסחים, מצה שמורה אות קנז]]}} כתב שכשמזכיר ארץ ישראל אמר בלשון ארמית 'ארעא דישראל' כיון שזה נתקן בשבעים שנה שהיו בבבל, ואף שחזרו לארץ עדיין לא חזרו לגמרי ללשון הקודש, אך כשאומר 'לשנה הבאה בני חורין' אומר בלשון הקודש כיון שזה מדבר על לעתיד לבוא שיהיו ישראל משוחררים לגמרי ואז יחזור לשון הקודש לתיקונו הראשון.}}.

ואם תאמר מהו '''די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים''' כי ויאפו את הבצק {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יב#לט|שמות יב לט]]}} לא היה אלא אחר יציאת מצרים. ופירש הרב יהוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכילים אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ, והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושים המצרים לישראל.

כתב רב מתתיה מה שנהגו לומר '''כל דכפין ייתי ויכול''', כך היה מנהג אבות שהיו מגביהין שולחנותם ולא היו סוגרין דלתותיהם והיו אומרים ככה כדי שיבאו ישראל העניים שביניהם לאכול ולקבל שכר היו עושין זה. ועכשיו שנעשו שכיני גוים יותר משכיני ישראל מפרנסין אותם בתחלה קודם כדי שלא יחזרו על הפתחים ואחר כך מגביהין את השולחן ואומרים כמנהג ראשונים ע"כ. ואמרינן במסכת תעניות רב הונא כי הוה אכיל הוה פתח הכי כל דכפין ייתי ויכול. ובליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די ספוקם על כן נהגו לומר '''כל דכפין ייתי ויכול''' כלומר מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל יבא ויאכל עמנו. ו'''כל דצריך ייתי ויפסח''' פירוש שאיפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן ואינו רעב שהרי יש לו מה יאכל ואין לו מצות מצוה וצרכי הפסח כגון חרוסת ומרור ויין לד' כוסות לכך אומר וכל דצריך ייתי ויפסח יבא ויעשה סדר הפסח. ואחר כך מדבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים, '''השתא הכא''' השנה הזאת אתם כאן, '''לשנה הבאה''' תהיו לשלום בארץ ישראל. '''הא שתא הכא עבדי''' השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים '''לשנה הבאה''' יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים כדאמרינן בראש השנה {{ממ|[[בבלי/ראש השנה/יא/א|יא.]]}} בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל{{הערה|כדעת רבי יהושע שם ודלא כרבי אליעזר האומר בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.}}.

ויש מפרשים '''כל דכפין ייתי ויכול''' כל מי שהרעיב עצמו בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון יבא ויאכל מיד שאסור לאכל מצה בערב הפסח כדאמרינן בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/פסחים/י/א|פסחים פ"י ה"א]]}} כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. פי' מה בועל ארוסתו בבית חמיו לוקה אף זה לוקה. פי' אחר מה כלה אינה מותרת לבעלה אלא בז' ברכות כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. אף מצה אינה מותרת ליאכל אלא בשבע ברכות ואלו הן ברכת היין וקדוש היום ושהחיינו ובורא פרי האדמה וברכת היין שאומר כשמסיים ההגדה והמוציא ולאכול מצה הרי שבע. וגרסינן התם מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך כדי לאכל מצה בתאבון. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמם בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון ומותר לטבל במיני תרגמא כגון פירות וקנית ומטבל בבני מעים וכיוצא בהם שאין דברים אלו משביעין ושותה יין שהוא מגרר הלב כדי שיאכל מצה בתאבון. ואמרינן במסכת סופרים הבכורות מתענין ערב הפסח והצנועין כדי שיכנסו למצה בתאוה ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים דר' לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה וקאמ' טעמא משום דר' בכור הוה. וטעם לדבר מפני שהרג השם בכורי מצרים והציל בכורי ישראל מתוכם.

'''מה נשתנה וכו'''' גרסינן בפרק ערבי פסחים ת"ר חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפי' חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה.

הכי גרסינן אין אנו מטבלין וכן הוא בסדר רב עמרם ולא גרסינן אין אנו חייבין לטבל דאמרי' בפר' ערבי פסחים אמר רבא אטו חיובא אדרדקי אלא אמר רבא הכי קתני אין אנו מטבלין. ופירו' אין אנו מטבלין אין אנו אוכלין קודם עיקר סעודתנו ירקות אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים אחת בכרפס ואחת במרור, כי הטיבול אצל רז"ל היא האכילה כי כל מאכלם היה ע"י טבול כדאמרי' אבל מטבל הוא במיני תרגמא, השמש מטבל בבני מעים.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור. ואם תאמ' וכי בשאר לילות אי איפשר בלא אכילת שאר ירקות אלא ר"ל שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות הן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור.

עבדים היינו לפרעה במצרים זו היא תשובה לשאלת מה נשתנה כלומ' לפי שהיינו עבדים לפרעה ועל כן אנו אוכלין מצה ומרור כאשר אכלו הם. ותנן בפר' ערבי פסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופליגי בגמ' מאי גנות אביי אמר מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ורבא אמ' מתחילה עבדים היינו לפרעה במצרים. רבא סבר כיון שכל ענין היום הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר כי אם אותו עבדות של מצרים, ואביי סבר כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עבודה זרה ואין גנות בעולם כזה וגדול הוא מגנות של עבדות ואע"פ כן קרבנו המקום לעבודתו. ואביי ורבא הלכה כרבא ועוד דאמר ליה רב נחמן לדארו עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא טובא מאי בעי למעבד א"ל בעי אודויי ושבוחי טובא מיד פתח ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים. ולפי שהלכה כרבא ואף רב נחמן סבר כוותיה לכך מחבר הגדה זו חבר תחלה כרבא ואחר כך כאביי ומזכירין תחלה פסח מצה ומרור לסדרו של רבא ואחר כך פסח מצה ומרור לסדרו של אביי. ופי' ומסיים בשבח שהוציאנו הב"ה ברכוש גדול ממצרים שהיינו שם עבדים. וא"ת אם אבותינו אכלו מצה ומרור שיצאו אנו מה לנו ואלו לא הוציא הב"ה את אבותינו ממצרים וכו'. כלומ' אם חס ושלום גרמו עונות ישראל כשהיו במצרים שהיו בהם רשעים וערב רב לבטל חשבון הקץ שנשבע הב"ה לאברהם אבינו כ"ש אנחנו שדורותינו רשעים על איזו זכות היינו יוצאים. וא"ת נאכל מצה ומרור ולא נספר הענין. ואפי' כלנו חכמים שכבר ידענו דרכי השם. כלנו נבונים שמבינים אנחנו הכוונה במצות. ובסדר רב עמרם גורס כלנו זקנים שכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים. כלנו יודעים את התורה ומה שנוציא בפינו ידענוהו אעפ"כ אנו מצווין לספר ביציאת מצרים בשמחה ובהודאה וכ"ש שיש לנו להודיע לשאינם יודעים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא וכתי' והגדת לבנך וכתי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו'.

וכתו' במחזור ויטרי דלא גרסי' משועבדים היינו לפרעה במצרים אלא משועבדים היינו במצרים. וכך נראה בעיני כי פרעה כבר היה מת. וא"ת שכך קוראים שם המלכים כלם כבר נתבטל זה השם מביניהם בימי מחבר הגדה זו.

ה"ג וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ולא גרסי' וכל המספר ביציא' מצרים דכיון שהיא מצוה עלינו לא אמרי' בה הרי זה משובח אלא מחוייב הוא לעשות מה שנצטוה אבל להא דגרסי' וכל המרבה לספר ניחא. וה"ק מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ואפי' בדבור בעלמא שידבר מענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו וכל המרבה לספר הרי זה משובח. ואנו מביאין ראיה ממעשה דר' אליעזר וחביריו שהיו חכמי הדור ואפי' הכי ספרו כל הילה ביציאת מצרים, בבני ברק שם מקום. וא"ת נזכור ביום שנאמ' למען תזכור את יום צאתך וגומ' אך בלילה לא מצאנו זכירה לכך דורש עתה ימי חייך הימים כל להביא הלילות.

אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה אלא שקפצה עליו זקנה כדאמרי' בירוש' דברכות שלא היה כי אם בן י"ג שנה ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא ושמא לא יהיו דבריו מקובלים נעשה לו נס לכבודו מן השמים ובאו לו י"ג שורות של שער לבן כמנין שניו. והיה דומה לאיש שיבה. ולא זכיתי ולא נצחתי כמו זכנהו לרבנן מאן דזכי למלכא לשון נצוח כלומ' לא נצחתי לחכמים בכח גמר' ותלמוד. שתאמר יציאת מצרים בלילות שאני הייתי אומר אותה בלילות והם חולקי' עלי ולא יכולתי לנצחם בדבר זה לפי שהייתי יחיד והם רבים ואין דבריו של אחד במקום שני'. עד שבא בן זומא ודרש כל ימי חייך ימי חייך היה לו לכתוב כל למה לי לרבות יציאת מצרים בלילות שלא היו נוהגין לומ' פרשת ציצית שכתו' בה יציאת מצרים בק"ש של ערבית לפי שאינה נוהגת אלא ביום כדאמ' בברכות בפ' היה קורא בתורה במערבא אמרי הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם אמת והיינו דקאמ' ר' אלעזר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ויש מפרשים ולא זכיתי למצוא ראיה לדברי מן הכתוב לאומרה.

ברוך המקום שנתן תורה לישראל, רז"ל כנו שמו של הקב"ה מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כמו שנקר' ג"כ מעון שנא' מעונה אלהי קדם ותמצא כי מקום עולה למנין יהו"ה בחשבון הגדול, מנה הי' עשרה פעמים וה"ה חמשה פעמים והו"ו ששה פעמים וה"ה חמשה פעמים יעלה למנין מקום.

ומפני שעתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים אמ' ברוך המקום וכו' כאדם שרוצה לדרוש ואומר בשם ה' אל עליון ואחר כך מתחיל לדרוש שנתן תורה לישראל פירוש לדרוש הפסוקים הסמוכים שהרי מצאנו ארבעה פסוקים חלוקים זה מזה על שאלת דורות הבאים ובכלם כתיב בן. ויש לתמוה מה אלו השאלות הארבעה על כן דרשו רז"ל כי הם כנגד ארבעה בנים חלוקים זה מזה.

א' חכם וא' רשע וא' תם ואחד שאינו יודע לשאול. וא"ת סדר המקראו' אינו כתו' כך כי של חכם הוא כתו' בפרש' ואתחנן ושל רשע ושל תם ושל שאינו יודע לישאל כתובים בפרשת בא אל פרעה אך של שאינו יודע לשאל הוא קודם לשל תם והיה לו לתפוש סדר המקראות. וי"ל שרצה להזכירם כסדר חכמתם בתחלה חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו הוא מרשיע ואחריו תם שאינו חכם ממש אלא יש בו קצת חכמה לשאול ואחריו שאינו יודע לשאול שאין בו חכמה כלל.

חכם מה הוא אומ' בפר' ואתחנן כתוב כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם בבן חכם הכתוב מדבר שיודע לדבר ולשאול בלשון נכונה. ואין לומר כאן הרי הוציא את עצמו מן הכלל שאמר אתכם שהרי כתוב ה' אלקינו. אם כן מהו אתכם כלומ' אתם שיצאתם שהיה הדבר לצרככם. עדות הם דברים שיש להם טעם שהם עדות על גאולת מצרים כגון מצה זכר ללחם עוני ומרור זכר לוימררו את חייהם. חקים הם הלכות שיש בפסח שאין נראה להם טעם כגון ועצם לא תשברו בו. והמשפטים כגון ערל לא יאכל בו ושאר דקדוקי סופרים בענין חמץ ומצה. הבן החכם הוא רוצה לדעת עיקר הדברים. העדות בחולם בין הדלת והו"ו. והחקים בו"ו בתחלה.

אף אתה אמור לו כהלכו' הפסח וכו'. מה ענין תשובה זו לשאלה זו. פרש"י כי כששאל החכם מה החקים כלל בו כיון שעיקר היום בפסח למה אנו אוכלים חגיגה קודם הפסח הלא הפסח עיקר. אנו משיבין לו כי אנו עושין זה כהלכות הפסח שאינו נאכל אלא על השבע לפי שאין לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה. אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומין כלומ' אין עושין סלוק ולא סיום לאכילה ממיני מגדין כמנהג כל הסעודות אלא בגמר האכילה אחר מיני מגדים כשנפטרין מסעודותם אוכלים כזית מבשר הפסח ולכן אנו אוכלים עתה כזת ממצה באחרונה זכר לפסח. ובהדיא תנן כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומין כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומין. מפטירין פירוש מסיימין מלשון הפטרה שמסיימין בה תפלת שחרי' כמו שפירשנו למעלה. אפיקומין בלשון יוני קורין לא כלום אפיקומין. פי' אחר מפטירין לשון פתיחת פה לדבור מלשון יפטירו בשפה. אפיקומין נוטריקון אפיקו מיני מתיקה ור"ל אין אומרי' אחר אכילת הפסח אפיקו מיני מתיקה לקנוח הפה.

רשע מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בבן רשע הכתו' מדבר שהרי אמר לכם ולא לו. מה העבודה הזאת לכם מפרש בירוש' מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה לערב את סעודתנו ולערבב את שמחת החג. ולפי שאמ' לכם והוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כלומ' שלא נצטוה הוא בדבר זה. אף אתה הקהה את שיניו לשון חולש השינים כמו ושיני בני' תקחינה כלומ' זה שכפר בעיקר הרי הוא בכלל בן נכר לא יאכל בו ושיניו תקהינה שרואה לאחרים אוכלים והוא אינו אוכל. ד"א הקהה את שיניו כלו' הכעיסהו ואמור לו כנגדך דברה תורה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אבל רשע כמוהו לא היה כדאי להגאל. ואם תאמר היאך דורש לגבי רשע לי ולא לו שהוא כתוב אצל בעבור זה שהוא נדרש לגבי שאינו יודע לשאל. וי"ל אם אינו ענין לשאינו יודע לשאל תנהו ענין לרשע.

תם מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתו' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו' בבן טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו הכתוב מדבר וזהו תם.

ושאינו יודע לשאל את פתח לו כמו פתח פיך לאלם. ברש' בא אל פרעה כתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. לא נאמ' בזה הפסוק שאלת שום בן אלא והגדת לבנך דרוש לו בהגדה ופרסם לו את הנס.

והגדת לבנך יכול מראש חדש אין זה מן התשובה אלא מחבר הגדה זו כיון שהזכיר פסוק זה דורש אותו. יכול מראש חדש כלומ' יכול יהא חייב לדרוש לו משנכנס חדש ניסן כדרך שהזהיר משה רבינו מראש חדש. ועוד שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. ת"ל ביום ההוא יום שנגאלו בו. יכול יהא חייב לדרוש לו מבעוד יום כששוחטים את פסחיהן ביום י"ד הואיל ונאמר כאן ביום. ת"ל בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך שתוכל לומ' עליהם בעבור זה שיהיו מונחים לפניך למדנו זה מפני שהקדימו לומ' מצות יאכל וכתיב בערב תאכלו מצות וסוף הפסוק עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ד"א בעבור זה, זה בגימ' י"ב מצות שאדם עושה בליל פסח ואלו הן ד' כוסות חרוסת כרפס שתי נטילות ידים המוציא מצה מרור כריכה.

מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. עתה מתחיל סדר של אביי שמפרש מאי גנות מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. ויעקב ובניו בוא"ו בתחלה. ירדו מצרימה אין שם ה"א אחר המ"ם האחרונה.

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברך הוא. עתה הוא מתיל לדרוש דרשא אחרת ואומ' שהב"ה מחשב את הקץ מלידת יצחק כי מלידת יצחק עד יציאת מצרים ארבע מאות שנה וזהו שכתו' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' כלומ' משנולד לך זרע. ה"ג חשב את הקץ ולא גרסינן מחשב את הקץ כי חשבון זה כבר עבר.

היא שעמדה לאבותינו ולנו כלומ' אותה הבטחה של בין הבתרים עמדה לאבותינו ולנו ויצאו הם ממצרים וכאלו יצאנו אנחנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם כדי להראות השגחתו בישראל מקים להם בכל דור ודור אויבים ומציל אותם מידם. ולא גרסי' אלא הב"ה כי אם והב"ה מצילנו מידם. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.

צא ולמד איך התחילו הצקות ליעקב. ומשום דתנן בפרק ערבי פסחים ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומ' את כל הפרש' הוא דורשה עתה כדאית' בספרי. והפרשה היא ד' פסוקים סמוכים זה לזה בפרשת והיה כי תבא אל הארץ והיו רגילין לקרותם על הבכורים כשהיו מביאים אותן לירושלם. ואלו הן הארבעה פסוקים וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק אל ה' אלקינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים.

ארמי אובד אבי כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא כי כשרדף לבן הארמי אחרי יעקב והשיגו ואמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע ולפי שחשב לעשות חשב לו הב"ה כאלו עשה שהאומות חושב להם הב"ה מחשבה כמעשה והשם ית' בטל עצתו. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת וירד מצרימה אנוס על פי הדבר על כרחו ירד למצרים שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה נמצא שמוכרח ירד לשם עד שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ועוד אמרינן בשבת בפרק אמר עקיבא ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו וירד בכבוד גדול שנאמ' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. הדבר הוא רוח הקדש שנאמ' והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם. ויגר שם שמא תאמר לא בא אלא ליטול כתר מלכות ת"ל ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע פי' לקבוע שם יישוב ולהיות כתושב. אלא לגור שם כגר ונכרי ללון ולגור בעלמא. שמא תאמר באכלוסין הרבה ירד ת"ל במתי מעט פי' באנשים מועטים. ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם פי' שהיו נראים וידועים שיניאלאדוש בלעז שנתאספו יחד במקום אחד ולא נפרדו בערים ולכך היו נראים גוי אחד. גדול עצום בלא ו"ו בתחלה. ורב כמו שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך שהיו גדלים מאיליהם כצמח השדה בלא שום צער ועמל. ד"א מה צמח השדה כל מה שגוזזין אותו יותר צומח כך ישראל כל מה שהיו מענין אותם היו פרים ורבים וכן הוא אומר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ואת עירום ועריה כלומר ערומים מן המצות שהגיע זמן הקץ ולא היה בידם מצות ונתן להם פסח ומילה שמלו ביום י"ד בניסן וזהו שכתוב מתבוססת בדמיך פי' בב' דמים דם פסח ודם מילה. ועריה כדא' עריה תעור קשתך שלא קיימו מצות ברית מילה.

ועכשיו הולך ומספר כיון שראו המצרים שהיו ישראל פרים ורבים מאד וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה כמו שנאמ' ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך דרשו רז"ל כי בתחלה אמרו להם שיעזרו בבנין יום אחד ולא יותר והמלך עצמו נכנס בעבודה והם התחזקו והוסיפו אומץ לכבוד המלך וסכום הלבנים שעשו באותו יום שמו עליהם לחק שיעשו בכל יום וזהו מה שדרשו בפרך בפה רך, כללו של דבר מעט מעט היו מתגברים עליהם ולפיכך נמשלו למרור שבתחלתו רך וסופו קשה. בפרך מתרגמי' בקשיו וזהו עבודה קשה. וירא את עניינו לשון חסרון התשמיש כמו אם תענה את בנותי שדרשו בו רז"ל אם תענה את בנותי מתשמי' זו פרישות דרך ארץ שהפרישום מנשותיהם.

וידע אלקים מלשון וידע אדם עוד את אשתו וזהו התשמיש שאין אחרים יודעין בו אלא הב"ה בלבד וזהו וידע אל'ים. ואת עמלנו אלו הבנים (כמו שנא') שהם גדלים מעמל האדם ויגיעת ידיו. ואת לחצנו זה הדחק פי' תוכן הלבנים.

ויוציאנו ה' ממצרים אין בפסוק אלקינו. לא על ידי מלאך ואם תאמ' והא כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים ויש לומ' כי ויוציאנו חוזר על הבורא וכן הוא אומר ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. והמלאך זה משה רבינו שהיה שלוחם של ישראל אל פרעה. וא"ת כיון שהדרש' הזאת אומרת כי הקב"ה בכבודו ובעצמו המית בכורי מצרים ולא המיתם על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אם כן מהו ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף. וי"ל כי מלת משחית היא פועל המורת השם, ודומה לה האליה והמכסה שם, המכסה אני מאברהם פועל, וכל משקה אשר ישתה שם, משקה מלך מצרים פועל. או יהיה שם על משקל מרבית משבית והוא הנכון. ולפי זה יהיה פירושו ולא יתן ההשחתה לבא אל בתיכם לנגוף. ואם תאמ' אם כן מה צורך לדמים הללו הואיל ואין אנו צריכין אותם להבחנה, וי"ל כי היו לצורך זכות כדי שיהיו ראויים ליגאל על דרך דרש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמך וגו'.

ביד חזקה זו הדבר כמו שנאמ' ומנין שיד חזקה היא הדבר שנא' הנה יד ה' הויה הנה קראה יד. ובזרוע נטויה זו החרב של מכת בכורות שנאמ' למכה מצרים בבכוריהם מדקאמ' בבכוריהם מלמד שקמו הבכורות על מצרים להרגם כדי שיוציאו את ישראל מתוכם בליל מכת בכורות ומנין שזרוע נטויה היא חרב שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ובמורא גדול במראה גדול וכן תרגומו ובחוזנא רבא ומהו המראה הגדול זה גלוי שכינה שנגלה להם במצרים שנא' ובמוראים גדולים אלו נוראות של גלוי שכינה ואע"פ שהיתה מצרים מלאה גלולים וטנופי' אעפ"כ נראה להם לקיים מה שהבטיח את יעקב ואנכי אעלך גם עלה ואימתי נגלה עליהם ב' פעמים א' ביום ר"ח ניסן שנא' וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגו' ובלילה בשעת הגאולה וכמו כן ראוהו על הים. ונקרא מורא כי הרואה פני שכינה נרתע מאד ונבהל ודרשו בסיפרי ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ושם ראו פני שכינה ואמרו זה אלי ואנוהו מלמד שהראוהו באצבע ואמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. לאחר שדרש ביד חזקה זה הדבר ובזרוע נטויה זה החרב ובמורא גדול זה גלוי שכינה ובאותות זה המטה ובמופתים זה הדם אלו החמשה דברים כנגד חמשה דברים שזכר, הוא חוזר ודורש אותם בענין אחר ואומר כי העשר מכות נעשו באלו החמשה דברים שתי מכות בכל אחד מהם. כיצד ביד חזקה לקו שתים מכות כי הם שתי תיבות. ובזרוע נטויה שתים אחרות ובמורא גדול שתים אחרות ובאותות מיעוט אותות שתים ובמופתים מיעוט מופתים שתים.

והמון העם מתחילין מאלו עשר המכות שהביא הב"ה על המצרי' במצרים ומשלימין עליו ואלו הם דם וכו'. וטעות הוא כי אלו עשר המכות אינו תחלת דבר רק הוא דבק עם ובמופתים שתים ור"ל כי אלו השתים שדרש הם עשר המכות וכו' וההתחלה היא מואלו הם דם וכו' שהוא מתחיל ומסדרם אחר כן. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.

ר' יהודה היה נותן בהן סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב לכך חלקן בלשון הזה לפי שדצ"ך הם מכות הארץ ועד"ש מכות מקריות באח"ב מכות האויר ושתף מכת בכורות עמהן לפי שאין לה זוג אך התשעה חלק. ד"א לפי שבספר תלים לא נמנו כסדר הזה ותאמ' אין מוקדם ומאוחר בתורה על כן בא להודיענו כי כן היו כסדר הכתובים בתורה. ד"א דצך נעשה על ידי אהרן שהמי' והארץ לא לקו על ידי משה עד"ש על ידי משה באח"ב על ידי הב"ה שארבע מכות אלו אין אדם יכול לעשותן אלא הקב"ה בכבודו. ובירושלמי אומר שכך היו כתובים במטה וזהו אשר תעשה בו את האותות ואמרינן בתנחומ' שהמטה של סנפירינון היה וכתו' בו דצך עדש באחב. וסנפירינון הוא ספיר ותרגום ירושלמי ויסדתיך בספירי' ואשכלילינך בסנפירינון והיא אבן יקרה וקשה הרבה כמו שאומר במדרש תלים ויסדתיך בספירים בסנפירינון מעשה באחד שלקח אבן של סנפירינון והכה עליה בפטיש נשבר הפטיש והסדן והאבן של סנפירינון לא נשברה.

במצרים מהו אומר אצבע אלקים היא, ובאותם מכות שלקו על הים אומ' היד הגדולה וביד יש חמש אצבעות. תן לכל אצבע י' מכות הרי שלקו על הים חמשים מכו'. יש לשאול שאצבע אלהים היא לא נאמר אלא על מכת כנים בלבד ועוד שהרי מצאנו מכת הדבר נעשית ביד שלם שנאמ' הנה יד ה' הויה. תשובה הפסוקי' בכאן אינם אלא אסמכת' בעלמא והקבלה היא העיקר.

ר' אליעזר אומ' כל מכה של מצרים היתה של ארבע מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. חרון אפו עברה אחת זעם שתים צרה שלש משלחת מלאכי רעים ארבע אמור מעתה ואינו חושב חרון אפו שהוא כולל תחלה חרון אפו כיצד עברה וזעם וצרה וגו'. נמצא במצרים לקו ארבעים מכות שהרי שם לקו עשר מכות ובכל מכה ומכה ארבע ועל הים שהיתה ביד שיש בה ה' אצבעות הרי חמשה פעמם ארבעים הם מאתים מכות. ור' עקיבא אומ' כל מכה של מצרים היתה של חמש מכות נמצא חמשה פעמים עשר מכות הם חמשים ועל הים שהיתה ביד שיש בה חמש אצבעות הרי חמשה פעמים חמשים הם מאתים וחמשים.

ודע כי ר' אליעזר שאומר שכל מכה היתה של ארבע מכות כוונתו כי כשלקו המצרים היו המכות ביסודות ולא לקה יסוד מיוחד רק כשלקו כל אחד היה מעורב בו מארבעה יסודות נמצאת מכה אחת יש בה ארבעה ולהודיע כי לה' הארץ. ור' עקיבא שאומר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות כוונתו כי תנועת הגלגל שהוא היסוד החמישי מסייעת בכל מכה ומכה בעבור כי הוא הסובב והמסבב את הכל ברצון הבורא ולהודיע כי ממשלתו על הכל כך פי' בעל המלמד.

כמה מעלות טובות למקו' עלינו וכו'. כלהן ט"ו טובות שעשה הב"ה לישראל וקראן מעלות כנגד ט"ו מעלות במקדש שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל וכנגד ט"ו שיר המעלות שאמ' דוד בשעה שבא לחפור את השיתין של בית המקד' כדגרסינן בירושלמי דפרק חלק את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תמיליוס של בית המקדש חפר ט"ו מאוון דאומין ולא אשכח תהומא ובסופא אשכח עציץ ובעא מרמתיה אמ' ליה לית את יכיל אמ' ליה למה דאנא הכא כביש על תהומא אמ' ליה ומן אימת את כביש על תהומא הכא א"ל מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני אנכי ה' אלקיך ורעדת ארעא ושקעת ואנא יהיב הכא כביש על תהומא אע"ג לא שמע ליה כיון דחמיה סלק תהומא ובעא מטיפח עלמא והוה אחיתופל קאים אמ' כדון דוד מתחנקא ואנא מלך אמר דוד מאן חכם מקמתיה ולא מקים ליה יהא סופיה מתחנקא אמ' דבר ואקימיה התחיל דוד עולה ואומר שירה שיר המעלות שיר למעלות שיר למאה עלות על כל מאה ומאה אמה שהיה דוד עולה היה אומ' שירה אע"ג כן היה סופיה דאחיתופל מתחנקא' אמר ר' יוסי הדא היא דמתלא אמר צרך ברנש חשש על לווטיה דרבה אפילו על מגן. פי' בחנם כי מגן הוא תרגום חנם והכי איתא בתלמודא דידן בפרק החליל.

אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. לא רצה לומר שלא יעשה בהם שפטים כי כבר הבטיח לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי אלא אלו לא עשה בכלם שפטים כי אם במקצתם. ולא נתן לנו את ממונם דיינו לא רצה לומר מבזת מצרים שכבר הבטיח לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא רצה לומר מבזת הים. ולא קרע לנו את הים דיינו שיוכל להצילנו ונלך לדרכנו. ולא העבירנו בתוכו בחרבה אלא במעט מים או במעט טיט אך הם הלכו ביבש' בתוך הים. ולא שקע צרינו לסגור הים אחרינו והמצרים ישובו לדרכם. ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה שהיה לנו כמה בהמות והוא נתן להם בשר ועוד שהיה לנו ממון ונוכל לקנות כל צרכנו מן הגוים הקרובים אלינו. אלו קרבנו לפני הר סיני להראות לנו כבודו דיינו. ולא נתן לנו את התורה הוא בעצמו הדברות אלא על ידי משה כשאר התורה או שלא יוסיף לנו את המצות כלם אלא מחצה או שליש המצות כמו שמצאנו שנתן לאדם הראשון שש מצות והוסיף לנח אבר מן החי והוסיף לאברהם מילה והוסיף ליעקב גיד הנשה. ויש מפרשים אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו מפני שפסקה ממנו זוהמא כמו שאמרו רז"ל כשבא נחש על חוק הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקאה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו ואע"ף שנשבע לאבותינו לתת לנו את ארץ כנען ר"ל יתן לבננו אך הדור שיצאו ממצרים די להם במה שראו מנפלאות השם שהיו אנשים הרבה פחותים מבן עשרים שנה שלא נגזר עליהם למות במדבר וראו כל הנפלאות ונכנסו לארץ. אלו הכניסנו לארץ ולא בנה לנו בית המקדש דיינו שהרי יש להם משכן ובבנין בית המקדש ניתוספו עשרה נסים.

רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פי' אע"ף שיאכל פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה. ומפרש והולך למה הם באים, פסח על שם שפסח המקום וכו'.

מצה זו שאנו אוכלין וכו' על שם שלא הספיק בצקם של אבותי' להחמיץ. יש לשאול כי צווי אכילת מצות לא היה מטעם שלא החמיץ בצקם כי קודם לכן צוה לאכול מצות בסתם ולא אמר טעם לדבר. ולכן פירש ר' יוסף קמחי שמה שנצטוו על המצות קודם לכן היה על שם העתיד שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת מצרים בחפזון ואפי' אם היו רוצים לא היו יכולים להחמיץ בצקם צוה לאכול הפסח על מצוה ומרורים ולאכול שבעת ימים מצה.

כשאומר מצה זו מגביה המצה בידו להראות למסובים זכרון לחירות. וכן כשאומר מרור זה מגביה המרור בידו להראות למסובין זכרון לשעבוד. פסח אין צריך להגביה שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כלומר שיראה ויביט בעצמו כאלו הוא היה עבד ויצא לחירות מצרים וזהו שאמר הכתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. כאלו אתה בעצמך היית עבד ונפדית. ולא גרסינן להראות אלא לראות את עצמו וכן הוא בסדר רב עמרם.

לפיכך אנחנו חייבין להודות וכו' כלומ' כיון שהוא כאלו אנחנו יצאנו ממצרים חובה עלינו להלל ולשבח לשם יתברך כמו שעשו אבותינו.

וכתבו המפרשים שמעתה נוטל כל א' וא' כוסו בידו שמכאן אנו פותחין בשיר שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמ' ואין אומרי' שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים אם אנשים משמח דהא שתו ליה אלא אלהים במה משמח אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין והכי איתא במדרש שוחר טוב. אבל באלו הארצות אין נוטלין כל אחד כוסו עד תחלת ברכת אשר גאלנו.

ומזכיר כאן שבעה עניני שבח כנגד שבעה רקיעים והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. ונאמ' לפניו הללויה והרא"ש גורס ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה.

הללויה הללו עבדי ה'. תמצא במזמר זה ה' יודין יתרות, המגביהי, המשפילי, מקימי, להושיבי, מושיבי כנגד חמשים מכות שלקו על הים. ממזרח שמש עד מבואו בלא וו. ישראל ממשלותיו המ"ם הראשונה נקודה בפתח.

ומכאן מתחיל ההלל. ויש מגדולי המפרשים שהורו לברך על ההלל שתי פעמים אחת לפני הסעודה לקרא את ההלל ואחת לאחר הסעודה לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרינן בירוש' דברכות גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכ' הסמוכ' לחבירתה, התיב ר' ירמיה הרי גאולה פי' ברכת אשר גאלנו שהיר סמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך. ומתרץ שניא היא דאמ' ר' יוחנן אם שמע הלל בבית הכנסת יצא. פי' שהיו נוהגין לקרותו בבית הכנסת וכשהוא קורא אותו בביתו אינו מברך עליו שכבר בירך עליו בבית הכנסת אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותה בבית הכנסת הילכך כיון דלפעמים אינה סמוכה פתחו בה בברך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה. התיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והרי סופה. פי' ברכת יהללוך שאומרים בסוף ההלל לאחר הסעודה שאינו פותח בה בברוך אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר. פירוש שתי ברכות מברכין על ההלל אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה. ויש מהם שהורו לברך ברכה אחת בלבד בתחלת ההלל והיא לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרי' בירושלמ' דסוכה ובתוספתא דסוכה ובמס' סופרים בשמונה עשר יום ולילה אחת גומרין את ההלל ומונה ליל פסח ויומו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות. ועוד הם אומרים שלכך מברכין לאחריו יהללוך ואם לא היו מברכין לפניו לא היו מברכין לאחריו משום דתנן בנדה בפרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. ועוד שאם לא כן היתה ברכת יהללוך פותח בברך אבל מפני שכבר בירך לפניו הויא ברכת יהללך ברכה הסמוכה לחבירתה. אבל רב עמרם ובה"ג ורב צמח ורבינו האיי כתבו שאין מברכין עליו כלל שאין אומרים אותו על השלחן בתורת קריאת ההלל אלא בתורת שיר והודא' בלבד ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך ברכות הרבה ומרבה בשיחת דברי' בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו. והראיה שהביאו מהירושלמי לברך על ההלל שתי ברכות אינה ראיה דהכי פירושה דירושלמי והרי גאולה. פי' כיון שאינו התחלת הדבר כי גם מה שלפניה מדבר בענין הגאולה ואע"ף שאין ברכה לפניה לא היה לה לפתוח בברוך שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר וכן מוכח בירוש' דמקשי התם והרי נברך פירוש למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מקריא הזן סמוכה לחבירתה כיון שאינה התחלת הדבר. ומתרץ אם שמע הלל בבית הכנסת יצא שהיו רגילים בבית הכנסת לומ' ההגדה וההלל להוציא מי שאינן בקיאים וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך ושותה כוס שני והכי איתא בתוספתא בני העיר שאי להם מי שיקרא את ההלל נכנסין לבית הכנסת וקורין שם פרק ראשון והולכים לבתיהם ואוכלין וחוזרין שם וגומרין והכי אית' במ' סופרים. ומקשי והרי סופה פי' למה חותמת בברוך והרי ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר פי' כיון שיש בה אריכות דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד חותם בברוך. והראיה שהביאו מהירושלמי וממסכת סופרים לברך לגמור את ההלל בלבד אינה ראיה כי לא בא ללמדנו שחייב לברך עליו לגמור את ההלל בלילי הפסח אלא בא ללמדנו מנין הימי' שגומרין בהם את ההלל בלבד ואע"פ שאמרו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כבר אמרו אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ. ואם תאמ' אם כן ברכת יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאינה סמוכה לברכה אחרת. וי"ל מפני שהיא ברכת הודאה כברכת הגשמים דאמרי מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה וגומ' ואינה פותחת בברוך. או יש לומ' כיון שכל השנה כשקורין את ההלל היא סמוכה לברכה שלפניה בליל פסח ג"כ לא רצו לשנותה. וכבר פשט המנהג בכל העלם שלא לברך עליו. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג.

ולמה חולקין את ההלל כדי להדר בו כוס שני שכוס ראשו' מהדרו בקדוש וכוס שני מהדרו במקצת ההלל שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמא. וכוס שלישי מהדרו בברכת המזון וכוס רביעי מהדרו בהשלמת ההלל.

ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים לפי שאמר למעלה בהגדה שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגומ' לפיכך הזכיר כאן גאולתינו וגאולת אבותינו ממצרים. והגיענו הלילה הזה זהו כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר כיון שבירך שהחיינו למה מברך כאן והגיענו הלילה הזה. ויש לומר מפני שהיה רוצה לומ' כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו הגיענו למועד' שהוא לשון בקשה על העתים אמ' והגיענו הלילה הזה. לאכול בו מצה ומרור ע"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה. ל"ג יגיענו למועדים אלא הגיענו למועדים שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנכח שכן הוא אומ' שמחים בציון עירך וכו'. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. למועדים ולרגלים אחרים למועדים אלו ראש השנה ויום הכפורים. ולרגלים אלו פסח ושבועות וסוכות ואע"ף שהם בכלל מועדים רמז באמרו ולרגלים שיזכנו לעלות לירושלם בכל רגל ורגל משלשתן. הבאים לקראתנו לשלום כבר זכרנוהו למעלה. שמחים בציון עירך וששים בעבודתך על שם כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ויש גורסין מן הפסחים ומן הזבחים וטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהיה נאכל על השבע. שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון כך כתבוהו רב עמרם ורבינו סעדיה והר"מ במז"ל ור"ל שנאכל שם מאותם זבחים ופסחים שיזרק דמם על המזבח והוא על שם ונמצה דמו על קיר המזבח. ויש גורסים עד שיגיע או לכשיגיע והראשון עיקר. ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו לעתיד לבא וקרא התשועה העתידה בלשון זכר שלא יהיה אחריה שעבו כמו שפירשנו בסוף אמת ויציב. בא"י גאל ישראל פי' ממצרים. ואם תאמר הא קיימא לן שצריך לומר מעין החתימה סמוך לחתימ' וכאן בחתימה היא מעין גאולת מצרים וסמוך לחתימה מעין גאולה שלעתיד. ויש לומר שכך רצה לומר ונודה לך שיר חדש על גאולתינו זו גאולה שלעתיד ועל פדות נפשנו זו גאולת מצרים שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' כי לימות המשיח מזכירין שתיהן כמו שאמרנו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח.

ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובים עמו.

נשלם פירוש ההגדה