עריכת הדף "תורה תמימה/שמות/כג" (פסקה)

== ד ==

'''כי תפגע. ''' ולהלן כתיב (פ׳ ה׳) כי תראה {{תוספת|כז|ראיה משמע עד היכן שכח הראיה מגיע, משא"כ פגיעה משמע סמוך לו ותו לא.}}, איזו היא ראיה שיש בה פגיעה, שערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס {{תוספת|כח|הוא שיעור רס"ו אמה וד' טפחים. ולכאורה צ"ע דהא הפסוק כי תראה כתיב בפריקה דיש בה גם משום צער בעלי חיים כמבואר בגמרא, וא"כ אפשר בה באמת חייב בשיעור רחוק כשיעור ראיה, משא"כ כאן איירי בהשבת אבדה די בשיעור קרוב כשיעור פגיעה, ויתכן לומר דלזה כוון הגר"א שהגיה כאן בגמרא ובמכילתא תחת כי תראה – לא תראה, והוא הפסוק דפ' תצא דאיירי ג"כ בהשבת אבדה, ולפי"ז ניחא דפריך משנוי הלשונות בענין אחד, ודו"ק.  וע"פ הגהה זו יתבאר עוד ענין אחד מה שקשה לכאורה האיך קבעו בפריקה וטעינה שיעור ראיה אחד משבעה ומחצה במיל, והלא קיי"ל בעלמא דשיעור ראיה הוא אלפים אמה, וכמ"ש בפ' וירא ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ואמרו שם במ"ר שהוא שיעור אלפים אמה, וכ"מ מפורש בירושלמי עירובין פ"ו ה"א, ואי משום דכאן הוא שיעור מיוחד לראיה שיש בה פגיעה, אך הלא לפי גירסתנו הענין מדבר בפריקה וטעינה ושם לא נזכר פגיעה, ודילמא משום צבע"ח הוי בהם שיעור ראיה אלפים אמה כהמקורים הנזכרים.  אבל לפי הגהת הגר"א נכון מאד דכיון דחזינן דבהשבת אבדה גופה כתבה התורה פעם לשון ראיה ופעם לשון פגיעה, ש"מ דכונה התורה בזה שיעור מיוחד שיעור ראיה שיש בה פגיעה והוא שיעור ריס כמבואר.  אך לפי"ז יוצא לנו דין חדש דבפריקה דלא כתיב בה רק שיעור ראיה יהא בה באמת השיעור כשיעור ראיה דעלמא, אלפים אמה, וכמו שבארנו משום צער בע"ח, וכל הפוסקים לא כתבו כן אלא שיעור ריס, וצ"ע ותלמוד רב.}}. (ב"מ ל"ג א').

'''שור. ''' אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף להשבת אבדה, דכתיב (פ, תצא) וכן תעשה לכל אבדת אחיך {{תוספת|כט|ובירושלמי כאן פ"ה ה"ח איתא במקום זה דכתיב השב תשיבם, והוא הפסוק דפ' תצא בענין זה, ותימה שלא הביאו הפסוק שבכאן השב תשיבנו שהוא מוקדם. ומה שלא ניחא להבבלי להביא סמך מלשון זה, י"ל משום דלשון זה כאן ושם אצטריך לדרשות אחרות, כפי שיבא.}}, א"כ למה נאמר שור, שדבר הכתוב בהוה {{תוספת|ל|שדרך השור לרעות בשדה ועלול הוא להאבד, וע"ע מש"כ בזה בפ' תצא.}}. (ב"ק נ"ד ב׳).

'''או חמורו. ''' מה ת"ל או חמורו, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו {{תוספת|לא|דלפעמים כתיבי שני שמות ומשמעם ג"כ כל אחד בפני עצמו אך צריך לזה דרשה מיוחדת, וכמו מכה אביו ואמו באה דרשה בזה להורות דמשמעם אף על זה בפ"ע וזה בפ"ע, כמובא במקומו ר"פ זו, אמנם כאן דלא נמצא רמז מיוחד המורה על החלוק לכן אם היה כתוב שור וחמור הו"א שניהם ביחד, לכן כתיב מפורש או לחלק. ונראה דאע"פ דגם בלא זה היינו יודעים דמשמעם בפ"ע מדכתיב השב תשיבנו ולא תשיבם. אך באמת אין זה מוכרח, שכן מצינו כמה פעמים שני שמות ופעל יחיד קאי על שניהם, כמו ועשה בצלאל ואהליאב (פ' ויקהל) וכדומה הרבה.}}. (מכילתא).

'''תועה. ''' אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (פ׳ וישב) וימצאהו איש והנה תועה בשדה {{תוספת|לב|יתכן דבא לרמז למ"ש בב"מ ל' ב' איזו היא אבדה מצא חמור או פרה רועים בדרך [ביום] או פרה רצה בדרך ופניה כלפי העיר או רועה בעשבים או שהיא ברפת שאינה משתמרת בתוך התחום אין זו אבדה, וכל זה נכלל בלשון המכילתא חוץ לתחום, ועיין ברמ"א לחו"מ סי' רס"א דהכל לפי הענין אם מובן שכך הניחוהו הבעלים אין זו אבדה. ובבאור הלשון ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר, עיין מש"כ לעיל בפ' בא בפסוק שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם.}}. (שם).

'''השב תשיבנו לו. ''' השב תשיבנו לרבות אע"פ שהוא רחוק ואע"פ שאין אתה מכירו. ולרבות השבורה {{תוספת|לג|כאן כלל כל רבוים אלה, וסמך על המבואר בפרטיות באור רבוי כל פרט בפ' תצא בענין זה, יעו"ש.}}. (מכילתא).