עריכת הדף "קצות החושן/חושן משפט/לד" (פסקה)

== ד ==

'''שכר להעיד. ''' בתשובת מוהרי"ן לב {{ממ|[[שות מהר"י בן לב/א/יט|ח"א סימן יט]]}} נסתפק אם נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן או מן התורה. והביאו לספק הזה הספק האחר שנסתפק שם, נוגע דפסול, אם הוא משום דחשדינן ליה למשקר בשביל הנאתו, אם כן נוטל שכר להעיד נמי פסול מן התורה, משום דחיישינן לשקר. ואי נימא פסול נוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו אבל לא חיישינין למשקר, אם כן נוטל שכר להעיד כשר מן התורה. ועיין שם דבריו הנחמדים בתשובותיו דף נ' ע"ב:

ולענ"ד נראה כלשונו האחרון דנוטל שכר כשר להעיד מן התורה, וקצת ראיה לדבר מהא דתנן פרק נערה דף מ"ו {{ממ|[[בבלי/כתובות/מו/א|כתובות מו.]]}} גבי מוציא שם רע: "רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדים, מאי טעמא דרבי יהודה אמר רבי אבהו אתי שימה שימה, כתיב הכא {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כב#יד|דברים כב יד]]}} 'ושם לה', וכתיב התם {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כב#כד|שמות כב כד]]}} 'לא תשימון עליו נשך', מה להלן ממון אף כאן ממון". וכתיב בתריה {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כב#כ|דברים כב כ - כא]]}} "ואם אמת היה הדבר... והוציאו את הנערה וסקלוה", והרי נטלו שכר להעיד, דאף על גב דאמת היה הדבר, היינו שלא נתברר על ידי עדי הזמה, דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כב#יז|שם יז]]}} "ופירשו את השמלה" לברר על ידי הזמה. אבל אם אמת היה הדבר על פי העדים דהיינו דליכא הזמה, "וסקלוה". אלמא אף על גב דכתיב "ושם לה עלילות דברים" דהיינו ששכרן בממון, אפילו הכי עדותן כשר מן התורה:

וכיוון דנוטל שכר כשר מן התורה ולא חשדינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר, מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מן התורה, כיון דלא חיישינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר. וז"ל התשובה שם במהרי"ן לב. דאם נוגע פסול משום קרוב אם כן לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחוב והעל' שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו וכמ"ש בעל התרומות וכו' ע"ש: והנה לכאורה מאי דקשיא לי' בטעמא דקרוב אמאי נאמן לחוב הי' אפ"ל דאתינן עליה בתורת מגו דאי בעי יהיב ניהלי' במתנה וכדאיתא פרק עשרה יוחסין ובפ' י"נ יכיר דנאמן האב לומר זה בני בכורי ופריך יכיר ל"ל הא בעי יהיב ניהלי' במתנה וע"ש. אלא דאם כן אלו הי' עדים כנגדו שאינו חייב דתו לא שייך מגו דהוי מגו במקום עדים וגם גבי בני בכורי אילו היו עדים נגדו לא הוי מגו וכמ"ש רשב"ם והודאת בית דין נאמן אפילו נגד עדים ואם כן ליכא למימר מדין מגו אלא דגם בטעמא דמוהרי"ן לב קשה לי טובא דהא באומר להד"מ ואחר כך באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי אף על גב דעדים מעידי' שפרע משום דהוא נאמן ע"ע יותר [מעדים] וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבא הוא בא לפטור עצמו בטענת פרעתי ועוד דהא בחיוב חדש ודאי בעי אתם עדי ובלי אתם עדי לאו כלום הוא וכמ"ש בשלחן ערוך סימן מ' ובמודה בחוב ישן אשכחן דאפילו בלא אתס עדי והיכא דלא טען לא טענינן לי' השטאה וחייב לשלם וכדאית' בסנהדרין פ' ז"ב וכן מבואר ברמב"ם וטור וש"ע סימן פ"א. ועוד דאמרינן ברפ"ק דמציעא לא תהא הודאות פיו גדולה מהעדאת עדים ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה ופריך ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים אלא מה לפיו שאינו מחייבו קנס ופריך מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ובהזמה ואי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב אם כן איך שייך בי' הכחשה והזמה והא ודאי במתנה מצי יהיב ומאי אולמי' דפיו יותר מעדים והא לענין נאמנות אדרבה עדים נאמנין יותר מפיו ועיין בנימוקי יוסף שם בפרק קמא דמציעא וז"ל מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי אף על פי שעדים מעידי' כדבריו אין משגיחין בו דהא הכא ודאי בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורי' מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה וכו' עיין שם ואם כן גם אנו נאמר אם הוא בתורת מתנה וחיוב מאי אולמי' דפיו נגד עדים כיון דאינו אלא מטעם מתנה אבל לא בתורת נאמנות ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת דחייב התורה שבועה ואלו הי' כופר בכל בפני בית דין אלא שאומר אעפ"כ אני מחייב עצמי בפניכם בנ' זוז ודאי אין בזה חיוב שבועה ועיקר חיוב שבוע' במב"מ משום דהוד' במקצת התביע' ומשום הכי הטיל' התורה השבועה על שאר אבל א"נ דאינו נאמן כלל אלא מתורת חיוב חדש אין בזה דין מודה במקצת וז"ב. ולכן נר' דהא דנאמן אדם על עצמו אע"פ שהוא קרוב אל עצמו היינו משום דכן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו וכבר האיר ענינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר דף ס"ה שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ ואם כן כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן מה שאין כן לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן ובש"ך ריש סימן ל"ז נתחבט גם כן בדבר הזה בטעמא דאדם נאמן על עצמו לחוב וז"ל דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחוב לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב ע"ש. ולא אדע על מה נתחבטו בפסול קרוב יותר משאר פסולי עדות דהא נהי דאינו קרוב לחוב מכל מקום אינו אלא עד א' ותורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר ועוד עבד ושפחה וגזלן נמי הודאת בעל דין כמאה עדים אלא עיקר הטעם הוא כמ"ש דהתורה לא פסלה אלו הפסולים אבל על עצמו האמינו תורה ונתן לו נאמנות כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכמ"ש רש"י וזה היא ברירא דהך מלתא:

ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשיה חד"א הוא גם כן מתורת נדר אבל ראיתי במהרי"ט ח"ג סימן א' שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני בי' שאלה עיין שם ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשיה חד"א הוא מדין נאמנות דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו אם כן בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו אלא דאכתי איכא למידק מנלן דהודאת בעל דין יותר מעדי' ואי משום דכתיב כי הוא זה היינו דהיכא דליכא עדים דמכתשי' ליה ומשום מגו הוא דנאמן וכמ"ש דאי בעי יהיב לי' במתנה אבל היכא דאיכא עדים דמכחשי לי' דלא שייך מגו דהא מגו במקום עדים לא אמרינן ואם כן מנלן דהוא נאמן ואין לומר דהוא מסברא דהא חזינן מלשון רש"י דיליף לה מקרא דכתיב כי הוא זה ועמ"ש בסימן ל"ז סעיף י' ובסימן רמ"א סעיף א':