עריכת הדף "מעשה רקח/אישות/יח" (פסקה)

== ד ==

'''ברכת הבית ברובה וכו'.''' שם דף ק"ג ופי' רש"י ברכת הבית ברובה בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף ע"כ. והתוס' פירשו בשם ר"ח כגון הא דאמרינן נר לאחד נר למאה וכן כל כי האי גוונא אין נותנין ע"כ. ודברי רבינו בפי' המשנה נוטין לפי' רש"י ז"ל וכאן תפס לו פי' התוס' ואין קפידה בדבר דהא והא איתא ובעיקר מזונות האשה עיין לרבינו פי"ב:

'''מפני שהיא ילדה והם ילדים.''' בירושלמי אמרו הטעם משום שם רע ונראה דלאו דוקא ששניהם ילדים דה"ה אם היא ילדה והם גדולים דזיל בתר טעמא הוא:

'''ומותר המזונות ומותר הכסות ליורשין.''' מסקנא דאביי בסוף פ' אע"פי נקטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין ע"כ. וכתב ה"המ ז"ל שדין המזונות הוא במכ"ש שהרי מותר בלאות שבחיי הבעל הם לאשה כשנתאלמנה הם ליורשין מותר מזונות שבחיי הבעל הם לבעל כשנתאלמנה אינו דין שיהיו ליורשין ומה שלא הוצרך אביי להזכיר מותר מזונות משום דפשוט הוא וכו' ע"כ. אך מאי דאיכא לאתמוהי דרבינו סיים במספיקין לה מזונות בבית אביה דנראה דאינה סמוכה על שלחנן ואף אם נאמר דבזה אין חילוק דלעולם מותר המזונות הם ליורשין קשה טובא דרבינו פ"ט דנחלות דין ח' השוה האלמנה לאחים וכתב במד"א באחים ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן אבל אם היו חלוקין בעיסתן שמא מעיסתו קמץ ועל האחים להביא ראיה שהם משל אמצע וכו' ע"כ הרי משמע מדבריו להדיא דאלמנה שקימצה לעצמה קימצה וכאן לא חילק כאמור דכפי מ"ש כאן אין שום מציאות לאלמנה שהותירה שיהיו שלה ובספר בני חיי א"ה סי' צ"ה נדחק בזה וכתב דחלוקה בעיסתה דאשה לא. הוי דומיא דאחים אלא מיירי כגון שהתנו עמה שאם הותירו הותירו לה ואם פחתו פחתו לה וכו' ע"כ. ואחרי אלף מחילות מילי דכדי נינהו חדא דזה מלתא דפשיטא כיון שהתנו כן להדיא דכל תנאי שבממון תנאו קיים ועוד דאם איתא למה חילק רבינו בין חלוקה בעיסתה ללא כיון שהכל תלוי בתנאי ועוד דהעיקר חסר ושם הביא דברי הר"מ בי"ט שכתב דאם האכילה המותר לבניה או שנשתתפה עם אחרים ושמה חלקה באמצע וכן אם הוזלו המזונות או שקנתה מיני מגדים לעצמה אין היורשין יכולין לתבוע ממנה כלום וכו' ע"כ ושם נסתפק הרב אעיקרא דדינא אם יכולה זאת האלמנה לומר ליורשין קים לי כהראב"ד דמותר מזונות לאשה כיון שהיא מוחזקת ואין היורשין יכולין להוציאן מידה ואף דמהרי"ק ז"ל כתב דאין לומר קים לי כגאון אחד היכא דכל חכמי ישראל חולקין עליו סמך לו הרב ז"ל דהרדב"ז סימן פ"ח והר"ם ס"ל כהראב"ד עש"ב. אך לעד"ן הדבר קשה מאוד חדא דדברי מהר"ם יש מקום לפרשם באופן אחר כמ"ש שם ועוד דלא בא אלא מכח דיוק דבקל מצינן לדחותו ושאפי' מהר"ם לא יסבור כן וגם דברי הרדב"ז שהביא שם הם קשים ומרפסן איגרי שלא הזכיר שום דבר מדינו של רבינו וגם לא דברי הראב"ד שחולק עליו עד שאני אומר לעד"ן בלי ספק שלא זכר הרדב"ז ז"ל כשכתב אותה תשובה מדברי הרמב"ם הללו ולכך כתב מה שכתב ואילו היה זוכרם אין סברא בעולם שיתפוס כהראב"ד לענין דינא הפך כל הגאונים ראשונים ואחרונים ע"ש כי הוא מבואר הרבה. זאת ועוד יש לתמוה על הרב בני חיי שנראה שרצה לזווג סברת הרדב"ז לסברת הראב"ד כדי שלא יהיה הראב"ד יחיד בסברא זו והדבר תמוה דכל אחד כבודו במקומו אך אין זווגם עולה ואילו היה מוצא איזה גאון שבזמן הראב"ד או קרוב לו תינח אך הרדב"ז אף דרב גובריה אין לדמותו להראב"ד לענין זה וצ"ע: