עריכת הדף "מגיד משנה/טוען ונטען/ד" (פסקה)

== ה ==

'''שטר שכתוב בו סלעים כו'.'''  שם פ"ק דמציעא {{ממ|דף ד'}} ת"ר שטר שכתוב בו סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רשב"א אומר הואיל והודה במקצת הטענה חייב רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור וע"כ לא פליגי אלא במלוה אומר שלש אבל שתים אפילו ר' שמעון מודה וקיימא לן כרבי עקיבא ומבואר בהלכות ומ"מ נשבע הוא היסת בין באומר שתים בין באומר שלש וכ"כ ז"ל ואע"פ שמשיב אבדה הוא אינו כמוצא מציאה לגמרי שלא לישבע היסת ואע"פ שרבינו דימה זה למשיב אבדה כבר נתבאר בדבריו שכל מקום שנזכר כאן פטור הוא משבועת התורה בדוקא: 

'''וכן האומר לחבירו וכו'.'''  פרק שבועת הדיינין {{ממ|שבועות דף ל"ח}} משנה מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה ויש בגמרא מחלוקת בזה בין ראב״י וחכמים. ודע שלפי דעת רוב הפוסקים דברי רבינו ז״ל אמת בזה ואפי' לדעת הפוסקים כראב״י לא אמרה ראב״י אלא בטוען הבן ברי שהוא ראה כשהודה זה לאביו ואף בזה נחלקו חכמים שאינו ברי אלא ביכול לטעון ברי מחמת שהוא הלוהו לפי שבא בטענת אביו יכול לומר לו תנאי היה ביני לבינו והוא פייסני שאודה לו וכן פירשו הרבה מן המפרשים ז״ל. ודע שמ״ש בהשגות בזה אינו עיקר אפילו לדעת ההלכות וכתב רבינו בכאן פטור משבועת היסת לפי שאין היסת על טענת שמא כנזכר פרק ראשון: 

'''אבל יורש שטען ואמר וכו'.'''  זה הוא כראב"י לפי מה שפירשנו והוא כדעת ההלכות ואת"ל שראב"י מחייב אפילו בשאין הבן טוען טענת ברי סבור רבינו שהלכה כחכמים וכ"פ הגאונים ז"ל: