עריכת הדף "העמק שאלה/צד" (פסקה)

== ד ==

{{העמקש|ד}} '''שכבא דשכיב ביום טוב שני ולא שכיחי עממין לאתעסוקי בי' מהו לאיעסוקי בי' כו'.''' כ"ה בכת"י. ומבואר דהיכא דשכיחי עממין יתעסקו בו עממין אפי'. ביו"ט שני וכן הביאו כל הראשונים בשמו של רבינו. הרמב"ן שם והמאירי והר"ן והראב"ד בס' תמים דעים סי' ק"כ. והוא הוסיף לומר דהוכיח. רבינו זה משום דק"ל משנה דמועד אין חופרין כוכין וקברות במועד וכש"כ יו"ט שני. ומש"ה משני דכאן באפשר בעממין וכאן בלא אפשר. ולי נראה דגי' רבינו היה בגמ' יו"ט שני דחוי הוא לגבי מת כמבואר להלן אות ו' נוס' כת"י. ולשון דחוי משמע אם א"א בענין אחר. אבל כל שאפשר לעשות ע"י אחר שלא יעבור על איסור יו"ט שני יותר טוב. וכדאיתא כיב"ז ביומא ד"ו לענין טומאה דחוי' דאם אפשר ע"י אחר אפי' מבית אב אחר מביאין כהן אחר. ואע"ג דמצוה שיעסוק כל כהן ביומו כדכתיב לבד ממכריו על האבות. מכ"מ כיון שדחוי' היא כל שאפשר בא"א עדיף. וה"נ לשון דחוי משמע אם אפשר ע"י עממין עדיף. אלא אם א"א לא משהינן ליה. והנה פוסקים ראשונים ז"ל דחו דעת רבינו ז"ל בשתי ידים דלשון כחול שוי' רבנן משמע בהדי' דאפילו אפשר בעממין שרי עד שהמאירי כ' ע"ד רבינו אלה שאין להם שורש בשמועה זו. אבל מנהג אשכנז ושארי מדינות שהביא רמ"א בשם המרדכי ותה"ד דכל היכא דאפשר בעממין עושין הקבר והארון והתכריכין ע"י עממין ושאר הדברים עושין ישראל אבל אם לא אפשר בעממין עושין הכל ע"י ישראל עכ"ל. והנה שם מבואר טעם המנהג משום דר"ת חש להא דא' רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן. או משום דהא"ז פסק כמר זוטרא שאין עושין ע"י ישראל אלא מצד הדוחק. ולשני טעמים אלו אידחי עיקר מימרא דר"א דבלא אשתהי ג"כ אין משהין אותו עד למחר. והרי לא כתב הרמ"א זה המנהג דאם א"א בעממין ולא אשתהי אסור ע"י ישראל. אלא עיקר מנהג ישראל תורת רבינו הוא דקיי"ל כר"א. אבל מכ"מ אינו אלא דחוי וכל שאפשר ע"י אחר אסור. וכן אם א"א בעממין ועושין ע"י ישראל מכ"מ דין דחוי לה לענין דכל למעוטי גברא עדיף כמו לענין פקו"נ וכמש"כ בס"ד כימן י' אות ט' בס"ד. ואע"ג שכבוד המת במרובים כדאי' בסוטה פרק א'. היינו דוקא בהוצאת המת ובטלטולו ובהלבשתו ובהנחתו לקבר ובשארי דברים שנוגע לגופו. שהרי לפי המנהג אין זה אלא בתפירת תכריכין וחפירת הקבר וכדומה. אבל שאר הדברים היינו שפירש הש"ע ביו"ט ראשון להלבישו ולטהרו ולהוציאו ולשומו בקבר עושין ע"י ישראל בי"ט שני אפי' לדעת רבינו. ובשו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' תרל"ו שהביא זה המנהג וסיים וכן פסק השב"ט והשאלתות. משמע שפי' דעת רבינו הכי. אלא שהבין שכן אפי' ביו"ט ראשון. וכמש"כ הש"ע שם. ונמצא דין יו"ט ראשון ושני שוין. אלא באם לא אפשר בעממין דשרי ע"י ישראל הכל. ולענ"ד במש"כ ביו"ט ראשון לא כן דעת רבינו כמש"כ באות א' שהרי בפי' הביא המשנה שאין בין יו"ט לשבת כו'. ורק הוצאה והבערה אפשר להתיר מטעם מתוך כמש"כ שם. אבל ליגע בו בלא ככר או תינוק ולחמם לו מים וכן לשומו בקבר ודאי אסור מזה הטעם. והיינו שכ' לעיל טרחינן ומיתינן עממין וקברינן ליה ואי ליכא עממין ישראל אסיר למיקברי' בי"ט. דמשמעות זה"ל אפי' יש כבר תכריכים וקבר ואינו חסר אלא קבורה אסור. אבל ביו"ט שני שינה רבינו לשונו וכת' מהו לאיעסוקי ביה ישראל. משמע שפיר כמו שהבין מהר"מ מרוטנבורג וכפי המנהג דבכל עסקי המת איירי. אבל טלטול מוקצה שאינו אלא איסור שבות פשיטא דכשם שהתירו לומר לא"י לעשות מלאכות דאוריי' משום כבוד הבריות ה"נ שרי בטלטול מוקצה וכדאי' בשבת פ' המוציא לענין בה"כ משום כבוד הבריות. בשלמא ביו"ט ראשון ובאשתהי שהתירו לקברו ע"י עממין וע"י ישראל כלל לא כמש"כ היינו משום שכמו שכבוד המת שיגעו בגופו ברחיצה ובהנחה לקבר ישראלים ולא עממין. ה"נ כבוד המת שלא יתחלל יו"ט לישראל ע"י וכמש"כ באות הקדום. מש"ה אין היתר בשום דבר שיעשו ישראל זולת הוצאה והבערה משום מתוך. משא"כ ביו"ט שני דלא חיישינן לזה יש לנו לדון דכל שכבוד המת שיעשו ישראל דוקא והיינו מה שנוגע לגופו ממש. יעשו ישראל וכמש"כ שאין בהם אלא שבות. ולא איצריך אלא בעסקי' שחוץ לגופו שהם איסור דאוריית'. ולפ"ז נשאר המנהג ביו"ט שני כדעת רבינו. זולת בשול מים דזה תליא בדין מתוך אי אמרינן בזה מתוך או לא כמש"כ בסי' נ"א ולעיל באות א'. והשתא מיושב קו' הרא"ש ע"ד רבינו באות הקדום דאוסר ביו"ט ראשון אפי' ע"י עממין בלא אשתהי דודאי הכי הוא דכבוד המת הוא שיעסקו ישראל בקבורתו מה שנוגע לגופו. ובין למר זוטרא ובין לר"א ביו"ט ראשון ודאי דוקא באשתהי מותר ע"י עממין. אבל בלא אשתהי אסור. משום דניחא למת שיתעסקו בקבורתו ישראל. ואף ע"ג דגם ביו"ט שני אינו אלא משום שא"א ובדוחק. זה אינו אלא בשצריכין לחפירת קבר עסק ישראל. אבל הכא ביש עממין הרי יעשו עממין. ובדבר הנוגעים לגופו הרי יתעסקו ישראל וזהו כבודו. ושיטת רבינו מחוורת: