עריכת הדף "הכתב והקבלה/ויקרא/כא" (פסקה)

== ה ==

'''לא יקרחו. ''' לרבותינו קרחה האמורה כאן בכהן אינם חייבים אלא על המת דומי' דישראל, וכן שריטה האמורה כאן בכהן אינם חייבים אלא על המת דומי' דישראל (ת"כ ותלמוד) ולא תקשה אם שוים כהנים לישראל בכל ענין יאמר בישראל ולא תקרחו קרחה בראשכם למת, ולנפש לא תשרטו שרטת והיינו שומעים דכש"כ כהנים שריבה בהן בכ"מ מצות יתרות, כי באמת יש לומר אף ששוים הם לענין חיובא, חלוקים הם בענין האיסור, דחיובא דמלקות לית' בשניהם רק כשקורח ושרוט על מת, אבל בלא מת אין האיסור רק לכהנים, דשריטה וקריחה הי' חוק לכומריהם לאלילם, כמ"ש בעובדי הבעל ויתגודדו כמשפטם (מלכים א י״ח:כ״ח) וכן הקריחה (עיי' טור יו"ד סי' ק"פ) ועשו כן להורות שהם עבדים מכורים לאלילם ומרושמים לעבודתו (כמ"ש הרמב"ם סוף הלכ' ע"א בכתובת קעקע, ועמ"ש עליו הב"ח יו"ד בסי' ק"פ), וגם בעינינו ראינו כמה מכומריהם שהתגלחו אמצעית ראשיהם להיות שם מקורחים, וכיון שהוא חוק לכהני אליל שאף בלא מת יסמנו עצמם להיות מרושמים לעובדי אלילם, לכן נתוסף על כהני ד' לבלי עשות כמו אלה אף לשמים, מטעם בחקותיהם ל"ת. וקרוב לזה כ' הרנ"ו, וכ"כ מהר"מ יפה דמלקות הוא דלא מיחייבי אלא על מת, אבל איסור' מיהו איכא אף שלא על מת. (והרב בצד"ל תמה עליו דלא אשתמיט שום תנא ואמור' לאשמעי' הכי, ואין זה תימה כל כך דממילא שמעי' כיון דידעי' שהוא מחוקותיהם) עמ"ש הרמב"ם (סוף הלכ' ע"א) וכן הקורח ראשו או השורט בבשרו על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים פטור, כ' הב"ח (סי' ק"פ) מדכתב פטור משמע דעכ"פ איסורא איכא, דלא כב"י שכתב דאיסורא נמי ליכא (ובלא"ה דברי הב"י תמוהים להתיר שריטה, דהא אסור לחבול בעצמו, כסתם מתני' דפ' החובל, החובל בעצמו אעפ"י שאינו רשאי, עיי' משכיל לדוד פ' קדושים בושרט לנפש) וכ"ד הרא"ה בחינוך סי' תס"ז לאיסור, וכן נראה מסדור לשון המקרא, מדכתב לאו דגלוח הזקן בין לאו דקריחה ושריטה, דבר הלמד מענינו הוא, כמו דגלוח הזקן איסורו בכל אופן, כן קריחה שלפניו ושריטה שלאחריו עכ"פ איסורא איכא. מכלל הדברים יצא לנו שהקבלה לא עקרה הכתוב מפשטי': 

'''לא יגלחו. ''' יכול גלחו במספרים יהא חייב ת"ל לא תשחית שאינו חייב אלא על דבר הקרוי גלוח ויש בו השחתה וזהו תער (רש"י מרבותינו) ואפשר לתת טעם למה שהכפיל הכתוב האזהרה בשני מקומות בשנוי לשון כדי לילף זו מזו, ולא אמר בחד דוכתא לא תשחית את פאת זקניך בתער והיינו שומעים הכל, דכש"כ כהן, כי רבוותא פליגי בפאת זקן אי איכא איסורא במספרים כעין תער, יש סוברים דמותר לגמרי, ואיכא דסברי אע"ג דמשורת הדין מותר במספרי' כע"ת מ"מ ממדת חסידות יש למנוע מפני חשד הרואים (עיי' חדושי ריטב"א מכות כ"א, ובפסקי תוס' שם סי' כ"ז כ"ח, וביו"ד סי' קפ"א ס"ט), והרב בתשו, חתם סופר (סי' קל"ט ק"מ) הבין בדעת גליון התוס' דבמספרים כע"ת אסור מן התורה, והרב בית הלל (סי' קפ"א) דבמספרים כע"ת אית בי' משום בחקותיהם ל"ת, והיינו למ"ש הרמב"ם בס' המצות (סי' מ"ד ובס' המורה (ח"ג פל"ז) שגלוח הזקן הי' קשוט ותיקון לגלחי עכו"ם וכומריהם, וכמו שביאר הב"ח (סי' קפ"א) דעתו, שאין כוונת הרמב"ם לתת בזה טעם למצוה, כי מצות מלך היא לנו אף אם לא נדע טעמם, רק הגדיל בזה האזהרה, שמלבד הלאו המפורש בקרא עוד עובר עליו בלאו דבחקותיהם ל"ת. מעתה אפשר לומר דבכוונה אמר הכתוב בכהנים לשון לא יגלחו לחוד, להורות אזהרה יתרה על כהני ה' לאסור עליהם הגלוח במספרים כע"ת לפי שהוא חוק כהני אליל. אמנם ליתנהו ע"ז כ"א באיסור, אבל חיובא דמלקות ליכא רק בתער כישראל. עיי' כריתות (ד"ה ב') זקן אהרן וגו' כשהוא מסתפר וכו' דשקיל במזיי'. ועיי' לחם הפנים (סי' קפ"א) דאיכא לאפלוגי בין יתבי ארעא קדישא לארעא מסאבא, ומצאתי במכדרשב"י (פ' תרומה דל"ה ב') אינון שתי טפות יהבית לי' וכד אעבר מורה על דיקני' דהיינו כד הוה מסתפר כמד"א ומורה לא יעלה על ראשו: