עריכת הדף "הכתב והקבלה/בראשית/כה" (פסקה)

== ח ==

'''ויגוע וימת. ''' שם גוע להוראת המיתה נשתלשל לרש"פ משם יגע שהוראתו העיפות ובטול התנועה (ערמיהדונג), כי המיתה היא ג"כ חולשת הדבר והסתלקו מן התנועה, וכטעם וגבר ימות ויחלש, ויגוע אדם ואיו (איוב י״ד:י׳), ואמרו (ב"ב ט"ז) שבצדיקים נאמרה לשון גויעה. והוא ממה ששם יגע בהנחתו הראשונה הונח בבחינה הגשמית על בטול התנועה (לא על רבוי ולא בבחינה הרוחנית), והוא ענין מיתת הצדיקים שאין במיתתם כ"א בטול התנועה הגשמית, כי הנפש תשאר בתנועתה; אלא שהקשו שם הלא בדור המבול גם כן אמר גוע, ומשני גויעה ואסיפה קאמרינן, שבצדיקים נאמרה גויעה ואסיפה, שהגויעה שב על הגוף שנתבטל בתנועתו, והאסיפה שב על הנפש שנאספה למנוחת הכבוד, לא כן הרשעים שמגשימים נפשם השכלית בהתקשר למעדנות כסילות ואולת, והקשר הולך ורב בתלם עבודת החושים, לכן נאמר בהם גויעה סתם, שבמיתתם תתבטל תנועת הכל, הנפש עם הבשר: 

'''זקן ושבע. ''' א"ת ושבע יומין, ויבע"ת ושבע כל טובא. ובאמת א"צ להוסיף על לשון המקרא, כי מלת שובע בלה"ק הוראתו הסתפקות, שהנפש מתענגת במה שיש לה ולא תתאוה אל התוספת, ותרגום שבע הוא בעצמו המלה האשכנזית (פערגניגט), וכן ואכלתם לחמכם לשובע, ועמ"ש בעקב בואכלת ושבעת, ורז"ל אמרו (ב"מ ד' ע"ז) ואכלת שבעך ולא אכילה גסה ואין לנפש הצדיק תענוג יותר גדול ממה שיש לו בעת מיתתו ככתוב ותשמח ליום אחרון, בהיותו אז קרוב לבוא אל מחיצות קדושים עליונים להתענג תענוגים רוחניים, לכן קראו חכמים יום מיתת אנשי מעלה יום הלולא. ואמרו כאן ב"ר בשעת סילוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מתן שכרן ושבעה נפשם והם ישנים, ותענוג זה הרוחני הוא באמת שביעה נפשית (פערגניגען), ואין לתרגמו (לעבענסזאטט), כי יש במשמעות לשון זה גם המיאוס בחיים (איבערדרוסס) להיותו כמשא כבד על שכמו, כענין שבעתי עולות אילים, פן ישבעך ושנאך: 

'''ויאסף אל עמיו. ''' על מליצה זו הנאמרת בענין המיתה יאמר הרד"ק והראב"ע כי המת ההולך בדרך שהלכו אבותיו כאילו נאסף עליהם; והרע"ם אמר לפי שנאסף אל צרור החיים לחיי העולם עם צדיקי הדורות שהם עמיו ודומה אליו, ע"כ. ובכל זה אין מלת עמיו מבוארת היטב, ונ"ל כי מלת עם הנחתו על התאחדות הפרטים שמשתתפים ומצטרפים זע"ז ע"י נימוס או דת והנהגה או שאר ענין, ולא בלבד על התאחדות רבי המספר כ"א גם במספר שלשה האנשים בלבד כמו כי אתם עם (איוב י״ב:ב׳) דתרגומו אתון חבריא, ולזה נשתמש מלת עם גם לאיש אחד פרטי כבדברי רבותינו עם הארץ, להשתתפותו והתחברותו במעשיו בעניני ארציות לא שמימות (אנהאֶנגער דעס אירדישען), ונקרא משה לבדו בשם עם (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה עמו, ונקרא בשם עם להתאחדו ולהתדבקו בו ית' (גאֶטטליכער אנהאֶנגער), וכן לעם נכרי לא ימשול למכרה ת"א לגבר אוחרן וכתיב"ע וכפירש"י שם; ואחרי שעיקר הוראת מלת עם הוא בהתחברות וההשתתפות, הנה כל נפשות הצדיקים המצויים בעולם הרוחני הם נקראים עם של נפש הצדיק, שהשתתפה עמהם במעשיהם, ויתורגם מלת אל עמיו (צו זיינען אנה~אנגערן, אנגעה~אריגען). אמנם להנחת לשון אסיפה על העדר החיים והמיתה, נ"ל כי מלת אסף תשמש ג"כ על כניסת דבר שמחוץ לגבולו אל מקום המיוחד אליו, כמו ואספתו אל תוך ביתך שהוא כניסת הבהמה ממקום ההפקר אל בית השומר, וכן ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד, וכן ואין איש מאסף אותם הביתה כניסת האורח מן הרחוב אל הבית, ודומה לזה נפש האדם, כ"ז היותה מחוברת עם החומר הגשמי בארץ היא דומה להולך דרך ולנוטה ללון ודירתה דירת עראי בעוה"ז הזמני, ועיקר ביתה המיועד לה הוא העולם העליון שדירתה דירת קבע ונצחי, וע"ש הסתלקותה מדירת עראי וכניסתה אל דירת קבע הונח ע"ז לשון אסיפה, ויתורגם ויאסף אל עמיו (ער וואורדע אויפגענאָממען צו זיינען אנהאֶנגערן):