עריכת הדף "הכתב והקבלה/במדבר/ל" (פסקה)

== ח ==

'''ושמע אישה ביום שמעו. ''' הרמב"ם למד מלשון מקרא זה דין חדש, שאין האב והארוס יכולים להפר לה רק בששמעו שניהם ביום אחד, אבל אם שמע אחד היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר, מדאמר קרא ושמע אישה ביום שמעו, הך ביום שמעו קאי לשמיעת האב (ערמב"ם פי"ב מנדרים הי"ז, ובלח"מ שם ובדברי הגר"א ביו"ד סי' רל"ד); אמנם הפוסקים חולקים על הרמב"ם בזה וסוברים שכל אחד מפר ביום שמעו אעפ"י שלא שמעו שניהם ביום אחד. ולהנך פוסקים לשון המקרא צריך יישוב. ונ"ל לפרש מלת ושמע ענין קבלה, כמו לא אדוני שמעני (חיי שרה כ"ג) דתרגומו קבל מני, וכן נעשה ונשמע (משפטים כ"ד) תרגומו ונקבל, והתלמודיים רגילים בלשון לא שמיע לי על מניעת קבלת דעת חברו, וכן ושמע אישה פי' שהבעל גלה דעתו שמקבל ומתרצה לקיים נדרה, ותרגומו (איינשטיממען), ואמר אח"כ והחריש כלומר או החריש לה, כי קיום הנדר תלוי אם במקיימו בפירוש, או בשתיקה בעלמא; וראיתי ליב"ע שתרגם וביומא דשמע יתכוון לקיימותהון וישתוק לה, נראה שכיוון לדברי; וכשנתבונן בשנויי לשון המקראות, דבהפרת האב אמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וכן בהפרת הבעל אמר ואם הפר יפר אותה ביום שמעו, הנה בשניהם חיבר הפועל והפעולה ברישא דקרא ואח"כ הגביל זמן הפעולה באמרו אחריו. ביום שמעו. אמנם בארוס שינה המקרא את לשונו ואמר ואם ביום שמעו אישה. בזה יורה ששמיעת הארוס מוגבלת לעצמה ואיננה תלויה מצורפת בשמיעת האב, וברור הוא לכל בעל נפש משכלת בדרכי הלשון וסדורי המלות והתיבות במאמר בקודם ואחור, (כמבואר באחרי בויכסהו בעפר). הנה מלשון המקרא מבואר כדעת החולקים על הרמב"ם בזה: