עריכת הדף "אמרי משה/כט" (פסקה)

==ד==
ד) '''ואפשר לומר''' דיש חילוק בין אש לבור עפ"מ דאמרינן {{ממ|ב[[בבלי/בבא קמא/מח/א|דף מ"ח]]}} דשניהם ברשות הזיק חייב הוזק פטור. ואש מיקרי הזיק דהולך להניזק אבל בור מיקרי הוזק. ולפי זה י"ל דכשאנוס בעשייתו הוי כאילו עשה ברשות וע"כ חייב באש בכלו לו חציו אף דהוי אנוס דלא הו"ל לאסוקי אדעתא שיפול הגדר. בכ"ז חייב דדמי לברשות דהזיק חייב. אבל בבור דהוי הוזק ע"כ פטור במפקיר לאחר נפילת אונס דהוי כשניהם ברשות דהוזקו פטורים. 
ולחילוק זה העירני קצת אדמו"ר שליט"א. ובזורק חץ ותריס בידו נימא דבאמת רק ממיתה פטור אבל על נזקי ממון חייב דדמי לכלו בו חציו דחייב משום ממונו. וגם יעלה לנו לפ"ז דבהדליק אש שאין יכול לילך ולהזיק רק ברוח שאינו מצויה וכשבא הרוח שאינו מצויה והוליך להגדיש והוא יכול לכבות ולהציל יהיה חייב אף שהיה אנוס על הדלקתו. ואינו פטור ברוח שאינה מצויה רק בשאין יכול להציל. אבל כשיכול להציל חייב כמו בכלו לו חציו וזה אין סברא לחלק דבכלו חציו האש מוכן להזיק. ורק שהגדר הוא כעין שמירה על הדבר הניזק. ועל כן כשנפל הגדר ובטלה השמירה חייב. אבל ברוח שאינה מצויה הפטור הוא לא משום דאנוס רק דלא הוי אש כלל. אבל זה אינו דגם ברוח שאינה מצויה הרי במקומו הוא מזיק בלא סיוע הרוח והרוח הוא רק מקרבו ומוליכו להניזק. וא"כ מה נפ"מ בין כשהיה גדר והגדר אין מניח להוליך האש למקום הניזק. ובין שהאש בלא גדר אינו יכול להוליך רק ברוח שאינה מצויה. וא"כ גם ברוח שאינה מצויה יתחייב כשיכול להציל אח"כ{{הערה|*) הג"ה '''ובעיקר''' הך סוגיא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/מח/א|דף מ"ח]]}} דאמרינן דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות דהזיקו חייבים והוזקו פטורין. יש להבין הנפקא מינה בזה. דהרי גם הזיקו איירי שלא במכוון כמבואר ברש"י שם ובכל זאת חייב ומה נפקא מינה בין הזיקו להוזקו. ובדין אדם מועד לעולם אין סברא לחלק בין הזיקו להוזקו.{{ש}}והנלענ"ד דהנה בתוספות רע"א הקשה בהא דאמרינן {{ממ|ב[[בבלי/בבא קמא/לא/א|דף ל"א]]}} תנן היה בעל קורה ראשון כו' ואם עמד בעל קורה חייב מאי לאו שעמד לכתף דאורחיה הוא וקתני חייב דהו"ל להזהיר. והקשה לפמ"ש הרא"ש שם בסוגיא דקדרין דאם נתקל אנוס וחייב משום שהיה לו לעמוד ולהזהיר. לא הוי משום זה רק בור ולא אדם המזיק. ואם כן איך בעי הגמרא לאוקמא הך דאם עמד בעל קורה דחייב בעמד לכתף וחייב משום שהיה לו להזהיר. דא"כ לא הוי רק בור ופטור על כלים. והכא תנן דחייב על שבירת החביות. וע"כ דהוי אדם המזיק ע"ש. ובאמת כי קושיא זו קשה גם על הרמב"ם {{ממ|ב[[רמב"ם/נזקי ממון/י#|פ"י מנזקי ממון]]}} שפסק גם כן בהך דקדרין דהראשון בגופו גם כן אינו חייב על כלים רק על נזקי גופו של שני. וע"כ הטעם דלא הוי רק בור ולא אדם המזיק. וא"כ קשה אהך דעמד בעל קורה דחייב על כלים. ובאמת יש להבין עיקר סברת הרא"ש דהפשיעה שהו"ל לעמוד אינו עושה רק בור ולא אדם המזיק. דלכאורה המכוון בדבריו דלענין שיהיה אדם המזיק לא נחשב זה לפשיעה. משא"כ בנתקל למ"ד דפושע חשיב אדם המזיק ומשום דהוי פשיעה יותר. [וע"כ הוצרך רבא לאוקמא הברייתא דקדרין וזגגין דמשמע דחייב על שבירת הקדרים דסובר דנתקל פושע. וע"כ חייב הראשון גם על כלים דהוי אדם המזיק כמבואר שם ברא"ש]. אבל קשה דמה סברא הוא דליחייב משום בור מיחשב פשיעה מה שהו"ל לעמוד. וליחייב משום אדם המזיק לא חשיב פשיעה:{{ש}}

'''והנלענ"ד''' דבאמת לא מצינו אדם המזיק שיתחייב בלי מעשה. ואם האדם נעשה מזיק כעין בור שמושכב ברשות הרבים ונתקלים על ידו, היה לנו לומר דלא חשיב אדם המזיק רק בור. והא דלרבא חייב הראשון בנזקי גופו גם על כלים מדין אדם המזיק ומשום דסבר דנתקל פושע. היינו דכיון דחשבינן מה שנתקל לפשיעה חשיב זה גופא כמעשה דהוי כהשליך עצמו במכוון בכדי שיזוקו בו וזה חשיב כמעשה. ולהכי א"ש דכתב הרא"ש דאם נתקל אנוס וחייב משום שהיה לו לעמוד לא חשיב רק בור ולא אדם המזיק. היינו משום דבלא מעשה לא חשיב אדם המזיק. וכיון דאנוס בנפילתו וא"א לחשוב הנפילה למעשה שוב אף שפשע במה שהיה לו לעמוד. אבל כיון דזה הוי פשיעה בלי מעשה לא הוי אדם המזיק רק בור. ולפי זה מיושב שפיר קושית הגרע"א הנ"ל דבעמד בעל קורה לכתף חייב על כלים משום אדם המזיק משום שהיה לו להזהיר. דנהי דעמד לכתף אורחיה. אבל כיון דהיה לו להזהיר וע"כ אין לו רשות לעמוד לכתף רק באופן שיזהיר. וכיון שלא הזהיר הרי שוב יש גם מעשה בעמידתו שעמד בכוונה לכתף ולא הזהיר. דבשלמא לר"י דכיון דלא היה לו לעמוד לא היה לו להזהיר דטרוד. וע"כ גם בעמד לכתף דטרוד אין לו להזהיר משום דטרוד ולא חשיב העמידה לפשיעה. אבל לר"נ דגם בטרוד היה לו להזהיר. וע"כ מחשב העמידה באם לא הזהיר לפשיעה וגם חשיב העמידה למעשה. וע"כ הוי אדם המזיק. דמ"ש הרא"ש דמה שהיה לו לעמוד או להזהיר לא הוי אדם המזיק אין הכוונה משום דהפשיעה אינה גדולה כל כך שיהיה אדם המזיק ורק בור הוי על ידי פשיעה זו. דזה אין סברא כלל וכנ"ל. רק דכוונתו משום דליכא מעשה. והיינו בנתקל אם אמרינן דאנוס שפיר ליכא מעשה. אבל בעמד לכתף דאיכא מעשה הוי אדם המזיק:{{ש}}

'''ועל פי זה''' מובן החילוקים {{ממ|דב[[בבלי/בבא קמא/מח/א|דף מ"ח]]}} דשניהם ברשות או שלא ברשות הזיקו חייבין הוזקו פטורין. והיינו דבהזיקו הוי אדם המזיק וע"כ חייב בכל ענין. דגם כשהניזק אין לו רשות לילך במקום הזה. מ"מ אין לו רשות להמזיק להזיקו. וכדאמרינן שם נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. אבל בהוזקו דאין עושה מעשה והוי עליו רק דין בור ובור אינו חייב רק במקום שאין לו רשות להמזיק לעשות הבור. ולהניזק יש הרשות לילך. וע"כ בשניהם ברשות אף שיש רשות להניזק. מ"מ כיון דגם להמזיק יש הרשות לעמוד או לישב ולשכוב במקום הזה ולא שינה כלום ממה שיש לו רשות. בכה"ג לא מיקרי תקלה שיתחייב משום בור. [והך דפותקין ביבותיהן דאמרינן אף שברשות אם הזיקו חייבין. התם היה מתחילה התקנה שיהיה לו רשות להוציא באופן שיתחייב אם לא ישמור שלא יזיקו]. ובשניהם שלא ברשות גם כן לא חשיב אדם המזיק. ולא חשבינן העמידה או השכיבה למעשה. והיינו דלגבי הך ניזק שאין לו רשות לילך במקום זה לא פשע בעמידתו. כיון שאין לו רשות כלל לילך במקום זה. וגם חיוב משום בור ליכא עליו לגבי הך שאין לו רשות. דחיוב בור ליכא רק במקום שיש להניזק רשות. אבל בהזיקו דהוי אדם המזיק גם באין להניזק רשות חייב כנ"ל. וע"כ חייב גם באין מתכוון מטעם אדם מועד לעולם. ומשא"כ בהוזקו דאין עליו דין אדם המזיק. ובאחד ברשות ואחד שלא ברשות חייב השלא ברשות גם בהוזק הן מדין בור והן מדין אדם המזיק דחשבינן הליכתו או עמידתו למעשה. וכמו למ"ד דנתקל פושע דחשבינן למעשה משום שפשע וכנ"ל. ואם הזיק הברשות לשלא ברשות בזה גם בהזיק בלא מתכוון פטור בדלא ידע לו ומשום דאנוס. אבל בשניהם שלא ברשות ע"כ ל"ל הטעם דפטור משום דאנוס. דא"כ בהזיקו שלא במתכוון גם כן יפטור מהאי טעמא. וע"כ דלא חשיב אנוס וכמ"ש התוס' דהו"ל לאסוקי אדעתא דכמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס. וא"כ קשה דגם בהוזקו יתחייב. דל"ש לחלק דבהוזקו הוא אנוס יותר. אבל לפמ"ש ניחא דכיון דרק תורת בור עליו בהוזקו ע"כ פטור כשהניזק אין לו רשות. דחיוב בור ליכא רק במקום שיש רשות להניזק. [ועפ"ז א"א לאמר כחילוק הנ"ל בין אש לבור דאש מיקרי הזיקו. דלהנתבאר רק לענין אדם המזיק שייך לחלק בין הזיקו להוזקו]:}}: