עריכת הדף "אור שמח/גירושין/ב" (פסקה)

== כ ==

'''מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש כו' ב"ד של ישראל כו' מכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו' והוא גט כשר כו', וכן אם הכוהו עו"ג וכו' הרי זה כשר:''' 

''' בהגהות ''' מיימוני הביא דמוחלף לדת ישמעאל כופין אותו להוציא ע"י חוקי ומשפטי הממשלה, ואע"ג דבהלכות אישות פרק כ"ה מייתי ההג"מ דמוחלף אין כופין להוציא הוא דוקא מי שאין הדין לכופו רק משום דהוא מוחלף, אבל מי שהוא מהנך שכופין אותם להוציאם ודאי דגם מוחלפים כופין אותם, והלכה רווחת בישראל דאף משום מוחלף לבד כופין אף דהרמ"א הביא ב' דעות כתבו דהעיקר דכופין. אמנם בשו"ת מוהרי"ט צהלן ערער ע"ז, דאין כופין למוחלף אף אם הוא מהנך שכופין מן הדין להוציא, מדברי רבינו שכתב ולמה לא בטל גט זה שהרי אנוס הוא כו' לפיכך זה שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות יצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו, ולפי זה במוחלף שעבר בשאט נפש על כל ומכעיס את בוראו בעבירות חמורות, הרי אנוס גמור הוא כמו מי שנאנס ליתן דבר במתנה, שגם אחר שהוכה וגירש כדין, נפשו לא ינוח ויקצוף על המביאים אותו לעשות דבר זה, אם כי מצוה עביד, הלא נפש רשע אותה רע והלל רשע על תאות נפשו, וא"כ אנוס גמור הוא ואיך כופין מוחלף לגרש אף כי הוא מהנך שכופין להוציא, והאריך בזה בסימן פ"ג יעו"ש, וכבר קדמו בשו"ת מוהר"י קולון הובא בבית יוסף סי' קל"ד וכתב כי אולי אפקעינהו רבנן לקדושין ע"י גט בכפיה ומשום תקנת עגונות חששו בה, וכמה מן הדוחק יש בזה, ומאן מפרק לו האי מילתא דנהגו בגט מוחלף בכפיה מה שעל פי שיטת רבינו הוא גט בטל ושרינן אשת איש לעלמא. וגם בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ל"ט עמד ע"ז ע"ש:

''' והנראה ''' בהקדם, הא דאמרו בפרק האיש מקדש יקריב אותו מלמד שכופין אותו כו', כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלבו לא ניחא ליה אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפיה כו' בגיטי נשים כו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו' ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים. ולכאורה קשה הא בפרק חזקת הבתים אמר דלרב הונא דתלוהו וזבין הוי זבינא ולא צריך לטעם דמצוה לשמוע דברי חכמים, דאגב אונסיה גמר ומקני ולא הוה דברים שבלב כלל שגם בעומק לבבו ניחא ליה בזבינא דא כדי להנצל ממכות, ולמה צריך כאן לאלה הטעמים, ועיין חידושי רשב"א. ודוחק לומר משום דאמר מנ"ל לרבא הא, ורבא לטעמיה דבשדה זו לא גמר ומקני, והכא בקרבן וגיטין כשדה זו דמיא, ועוד צ"ע. דהא שיטת רבינו דאין צריך לומר רוצה אני בתלוהו וזבין. והא דאמר בהכונס הא דאמר רוצה אני הוא לאו אליבא דהילכתא [ועיין ביאורי הגר"א], וכן באנסוהו לקדש אשה סתם בריש פרק ד' מהלכות אישות ועיין הרב המגיד שם, וא"כ אמאי בקרבן ובגיטין כתוב מפורש במשנתנו דבעי לומר רוצה אני, על כרחין הוא ענין אחר [אולי משום דבגט צריך לומר לעדים חתמו, ולא הוא העושה המעשה בלבד, משא"כ בקרקע שכסף קונה בלא שטר מן הדין]:

''' לכן ''' אמינא דרב הונא סברא אמר, דכל דמזבן אינש מחמת אונסא הוא, שצריך לדמי המקח, דאילו היו לו מעות לא היה מוכר, רק מפני שצריך לתמורת המעות שמקבל מוכר שדהו, כן הכא הוא אינו רוצה בקיום המקח, רק מחמת שירא לנפשו מפני המכות והרדיפות מן האלם, וכדי להנצל מזה מוכר או מחליף שדהו עבור מה שנפטר מן המכות והאונסים, ומדמה אונסא דמנפשיה לאונסא דעלמא שאין נפק"מ בגמרו הקנין בין אם הוא מחזר ומבקש לבעל המעות ליטלן, בין אם אחר בא וכופהו ורודהו ביסורים קשים בביתו עד שמוכר. אולם זה דוקא בהאי גוונא שיודע שאם לא יקנה האנס ייסרהו ביסורים קשים עבור שאינו מוכר לו, אע"ג דהדבר גלוי וידוע להאלם שלא ירצה למכור וימסור נפשו עליה מ"מ מצי להכותו מכה בלתי סרה משנאתו אותו מה שאינו מוכרה לו לכן להנצל מזה מוכר שדהו. ומעתה נתבונן גבי כפיות בית דין, הרי אם עבר אדם עבירה שיש בה מלקיות הרי אין מכין אותו עד שתצא נפשו, ואם עבר עשה לא מחייב מידי וכיו"ב, רק באומרים לו קיים מילתא דא אשר בידו לעשותו אז מכין אותו עד שתצא נפשו, דנמצא דאין ב"ד מחייבין אותו רק איהו בעצמו מחייב את נפשו, דבידו בכל שעה להסיר ממנו את המר הזה שיחפוץ לקיים הדבר, ואילו הוו ידעי ב"ד דבודאי לא ירצה וגליא קמייהו כמו קמי שמיא שלא יהיה תועלת מן כפייתם שימסור נפשו על זה, הלא אז היו אסורים להרים יד עליו. ומעתה נתבונן ונבא אל המטרה, דמאי תאמר משום זה כופין אותו כדי שיגרש או יקריב קרבן הלא בעינן שיהא ברצונו, וכאן הלא אנוס הוא, מה תשיב דמשום להנצל מאונסו גמר ומקני ברצון גמור ובלב שלם מגרש ומקריב קרבנו, ע"ז אשאל עוד מי מביאו להכותו מכה רבה הלא אך זה עצמו שנחשוב שע"י הכאות יגמור בלבבו ויגרש או יקריב מרצונו, לכן היה מותר לב"ד להכותו שיהיה תועלת מזה. הגע בעצמך, אם זאת ישיב אל לבו, הלא בשום אופן לא יוסכם בדעתו לגמור ולגרש כדי להנצל מן המכות, כיון שיודע שהסכמתו אל לבו היא הסיבה אשר הביאה עליו כל הצרות והמכות האלה, אדרבא יהיה עומק דעתו שלא לגרש ברצון הטוב, וכיון שהאונס לא יפעול שיגמור בלבבו, רק מסיבת אונס יגרש אשר עפ"י דין לא הוי גט כיון שאינו מרצונו הגמור, תו כיון דנפסוק דעפ"י אונס לא גמר ומגרש תו אסור להכותו כלל, כיון דע"י הכאה לא יהיה תועלת לא יהא הקרבן כשר, וכיון שיודע שאם נפסוק הדין שאין זו רצון גמור לא נכהו והרי הוא ככל ישראל שאסור להכותו, ורק מסיבת שע"י האונסין אנו חושבין שירצה כדי להפטר מהם ויגמור לגרש, מסיבת זה אנו אונסין אותו, ואיך יגמור לגרש כיון שהמכות האלה אשר על ידם יתרצה הם הסיבה להכאותיו, הלא מהפכא דא מילתא דלא יגמור ע"י אונס לגרש כדי שלא נכהו, כיון שאין לנו בירור, דמה שמתרצה על ידי כפיה שמלב שלם גמר ומגרש, תו אסור להכותו ולהרים יד עליו כיון שאין תועלת עי"ז לגרושין או להקרבה ודוק:

''' ואחרי ''' שזכינו לזה א"ש סוגיא דהאיש מקדש דתמוה טובא, איך מייתי מכאן לדברים שבלב אינן דברים ואיך הוי מפרקא ליה בהא מילתא. הלא כי יכוהו ויכפוהו לומר רוצה אני אין דברים גלוים יותר מזה, ואטו זה מקריא דברים שבלב, ועיין חידושי רשב"א. ולפ"ז א"ש, דהגמרא ס"ד דמה דהוה ע"י אונס זה לא מיגרע לן דסבירא לן כרב הונא דתלוהו וזבין זביני זבינא דע"י כפיה גמר ומקני מלב שלם, ומה דגמר ומקנה ע"י כפיה הגם כי לא ניחא ליה בהא ובאנינות נפשו ילך ובכה כי נפשו מרה לו לא בעינא בכפיה ובגירושין, זה לא איכפת לן, כיון דהשתא כדי להפטר מן האונסין רוצה לגרש, וא"כ ממה דקודם הכפיה לא רצה לגרש או להקריב זה לאו הוכחה דאימור אגב אונסא דהשתא גמר ומקני. אבל מכל מקום לא דמי לדרב הונא דאימור כיון שיודע שאם לא יגמור לגרש לא נכהו ולא נכפה אותו וכדפרישית לכן לא גמר ומגרש, ולכן כיון שאמר רוצה אני הרי בפיו יגיד הוא שרוצה הוא מסיבת ההכאות, היינו לפטור מן ההכאות רוצה הוא לפטור ולגרש כדי להפטר, רק בלבבו אפשר שלא גמר ומגרש מטעם דפרישית והוי דברים שבלב ואינן דברים, דמן הענין הגלוי היינו ממה שאמר קודם הכפיה שאינו רוצה ולסוף ע"י הכפיה רוצה, אף דהדבר גלוי דע"י כפיה רוצה, מ"מ בפיו אומר דע"י הכפיה גמר ומגרש בלב שלם כמו תלוהו וזבין דאגב אונסיה גמר ומגרש, בינה זה. לכן משני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים וכמו שפירש רבינו דעיקר הרצון בלבב הישראל הרוצה לילך בתורת ה' ומצותיו לקיים חקי התורה, רק שהתאוה מקשה לבו לשעה ולא יוכל לנצח דעתו את כחות חומריותיו, ואנן סהדי דכי יקריב לבתר ההקרבה או בתר הגירושין שמח לבו על שכפוהו ב"ד לזה ויקיים מצות ה', לכן כי אמר רוצה אני תו עכשיו כי נצחו כחותיו החומריות הוא עושה מצוה זו מלב שלם ומדעת המוחלטת ברצון חפשי, ודבריו קדושים ומורגשים בלבב כל ישראלי. ולפ"ז כן האמת אע"ג דפשטוה דדברים שבלב אינן דברים, בכ"ז צריך לטעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים, דשאני תמן בהך דזבין נכסיה אדעתא דארעא דישראל למיסק דהו"ל לפרש, ואע"ג דבריש השולח אמר היכי דרהיט לבטולי ופירשו בתוספות דכל מה דמצי למיעבד הוי עביד ואפ"ה אינן דברים יעו"ש בתוספות. בכ"ז כאן כיון שאנוס הוא לבלי להוציא דברים, דברים שבלב הוי דברים אי לאו משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, ועיין היטב שם בתוספות סוף הדבור וזה נכון:

''' ולפ"ז ''' א"ש מה דמתיב רב יהודה מגט המעושה בעו"ג פסול ואמאי נימא אגב אונסיה גמר ומגרש, היינו בעו"ג [בימים הקדמונים] דהוי כמו סיקריקון דמפחד מאימת כפיה שלהם אם לא יגרש אע"ג שידעו שע"י כפיה שלהם לא יהיה תועליות כלל בגירושין שלו ואף אי הוה ידיע קמייהו דלא יגרש בשום אופן ע"י כפיה ג"כ משנאתם אותו עבור שאינו מגרש היו עונשין אותו ע"ד העונש לא בקשת התועליות לבדו, וא"כ הרי שני דברים לפניו או לסבול הכאות העו"ג או לגרש ודאי גמר ומגרש כדי להציל נפשו. ולפום מה דס"ד המסייע מהך דיקריב אותו ומהך דגיטי נשים לסייע לרב הונא הוי ס"ד כהפשטן בקדושין דדברים שבלב אינן דברים, והוא כדפרישית דמה שלא רצה טרם הכפיה זה בטלה ע"י כפיה, דאע"ג דאונס דמעלמא אתו, בכ"ז גמר ומגרש כדי להפטר עצמו ולהציל את נפשו מכל מכה, וא"כ זה לא נשאר רק דברים שבלב דאימור מסיבת ידיעתו שבלא הסכם רצונו לא היינו מכין אותו בב"ד וה"ה ישראל כשר, לכן לא גמר ומגרש כדי שלא יהא רשות לב"ד להכותו כיון שלא יבורר ע"ז אמרינן בפיו אמר רוצה אני [לכן בעינן שיאמר רוצה אני משא"כ בזבינא, דאף אם ידע האנס שלעולם לא ירצה יכהו וייסרהו לכן גמר ומקני אף דלא אמר רוצה אני. אבל כאן בכ"ז בעינן שיאמר רוצה אני] ונשאר דברים שבלב שאינן דברים, הא אי לאו דרב הונא דאגב אונסיה גמר ומקני, ורצון ע"י כפיה מעלמא לא מקרי רצון כלל, אין זה בגדר דברים שבלב דהא אמר בפיו טרם הכפיה שאינו מגרש, ומה שיאמר ע"י הכפיה זה לאו מידי דהאונס מוכיח ע"ז שהדברים כפי מה שאמר טרם הכפיה, ומה שע"י הכפיה לאו מידי. אבל לרב הונא אע"ג דע"י אונס מקני אין מוכיח, והס"ד דפ' חזקת הבתים עם הס"ד דפ' האיש מקדש תואמים הנה, וע"ז נאמר דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר:

''' וכיון ''' שזכינו לזה א"ש, דאימת אמר רבינו טעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים דוקא במי שמחזיק בתורת ה' ורוצה לילך באורח מישור, משא"כ במומר להכעיס דביה כתב רבינו בפ"ד מהלכות רוצח הלכה יו"ד, האפיקורסים והם העובדי וכו' או העושה עבירה להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז כו' ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב וכו' הרי דמוחלף לדת ההיידען אילו הוה ידיע לן [בזמן הבית] שלא יגרש מרצונו ע"י כפיה ג"כ הרי היה מותר להרגו [בזמן הבית] דעלילה טובה היא הואיל ולא מגרש אעפ"י שאין תועליות מכפייתו ג"כ היה מותר להרגו ולסבב עליו עלילות לקחת נפשו, א"כ ב"ד של ישראל בזמן הבית לגבי מוחלף לדת ישמעאל המה כסיקריקון נגד ישראל וגמר ומגרש כמו דגמר הישראל ומקנה בתלוהו וזבין, דאף אם נפסוק דאגב אונסא לא גמר ומגרש ג"כ לא יסירו ב"ד כפייתם ממנו ויענישוהו בזה. ובזמן הזה שאין לנו רשות רק ע"י משפטי המדינה אם יש לב"ד של ישראל הורמנא מן המלכות לכופו הלא ג"כ לא יבדלו אף אם ידעו כי לא גמר ומגרש, וע"ז שפיר תו כדי להפטר גמר ומגרש וכמו תלוהו וזבין וגיטו גט וז"ב:

''' ומה ''' שפוסק רבינו בכפאוהו עו"ג לגרש שלא כדין, שאינו גט, הלא לפי מה שפרשנו גבי עו"ג צ"ל גם בשלא כדין, גט דבר תורה, דבזה ודאי שייך תלוהו וזבין זביניה זבינא וכדפרישית. אולם בזה מוכרחים אנו לומר כמו שפרשו רבנן בתוספות דרק תליוה וזבין זביניה זבינא הא תלויה ויהיב לאו מידי, רק בקרבנות ובגט המעושה כדין, כיון שמן הדין צריך לגרש או מחויב להקריב הלא אין אנו שוללין מאתו שום זכות לכן הוה כתליוה וזבין, משא"כ בשלא כדין הלא הוי כמו תליוה ויהיב שנותן זכות שיש לו באשתו בזה לא גמר ומגרש:

''' ובזה ''' יש לצדד דבמוחלף גם בשלא כדין הוי גט דבר תורה. דהנה רבוותא בתוספות והרמב"ן צדדו דהוי תליוה וזבין משום שנפטר משאר כסות ועונה רק דחו דא"כ שלא כדין אמאי אינו גט דבר תורה, ועל כרחין דזה לא חשיב מידי דכל אדם שנושא אשה נותן ברצון שאר כסות ואדעתא דא נושא אשה עיי"ש דבריהם. ולפ"ז במוחלף לדת ישמעאל שהוא מחוייב שאר כסות והיא אסורה להבעל לו בעודו מוחלף דלשיטת מרדכי בהחולץ הוי גילוי עריות כמו עם עו"ג, הלא הוי תליוה וזבין דנפטר מחיובו לאשה שהוא אסור עליה, ואם תאמר דרצונו לחזור ותהא ראויה לו כשיחזור ותו מה שנפטר משאר וכסות לא הוי תליוה וזבין דעבור חיובו בשאר וכסות שנותן לה יהיה לו אשה ראויה אליו כשיחזור ואפשר משום ה"ט הוי גיטו בכפיה שלא כדין ספק גט, ובכדין על ידי חוקי הממשלה אין לחוש שמא רצונו לחזור, דא"כ רצונו הוא לילך בדרכי ה' ותו גמר ומגרש כדברי רבינו. ועיין קרית ספר הלכות אישות פי"ב היכי דהוא גורע זכותה לא בעי לגרש מדעתו ודבריו שם צ"ע שהרכיב שני טעמים יעו"ש ותבין, ומש"כ נראה נכון בס"ד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}