עריכת הדף "אוצר:יש לי חידוש" (פסקה)

=== פרשת בראשית ===
בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. ולהבין ענין מה דאיתא בתיקונים [ז, ט, יא] ירא שבת ירא בשת ברא שית שהם שלש ענינים שונים המחוברים ומתכללים. ידוע דבראשית הוא בחינת החכמה דאצילות היינו המקור שהגילוי שנקרא ראשית, כמו שכתוב ראשית חכמה יראת השם, ויראת שמים הוא התורה וחכמתה המתלבשת בחכמתה, וחכמת התורה יש לה כמה לבושים והם הארץ והשמים אסתכל באורייתא וברא עלמא. וחכמה דתורה היינו חכמה דאצילות כתיב בה ה' קנני ראשית דרכו ובשביל התורה ומוצאותיה ברא הקב"ה כל העולמות כמ"ש השישי תנאי התנה הקב"ה אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, היינו שאין קיום לחכמת התורה נפלה הבראשית ונעשה הפסוק השני דתהו ובוהו, וכתיב בחכמה יבנה בית היינו הבי"ת דבראשית שעל ידי החכמה הוא המקור דהתורה נעשה הבינה הוא התפשטות התורה בכל חלקי העולמות, וזהו חכמה ובינה דאצילות תרי רעין דלא מתפרשין היינו באמת צריך להיות הפרד מצד הצמצום אבל מחמת אסתכל באורייתא וברא עלמא נעשה יחוד בין המקור להתפשטות, היינו באמת יש שייכות היום בין תחילת החכמה הוא הראשית לבי"ת דבראשית ואיתא ע"ז ברש"י אמר רבי יצחק הוא הדין הוא הצמצום היה צריך להתחיל התורה מהחודש הזה לכם היינו בהחדשים שהם הצמצומים אלא משום כח מעשיו הגיד הוא ל' המשכה לעמו הוא תכלית הכל לתת להם נחלת גוים הוא עולמות התמורות שהם מחמת חטא אדה"ר. וחכמה נקרא אבא ובינה נקרא אימא שהם גזירת מלך נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, הוא הגזירה להיות העולמות נמוכים ממנו והוא בחינת צמצום תוהו ובוהו. וענין בית דבראשית שיש בחינת אין הנעלם שהוא כתר הוא קוצו של יוד ויש אין הנגלה וזהו החילוק בעצם בין הביטל התכלית לביטל סתם. יש מלך ויש שר ולמלך אין שווה להמיתו היינו שעשועי המלך בעצמותו אבל השר כל כחו באחרים השתחווה לשחוור היינו דיש בו אין אבל הוא גלוי והוא בחינת החכמה שבבינה הוא התפשטות האין ביש היינו שיש בתוך היש איזהו אין והוא מהווה אותו בתכלית כענין דבר הויה הוא כח הדבור שבתוך הגלות הוא האור והקו שבתוך הצמצום. ונקרא זה בחינת חכמה נקודה דיוד בהיכלא דבינה שהיא בריאה דנקודה המהווה הוא האצילות שבבריאה הוא כל הפנימיות שלו. וענין הנקודה המהווה הוא ענין הבחירה החופשית שיש במה שכתוב אתה הראת לדעת וגו' וכן מה שכתוב וידעת היום וכן מ"ש ראה נתתי לפניך היום את החיים גו'. וזהו היכלא דבינה הוא ענין הממוצע בין הקב"ה וביניכם ובעולם התמורות הוא הבחירה שאינה טובה רח"ל שזהו הבריאה שיש בה קצת שאין טובה בה מחמת זלעו"ז עשה אלוקים היינו העשיה הוא האלוקים המרומזת בעשיה, וזהו פירוש בראשית הוא חכמה הוא אצי' ברא בריאה ביצירה ע"י אלוקים הוא הצומצומים השייכים בעיקר בעשיה. והנה החכמה מאין תמצא, היינו שהאין האמיתי הוא מקור חכמה להורות הידיעה שיש בבינה היינו שעל ידי שיש בחכמה רק אין יש ישות בבינה הוא בריאה, שהרי דרך המקור להמשך ולהתגלות משמע מזה שעיקר החכמה הוא הסתר והוא מציאותו אבל אינו לגמרי מצוי אלא על ידי גילויו על ידי הבינה דווקא. ומה דהחכמה נקרא אין ובינה יש היינו לא רק מצד הרגשת הדברים אלא מחמת הטבע המאפיין אותם שהמקור מטפטף לאט משא"כ הנחל שוצף קוצף והוא תחילת הדינים והוא אם כל הגזירות. וזהו מעיין הנובע לעומת המקור שהמעיין הוא לאורך רוחב ועומק מה שאין כן במקור שאם זה שבתוכו ומתוכו נמשך אורכו ורוחבו ועומקו של המעיין אבל כל זה הוא בהעלם גמור ועל כן פשוט הדבר שדווקא מתוך העלמת והאין דהמקור יש את המשכת וגילויו דהמעיין ולכן דווקא מהאין דחכמה נמשך לבינה. והענין דהחכמה נקרא אין הוא מחמת העמקתו בטיפי טיפין שלו שאינו נותן את עצמו להתגלות כלל.

ב] בראשית נמי מאמר הוא היינו דעיקר הראיה הוא באור וכתיב למחזי בריש שתא תחילת מעשיך ביום ראשון, היינו דמה דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון הוא העיקר על האור כי טוב דכתיב ביה טוב הוא אור הגנוז וביום השני שנגנז האור כיטוב היינו שלא נאמר בו כי טוב דהוי בהעלמה אוריה והוי בבחינת החכמה מאין תמצא שעיקר הטוב הוא בראיה כמו שכתוב וירא אלוקים וגו' כי טוב והידיעה הוא היפך הטוב היינו דבין הידיעה לראיה יש שמיעה שהוא חצי טוב והוא עץ הדעת והוא החסידות כל' מדרש הגדול על חסידיתיה דמשה ע"ש. וזהו החילוק בין החכמה לבריאה שעיקר הכל הוא לראות טוב כמ"ש זיל לעין טב וקדש לירחא היינו באמת אם הטוב מצוי תמיד בענין לראות טובה היינו שהיה עין טובה שהוא אור הגנוז לחיות בטוב היה האור מאיר בשווה והיה יכול להיות שני מלכים משמשים בכתר אחד וזה סוד היום והלילה האור והחושך משמשים בערבוביה היינו מחמת בלתי גבול נעשה גבול גדול בבחינת מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד וזה סוד ראש השנה להיות באחדות גמורה בחינת חכמה שבמלכות פנימיות שבפנימיות. וכתיב הטוב שלא הסריחו ומה טוב בזה מילא המטיב שנתנו להם להקבר היה צריך להיות קודם אלא הטוב שהיה מראה שלא קנאו זה בזה כלל וזה הנס הגדול שלפי כמה שיטות רננו אחרי תמידי ר"ע שהיו משחתים במידותיהם אבל האמת שנמצא בהם הטובה האמיתית שהיא עין טובה וכו' וזהו דוד מלך ישראל חי וקיים שיש ח"ו כאלו שרננו אחריו במידות וזהו לעולם ועד נמצא במלכות להיות האדם צריך להיתפס באין ואי' בשם המגיד ממזריטש בשמועה טובה לרבי לוי יצחק נ"ע שצריך להיות חבר לדומם ולקחת ממנו דרכים לעבודת השי"ת ע"ש וזהו הטוב שנעשו דומם ונתנו לקבורה זהו המטיב בבחינת חסד ה' מעולם ועד עולם.

ואומרים בלכה דודי התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, רב לך שבת בעמק הבכא, והענין בהתנערי הוא ענין עליית המלאכים דימי השבוע ובש"ק יש עליה לכולם כמ"ש בשחרית של שבת קודש ויום השביעי משבח ואמר מזמור שיר ליום השבת. מעפר היינו עצלות וכבדות שיש תנועה בעבודת ימי המעשה הוא מ"ש בתחילת פ"ו דברכות בבלי כאן בעושים רצונו של מקום עי' תוס' פסחים תחלת פרק מקום שנהגו, שיש עבודת השדה הוא עפר מאלמים אלומים בתוך השדה שענין עבודת השדה להוציא פירות אבל צדיק אינו צריך לזה דכתיב והנה קמה אלומתי וגם נצבה שצדיק אינו צריך לעשיה כמ"ש בזוה"ק, וכתיב אח"כ ותשחוין אלומיתיכם לאלומתי היינו דמותר להשתחוות לצדיק כמ"ש בקדושת לוי [בהעלותך ע"ש]  וכתיב המלוך תמלוך עלנו דעבודת צדיק ביסוד ולא במלכות וא"צ להיות הבדל בין הצדיק דסברו דא"צ להיות השתנות בצדיק וחשבו בדעתן לתפארת דקיימא ברזא דאחד אבל הוא דיבר על ימי המעשה שאז צריך הצדיק להשתנות מעט והוא עבודתו למזונות הדור כדאיתא בנוע"א ע"ש. לבשי בגדי תפארתך עמי היינו דאז נהפכים לצדיקים על יד בן ישי בית הלחמי היינו ענין הלחם מזומנת כמ"ש עיצ"פ צאו ופשטו ידיכם בגדוד אבל הם הלכו לאורים ותומים וכרתי ופלתי עי' בבלי ברכות פ"א דהלכו לצדיק אבל בשב"ק קרבה אל נפשי גאלה סאיז נאנט צום גאולה שיש קרבה מיוחדת בין הגאולה לשב'ק מקור הברכה. רב לך שבת בעמק הבכא היינו שטוב להיות בבחינת שמחה בשבת קודש יום שמחתכם אלו השבתות [ספרי].