עריכת הדף "אברבנאל/שמות/כא" (פסקה)

== יב ==

מכה איש ומת וגומר עד ומכה אביו ואמו. ויש לשאול בפסוקים האלה גם כן שלש שאלות: 

השאלה הא' למה תלה הכתוב רציחת הנפש ושפיכות הדמים בהכאה ומכה איש ומת. והיה לו לומר שופך דם האדם או כל הורג נפש מות ?יומת ומה צורך בזכרון הכאה: 

השאלה הב' באומרו ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כי אולי לא צדה. והאלהים לא אנה לידו אבל מרשעת המכה הרוצח המיתו. ומה יהיה דינו. האם יגלה כשוגג או יומת כמזיד: 

השאלה הג' באמרו וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה. מה הוא זה שאמר בערמה האם הוא הפך השוגג שזכר וענינו שזדה להרגו מדעתו ורצונו או הוא שהרגו בערמה ומרד בבטחו בו. וכמו שפירשוהו חכמי האומות ויאמרו שההורג ברצונו ונס אל בית השם לא יקחוהו משם אבל אם הרג בערמה ומרמה בהיותו בשלום עמו ובבטחו בו אז מעם המזבח יוקח למות: 

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שהכתוב יבאר בזה משפט אחר ברוצח והוא ההורג נפש. ואומר מכה איש לכלול בזה מי הראוי להיות מכה ובר עונשין ומי הוא המוכה שעליו יתחייב המכה מיתה ומה היא ההכאה ואמר מכה איש בלשון שנוכל לפרשו על המוכה. והוא שיהיה המוכה איש או אשה קטן או גדול שהרי כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגם נלמוד מזה מי הוא המכה שיתחייב על שהכה והוא שיהיה הרוצח איש גדול בר עונשין מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה לא קטון ולמדנו גם כן בענין ההתראה שתהיה מכה ראויה להביא המות אחריה ולזה לא אמר שופך דם האדם או כל הורג נפש כדי שלא נחשוב שלא יתחייב מות הרוצח אלא אם הרגו מיד כשהכהו. אך אם יום או יומים יעמוד המוכה שלא יתחייב המכה מיתה לכך נאמר מכה איש ומת ר"ל מכה רבה שמת מההכאה ההי' מות יומת רוצה לומר שהרוצח יומת בחנק והיא המיתה האמורה סתם בתורה. והמאמר הזה מכה איש ומת יובן באמת אם כיון להכותו ולהמיתו ולכן הוצרך לבאר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כלומר שאם לא הכהו בכוונה וברצון כי אם במקרה לא יומת כי אין אדם נענש על השוגג ולכן הקב"ה ישים לו מקום אשר ינוס שמה והם ערי המקלט שהיה עתיד לצוות לישראל לנוס שמה כל רוצח בשגגה כדי שגואל דם האיש הנרצח בראותו את הרוצח לא יחם לבבו ולא ירדוף אחריו ואין ספק שהם שתי קצוות שאין ביניהם אמצעי ההורג בדעת ובכוונה או ההורג שלא בדעת כי הם חיוב ושלילה ולכך אמר ואשר לא צדה כלומר מות יומת הרוצח חוץ מאשר לא צדה. ובדרך מקרה בא זה לידו. וכמ"ש ונשל הברזל וגומר האמנם יחסו אל האלהים באמרו והאלהים אנה לידו. להגיד שהדברים אשר בכאן עם היות מהם במקרה ובהזדמן בערכנו הנה הם מושגחים מלמעלה וכמו שאמרו חז"ל (חולין ז') אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וכמו שאמרו מהשני אנשים שכל אחד מהם הרג את הנפש זה בשוגג וזה במזיד וכו' כי הנה בערך המכה היתה ההכאה ההי' בשוגג ומקרה עם היות שהכל מלמעלה ולכך אין ראוי שיהרג הרוצח בשגגה אבל שיהיה גולה אל עיר מקלטו. וחז"ל אמרו שבמדבר מחנה לויה היה קולטת והוא מקום עבודת הלוים ולמדו זה ממה שנאמר במזיד מעם מזבחי תקחנו למות. מכלל שבמקום המזבח קולט לשוגג. האמנם אמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לעשות חלוקה אחרת והיא מהגורם מות לחבירו בערמה ובמרמה אף על פי שלא יכהו בידו כי זה לרשעתו וערמתו להרוג את הנפש לא יקלוט אותו שום מקום ואפילו שיהיה כהן ועומד על המזבח לעבוד עבודה שהוא מקום היותר מיוחד לכפר מאותו מקום קדוש תקחנו למות בבית דין. וזה היה ענין יואב בן צרויה שחשב למלט את נפשו בהאחזו בקרנות המזבח ושלא יקחוהו משם ושלמה המלך צוה את בניהו שאם לא ירצה לצאת יהרגהו שמה כי לא אמרה תורה מעם מזבחי תקחנו למות להורות שאין לבית דין רשות להורגו שם אלא ע"ד הגוזמא נאמר שלא יהיה לרוצח מנוס אפילו על המזבח. והנה עם היות המצוה הזאת בכלל לא תרצח כוללת לכל אדם הנה יראה קדושת האלהית אשר בה מפני' ראשונ' במה שחייב גלות לרוצח בשגגה וגם זה לתכלית ההטבה והחמלה כדי שגואל הדם לא ירדוף אחריו ואולי ימשך ממנו נזק הרבה. שנית שקצת האומות לא יוציאו ממזבחותיהם את הרוצח לא בשגגה ולא במזיד אלא בלבד אותו שהרגו בערמה שהיא אצלם המרד שיעשה האדם לאוהבו הבוטח בו. אבל התורה האלהית גזרה כי כל הורג נפש בדעת וברצון אין המזבח קולט אותו ולא יהיה בית ה' מערת פריצים להשגב שם כל פועלי און. והותרו בזה ג' השאלות ששאלתי: