עריכת הדף "אבן האזל/מעשה הקרבנות/ז" (פסקה)

== ח ==

'''ומצוי דם חטאת העוף מעכב ואין למזבח בה אלא דמה והשאר נאכל לזכרי כהונה כבשר חטאת הבהמה. כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו ושתי אגפיה בין שתי אצבעותיו ומותח צוארה אל רוחב שתי אצבעותיו ומולק וזו מעבודות קשות שבמקדש ואם שנה ואחז בכל מקום כשרה. וכל מקום מן המזבח כשר למליקתה ובלבד שיזה דמה למטה מאמצע המזבח ואם הזה בכל מקום כשרה ובלבד שיתן למטה מעט מדם הנפש.''' 

''' ומיצוי ''' דם חטאת, הלח"מ הקשה דבמעילה רפ"ב תנן הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא ואין בה מעילה, ובגמ' שם אמר רב הונא אמר רב מיצוי חטאת העוף אינו מעכב, דתני רב הוזה דמה רב אדא בר אהבה אמר רב מיצוי חטאת העוף מעכב ותני רב מיצה דמה, וא"כ קשה על הרמב"ם דפסק דמיצוי חטאת העוף מעכב למה כתב בפ"ב מהל' מעילה הל' ו' הוזה דמה אין בה מעילה, ורצה הלח"מ לומר דהרמב"ם סובר דמה דתני רב מיצה הוא רק משום פיגול נותר וטמא, אבל ממעילה נפיק משהוזה קודם מיצוי, אבל תמה דמנ"ל להרמב"ם לחלק כן, ובאמת עיקר החילוק בין פיגול נותר וטמא ומעילה אינו מבואר דודאי כיון דמיצוי מעכב אכתי לא נפיק מידי מעילה.

''' והנה ''' במה שכתב הרמב"ם ואם הזה בכל מקום כשרה ובלבד שיתן למטה מעט מדם הנפש, הקשה הלח"מ דבזבחים דף ס"ג תניא מלקה בכל מקום במזבח כשרה, הוזה דמה בכל מקום במזבח כשרה הזה ולא מיצה כשרה ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה, ואמר ע"ז בגמ' מאי קאמר, ה"ק מלקה בכל מקום במזבח כשרה, מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה, שאם היזה ולא מיצה כשרה ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה מדם הנפש, ופירש"י מאי קאמר דליכא למימר הזה ואח"כ הזה דהאי הזה דמה כל דמה משמע דלא קתני הזה מדמה. ועל סוף הברייתא ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה לפי"מ דמשני פירש"י ובלבד שיהא הזאה הנעשית ראשון מחוט הסיקרא ולמטה, וא"כ מבואר דלפי המסקנא לא הוזכר בברייתא דגם אם נתן קודם למעלה יתן אח"כ למטה דהא למסקנא תניא בברייתא ובלבד שיתן מתחלה למטה דרק על מיצה תניא מיצה בכל מקום במזבח כשרה, וזהו משום דסובר מיצוי אינו מעכב, ורצה הלח"מ לומר דהרמב"ם אינו גורס כל הסוגיא, ובודאי קשה לומר כן ונשאר בצ"ע.

''' והנראה ''' בזה דהנה הקרן אורה הקשה דאיך כתב הרמב"ם דכשרה דמשמע דגם הבשר כשר דהא כיון שנתן כבר למעלה נתכפרו הבעלים והבשר פסול כדאמר שמואל בדף כ"ו וההזאה שעשה אח"כ למטה הא לא מתרת הבשר באכילה כיון דלא מכפרא כדאיתא שם, והקרן אורה רוצה לפרש דגם כונת הרמב"ם במה שכתב בלבד וכו' שיתן קודם למטה מדם הנפש, אלא שאח"כ הזה גם למעלה, ולכאורה זה פשיטא אלא שיש מקום לומר דאחר שהזה כבר נעשה דין מצוי על כל הנשאר כדכתיב הנשאר בדם ימצה, אלא דלא מצינו עיכוב אם נשפך קצת קודם מיצוי, כמו דלא מצינו עיכוב בשיריים של חטאות הפנימיות דמעכבין אם נשפכו קצת ועיין מה שכתבו התוס' בדף ס"ו ע"ב בד"ה ואלא שכתבו וז"ל ותימה כמעשה חטאת היכי מיתוקמא דשני במיצוי דאי עשה הזאה ואח"כ מיצוי אמאי איפסלא עולה בכך כיון שעושה אח"כ מיצוי מדם הנפש, ואי משום דדרשינן דמו כל דמו וכיון דעבד ליה הזאה ליכא כל דמו במיצוי, לא מסתבר שאם נשפך מעט מהדם שתיפסל בכך עכ"ל, וה"נ כאן גבי מיצוי דחטאת, ואולי יש לחלק בין עולה לחטאת דבחטאת כתיב חטאת היא, ולפי' הקרן אורה יש לומר דעכ"פ זה גופא אשמעינן דכשרה, אבל עיקר פירושו אינו מתקבל כלל דמה שייך לומר ואם הזה בכל מקום כשרה דאחר שכבר נתן למטה כדינו הרי כל מה שמזה אח"כ למעלה הרי הוא כמו ששופך על הרצפה, וגם עיקר לשון הרמב"ם לא משמע כן כלל.

''' והנה ''' בעיקר קושיית הקרן אורה מדין שלא במקומו כמקומו דמי אינו פשוט דגם בחטאת העוף נמי דינא הכי, איברא שהתוס' ריש פרק חטאת העוף ד"ה למעלה כמעשה כולן פסולה כתבו כן דפסולה לאכילה, אבל בעלים נתכפרו לשמואל דאמר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים, אבל בש"מ שם כתבו ועוד יש לומר דלא אמר שמואל אלא בזבחים, אבל בעוף לא דקרא דמייתי שמואל גבי זבחים כתיב ואני נתתי לכם על המזבח לכפר אכן מלשון הרמב"ם פ"ב מהל' פסוה"מ הל' י' שכתב בסתם משמע לכאורה דאין חילוק בין זבחים לעופות.

''' אלא ''' דבאמת נראה דאין צורך לחלק בין זבחים לעופות משום דקרא דואני נתתי לכם בזבחים כתיב, אלא דמעיקר דינא לא שייך להלכה בחטאת העוף שנתן דמה למטה לומר כיון שהגיע דם למזבח כיפרו הבעלים, ומשום דהכלל דשלא במקומו כמקומו דמי לא שייך אלא כשיש כאן רק השינוי דשלא במקומו אבל במקום שיש שינוי אחר דהוא לעיכובא לא אמרינן כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים, וכן מבואר בתוס' שהבאנו שרצו לפרש דמשום זה לא מהני אם עשה בעולה הזאה אף שעשה אח"כ מיצוי משום דכבר נתכפרו בעלים מדשמואל, וכתבו על זה מיהו תימה היא לומר דנתכפרו כשעשה עבודה שלא כדינה דלא דמי לנתנו על הכבש ועל היסוד שהעבודה כמצותה אלא ששינה מקומו עכ"ל וא"כ בחטאת העוף דצריך מיצוי אחר ההזאה והרמב"ם פסק דמיצוי חטאת העוף מעכב א"כ כל זמן שלא עשה מיצוי עוד לא נגמרה הכשר ההזאה ולכן כשהזה דמה למעלה לא שייך הא דשמואל ושפיר כתב הרמב"ם דאם נתן אח"כ דמה למטה ועשה מיצוי כשר גם הבשר כיון דקודם המיצוי עוד לא נתכפרו הבעלים.

''' אלא ''' דיש מקום לומר דכיון דלבסוף עשה מיצוי נאמר דממילא תהי' נחשבת ההזאה שעשה מקודם למעלה להזאה שלא במקומה ולא דמי למה שכתבו התוס' דהתם הוא בעולה דליכא הזאה כלל אלא מיצוי וכששינה ועשה הזאה שפיר כתבו דלא שייך הא דשמואל אבל בחטאת העוף דאיכא הזאה ומיצוי רק דההזאה צריכה להיות למטה וא"כ כשעשה ההזאה למעלה נאמר דהוי הזאה שלא במקומה ויפסול הבשר והבעלים נתכפרו כיון שלבסוף עשה המיצוי.

''' אכן ''' הוא מבואר עפ"י מה שכתבתי בפרק ט' מהל' ביאת מקדש הל' ג' במה שהשמיט הרמב"ם בעבודות שזר חייב מיתה הממצה וכתבתי דמה דלא חשיב הממצה בעולת העוף לא קשה דהיינו הזאה דידה וכלל זה במה שכתב שחייב על הזריקה אבל בחטאת העוף דאיכא מיצוי לבד ההזאה היה לו להביא, וכתבתי בזה דמיצוי בחטאת העוף אינה עבודה אלא גמר ההזאה ונעשה ממילא כדאמר הגמ' בזבחים ס"ד ע"ב מי כתיב יְמַצֶה יִמָצֶה כתיב דממילא משמע וכן כתב הרמב"ם בפי"ג מה' מעה"ק הל' ו' ושירי הדם מתמצין על היסוד, ובזה ביארתי מה שכתב הרמב"ם בפי"ג מה' פסוה"מ ה' ד' וז"ל נמצאת למד שבד' עבודות הזבח נפסל במחשבה בשחיטה ובקבלה ובהולכת הדם ובזריקתו על המזבח והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי וקשה דלמה לא הזכיר גם הזאה, ובהר המוריה כתב דכונתו גם להזאה ומיצוי בכלל הזאה, ואינו מיושב דעכ"פ היה לו להזכיר הזאה, אכן לפ"ז דהמיצוי אינו מעשה עבודה אלא שמתמצה ע"י ההזאה א"כ המחשבה צריכה להיות דוקא בשעת ההזאה ולא בשעה שמתמצה דאינו עושה אז עבודה אלא שההזאה נקראת ע"ש המיצוי כיון שהמיצוי מעכב, והארכתי שם לבאר דמחשבה פוסלת דוקא בשעת העבודה.

''' ועכשיו ''' מבואר דכיון דמיצוי בחטאת העוף אינה עבודה בפ"ע אלא דהוא גמר ההזאה ומתמצה ממילא ע"י ההזאה ועיקר ההזאה הוא ההזאה שמזה למטה שהדמים מתמצים ממנה על היסוד א"כ לא שייך לומר שאחר המיצוי יהי' פסול הבשר ע"י ההזאה שעשה למעלה, דכיון דמההזאה שעשה למעלה לא הי' מיצוי לא נחשבת כלל לעבודה כשרה כיון דמיצוי מעכב ובכה"ג לא אמרינן כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים כמש"כ התוס' לכן אינו מצטרף להמיצוי שנעשה אח"כ מההזאה שהזה למטה לפסול הבשר.

''' ולפי"מ ''' שנתבאר נוכל ליישב קושית הלח"מ ודעת הרמב"ם מיושב ע"י קושית הקרן אורה, דבמה דפריך הגמ' אברייתא מאי קאמר כבר הבאנו פירש"י שפי' דקתני היזה דמה בכל מקום ואפילו למעלה מן החוט כשרה והדר תניא ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה והא ליכא למימר דהיזה ואח"כ חזר והיזה למטה דהא היזה דמה קתני כל דמה משמע, ונוכל לומר דהרמב"ם אינו מפרש כן דבאמת אינו מוכרח דדמה הוא כל דמה אלא דיש לפרש בפשיטות דכיון דהברייתא סברה דמיצוי אינו מעכב דהא קתני היזה ולא מיצה כשרה וכיון דקתני ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה א"כ אם נתן למעלה הוי שלא במקומו וכבר נפסל הבשר והבעלים נתכפרו ומה מהני מה שיתן אח"כ מחוט הסיקרא ולמטה לכן הגמ' מוכרח לתרץ הברייתא דאמר מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה שאם היזה ולא מיצה כשרה, אבל הרמב"ם דפסק דמיצוי מעכב כתב כלשון הבריתא דלהלכה דמיצוי מעכב נוכל לפסוק תחלת הברייתא כצורתה דאף שהזה מתחילה בכל מקום אם נתן אח"כ מחוט הסיקרא ולמטה כשרה והיינו שאינו פוסל הבשר והשמיענו בזה שאין כאן חסרון במה שנתן תחלה שלא במקומו וכמו שביארנו.

''' ובזה ''' נוכל ליישב גם קושית הלח"מ שהקשה על מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מעילה הוזה דמה יצאה מידי מעילה ובמעילה תולה זה הגמ' בפלוגתא אם מיצוי חטאת העוף מעכב ולמ"ד מעכב תני רב מיצה דמה, אכן לפי מה שישבנו במה שלא כתב הרמב"ם בחיובי עבודות זר גם הממצה, משום דמיצוי אינה עבודה בפ"ע אלא גמר עבודת ההזאה ונפיק ממילא כדכתיב ימצה, א"כ באמת לא קשה כלל מה דתנן הוזה דהכונה היא שהוזה ההזאה בשלימותה, ונגמר המיצוי דהוא ג"כ בכלל ההזאה, ומה דאמר שם רב אדא בר אהבה דרב תני מיצה אין הכונה דגורס במשנה מיצה, אלא לפי שיש ספק ופלוגתא בדין מיצוי חטאת העוף אי מעכב או לא, אמר ראב"א דרב תני לתלמידיו היינו דמפרש למתני' דהוזה היינו מיצה, ומשום דמיצוי מעכב ורב הונא סבר דמיצוי אינו מעכב ורב תני הוזה, וכלל זה מפורש בדברי הראשונים דהיכי דאמר הגמ' תני אין הכונה להגיה אלא לפרש, והובא זה בספר יד מלאכי סי' תרס"ה שמתחלה הביא כלל זה מדברי הדרישה בחו"מ סי' ע"ג, והיד מלאכי כתב שכבר כתבו כן התוס' ביומא דף מ' ע"א ד"ה הא ובכתובות דף ד' ע"ב ד"ה ומי, ובב"ק דף מ"ט ע"ב ד"ה מתני', ובב"מ דף מ"ה ע"ב ד"ה מאי, ומה שהביא שם היד מלאכי להקשות על כלל זה לא קשה כלל דודאי אי אפשר לומר דבכל מקום היכי דאמר הגמ' תני הכונה לפרש דבהרבה מקומות אי אפשר לפרש לשון זה על לשון פי', והוא סתירה בהכרח ושם ע"כ הכונה להגיה, והתוס' כתבו רק שאין צורך בכל מקום לומר דהכונה להגיה, אלא דהיכי דאפשר לפרש כן גם בלשון הברייתא מפרשינן דמה דאמר בגמ' תני אינו להגיה, ובזה מבואר דלא קשה כלל מכל המקומות שהביא היד מלאכי דשם ע"כ הכונה להגיה דא"א לומר דהכונה לפרש, ע"ש בכל המקומות שהביא שמבואר כן וממילא מיושבים דברי הרמב"ם דרב היה צריך לפרש לתלמידיו מיצה, לברר דמיצוי חטאת העוף מעכב, אבל הרמב"ם שכבר כתב כאן דמיצוי חטאת העוף מעכב שפיר כתב המשנה כצורתה והוא פשוט.

''' והנה ''' זה שכתבנו מד' הגמ' דזבחים דמיצוי בחטאת אינו עושה הכהן בידים אלא דממילא מתמצה, זה אינו אלא במיצוי דחטאת העוף, אבל מיצוי בעולת העוף הוא בידים, וזה מוכרח לפי"מ שכתבתי בפ"ט מהל' ביאת מקדש דמה שכתב הרמב"ם דהעוף נפסל במחשבה בשני דברים במליקה ובמיצוי דבחטאת העוף נקראת כל ההזאה על שם הגמר שהוא המיצוי שהוא מעכב, אבל המחשבה צריכה להיות בשעת העבודה שהיא ההזאה ולא בשעה שמתמצה ממילא, וממילא מוכרח דבעולת העוף דליכא הזאה אלא מיצוי דהעבודה היא בשעת המיצוי, וכן מדוייק בלשון הרמב"ם דבחטאת העוף בפ"ז הל' ו' כתב ושירי הדם מתמצין על היסוד, ובעולת העוף בפ"ו הל' כ' כתב וממצה דם הראש והגוף, ואף דלכאורה כמו שמדייק הגמ' מלשון הכתוב דלא כתיב יְמַצֶה אלא יִמָצֶה ה"נ בעולת העוף כתיב ונמצה דמו, צריך ע"כ לומר דונמצה אינו מוכח דהוא ממילא דיש לפרש בלשון נפעל שע"י שהכהן ממצה יהי' נמצה.

''' והנה ''' לכאורה יקשה לנו על זה מהגמ' דזבחים דף ס"ה בהא דאמר שם טעמא דפלוגתא דת"ק וראבר"ש אי מבדילין בחטאת העוף דת"ק סבר דמיצוי דם חטאת העוף מעכב וכיון דמיצה דם קעביד מעשה עולה בחטאת וראבר"ש סבר אינו מעכב ויש היכר במה דלא עביד מיצוי, ולפי דברינו גם אם עשה מיצוי יש היכר דזה ממילא וזה בידים אך באמת לא קשה דגם בל"ז יש היכר דבעולה למעלה וממצה על הקרן ובחטאת למטה ומתמצין על היסוד וכבר כתבו התוס' דזה לא חשיב שינוי וא"כ ה"נ גם מה שזה בידים וזה ממילא לא חשיב שינוי.

<small> -מלואים והשמטות-</small>

''' מה''' שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ''' שלמה זלמן אוירבאך ''' שליט"א.

''' שם ''' בהל' ו' בד"ה אכן, כתבתי על קושיית הק"א על מש"כ הרמב"ם דאם נתן למעלה ואח"כ למטה כשר דמשמע דגם הבשר כשר, דהא אמר שמואל דהבשר פסול כיון דהבעלים נתכפרו בנתינתו למעלה, דשלא במקומו כמקומו דמי, וכתבתי דכיון דמיצוי מעכב וההזאה צריכה להיות באופן שממנה יהי' אח"כ ממילא המיצוי למטה, והבאתי ד' התוס' דהיכי דאיכא חסרון אחר לא אמרינן שלא במקומו כמקומו, והקשה בזה דא"כ מאי מספקא לגמ' בדף צ"ב בחטאת העוף אי מהני זריקה מכלי שרת תפ"ל דלפי"ז לא משכחת אח"כ מיצוי, והרמב"ם הביא הבעיא אף דפסק דמיצוי מעכב, וע"כ שאין המיצוי צריך להיות דוקא באופן שמתמצה ממילא, הנה אם לומר דגם לכתחלה אין עיכוב דוקא שיתמצה ממילא הרי הבאתי ד' הגמ' דאמר ונעביד מעילאי והדר נעביד מתתאי ואמר ע"ז מי כתיב ימצה ימצה כתיב דממילא משמע, ומוכח דלכתחלה ודאי צריך להיות דוקא ממילא, ואם לומר דעכ"פ בדיעבד יהיה כשר אם לא נתמצה ממילא הרי ראייתו מד' הגמ' הוא ג"כ על לכתחלה דהא בעי מיפסל פסיל רחמנא כלי שרת או דילמא אצרוכי הוא דלא מצריך רחמנא כלי שרת, ומוכח דבעי אם יכול גם לכתחלה להזות מכלי שרת. אלא דעכ"פ קושייתו הוא קושייא על ד' הגמ' דאיך בעי אם אפשר להזות מכ"ש כיון דאמר דצריך להיות המצוי ממילא למטה, ומשום זה א"א להזות מקודם למעלה ואח"כ למטה, אך אחר העיון ראיתי דאף דבפשוטו לא שייך מיצוי אלא כשמתמצה הדם מהצואר מצאתי דאינו כן והוא משנה מפורשת בתרומות פי"א ובב"ב דף פ"ז הרכינה ומיצה, דגם מכלי כשמטה על צדה וממתין עד שיצא מכל סביבות הדפנות נקרא מיצוי, וכיון דמהך דבעי הגמ' בכלי שרת אין ראי' א"כ נוכל לומר כמש"כ דבעינן דוקא ממילא, דכן צריכה להיות ההזאה שיתמצה מאליו, וכן כתב הרמב"ם ושירי הדם מתמצין על היסוד.

''' ומה ''' שכתב על מה שכתבתי דמשום זה גם מחשבה אינה פוסלת במיצוי כיון דאין בה מעשה, והקשה בזה מקבלה דג"כ אין בה מעשה, בעיקר יש לחלק דקבלה אחשבה רחמנא לעבודה מד' עבודות כדכתיב והקריבו זו קבלת הדם, אבל במיצוי כיון דכתיב ימצה מוכח דעיקר העבודה היא ההזאה שממנה תהי' אח"כ המיצוי ממילא ואף שודאי אם לא יחזיק הצואר למטה לא יתמצה, אלא דמ"מ אין זה ברור וכבר הארכתי בזה בפ"ט מהל' ביאת מקדש מהגמ' בזבחים דף ט"ו דאמר דלמא מדפריש עד דמטא למזבח אך מקבלה יש מקום לחלק.

''' ובמש"כ ''' בד"ה ולפי"מ, שיישבתי ד' הגמ' דפריך מאי קאמר אליבא דשמואל וכתב דלא שייך למיפרך מאי קאמר כיון דאיכא דפליגי אשמואל, ור' יוחנן סבר דלא כשמואל ותנאי פליגי בזה, לדעתי אינו קשה לומר דבעי רב אשי לאוקמי הברייתא להלכה, אלא למש"כ שם יש לפרש גם בל"ז דלא שייך למיתני הזה בכל מקום במזבח כשירה, ובלבד שיתן מחוט הסיקרא ולמטה דכיון דצריך ליתן למטה למאי תני כשרה דאי לא סברינן כשמואל והבעלים לא נתכפרו א"כ לא עשה כלום ומה הועיל במה שיתן בכל מקום, ולכן אף שהרמב"ם כתב כן, זהו בשביל דסובר כשמואל וסובר דמיצוי מעכב והשמיענו דלא נפסל הבשר, אבל הברייתא אי לא סברה כשמואל א"כ לא עשה כלום ולא שייך לשון כשרה.

<small> -מלואים והשמטות-</small>

''' מה ''' שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה ''' מרדכי אילן ''' שליט"א

''' הנה ''' כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי.

''' בפ"ז ''' הל' ז' במש"כ דמחשבה אינה פוסלת במיצוי דנעשית ממילא כתב דצ"ל לפי"ז דמה דתנן במתני' דזבחים דף ס"ד מיצה דמה היינו הזאה שחשב למצות ובזה אפשר לפרש התוספתא זבחים פ"ז הל' ד' כל המוליך והמזה בחטה"ע המוליך והממצה בעולת העוף, ופי' המנחת בכורים דמתני' דתנן מיצה כמ"ד מיצוי מעכב, והתוספתא סברה דאינו מעכב, ולפימש"כ דהתוספתא מפרשה להמשנה דבחטאת כיון דתחלתו הזאה ומיצוי בא ממילא, לכן המחשבה בההזאה הוא למצות וזהו שכתב הרמב"ם והעוף בשני דברים במליקה ובמיצוי כמש"כ שם, ויש לפרש עוד מה דתניא שם מקודם חטאת העוף, ולפ"ז יש לומר יותר דבריש ה"ד בתוספתא שם איתא חטה"ע שמלקה להזות וכו' עוה"ע שמלקה למצות ומשמע דבחטה"ע לא מהני למצות, אך לפימש"כ דבחטאת כיון שהוא ממילא לא מהני מחשבה ע"ז מיושב, אך תמה דבמעילה דתנן לדין יצא מידי מעילה תנן הוזה דמה, אך באמת אינו תימה דהא למ"ד מיצוי חטה"ע מעכב גורס רב במתני' מיצה דמה, ומה דתנן בזבחים מיצה הוא לאשמעינן דמיצוי מעכב, וכיון דמצוי ממילא הוא ע"כ דהמחשבה היתה בשעת מעשה ההזאה שהמיצוי תהי' שלא לשמה.

''' ומה ''' שכתבתי שם דמלשון הרמב"ם משמע דאין חילוק בין זבחים לעופות בדין שלא במקומן, העיר מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' פסוה"מ הל' ה' שכתב פסולה, היא הערה נכונה, אך זה רק לפימש"כ מתחלה, אבל אח"כ כתבתי דמטעם אחר לא מהני בחטה"ע הזאה שלא במקומה משום דהמיצוי צריך להיות ממילא ולפי"ז מיושבים דברי גם בדברי הרמב"ם בהל' פסוה"מ.