עריכת הדף "אבן האזל/מעילה/ז" (פסקה)

== ז ==

'''אמר כיס מכיסי הקדש ושור משוורי הקדש מועלין בכולן ומועלין במקצתן, כיצד עושה מביא את הגדול שבהם אם הקדש הוא הרי הוא הקדש, ואם לאו ההקדש בכל מקום שהוא מחולל על זה ויהנה בקטן.''' 

''' אמר ''' כיס מכיסי הקדש וכו' כתב הכ"מ וז"ל תוספתא פ"א דמעילה וצ"ע שזה סותר מה שכתב בפט"ז מהל' מעה"ק באומר שור משוורי הקדש עכ"ל וכתב ע"ז המגיה וז"ל, ולי נראה דהכא מיירי ברוצה ליהנות מיד והתם מיירי באינו רוצה ליהנות אלא לאחר זמן עכ"ל ודברי הכ"מ אינם מבוארים דבפט"ז הל' ח' כתב הרמב"ם האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש, והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש, היו שלשה הגדול הקדש וחוששין לבינוני כיצד יעשה ימתין לבינוני עד שיפול בו מום, ותחול הקדושה על הגדול לבדו, ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש ואין חוששין לבינוני עכ"ל, וההלכה הוא מתני' במנחות דף ק"ח ע"ב ופריך שם בגמ' מרישא דהגדול הקדש, אלמא מקדיש בעין יפה מקדיש לסיפא דתנן ג' בינוני שבהן הקדש, אמר שמואל חוששין אף לבינוני, ואמר שם היכי עביד, אמר ר' חייא בר רב ממתין לו עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול, ופרש"י שמחלל קדושת הבינוני אם נתקדש על הגדול, והרמב"ם כתב ותחול הקדושה על הגדול, וכתב שם הכ"מ דהרמב"ם מפרש כן בד' הגמ' במה דאמר ומחיל דהכי קאמר תחול הקדושה מאליה על הגדול, ומה שכתב הרמב"ם ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש זהו מימרא דר"נ שם לא שנו אלא דאמר אחד משוורי, אבל אמר שור בשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש, והרמב"ם כתב במקום בשוורי שבשוורי, ואולי דגורס כן בגמ', דשבשוורי משמע יותר הגדול שבשוורים. אך שם פריך מברייתא דבית בבית אני מוכר לך ומחלק ממוכר למקדיש, וצ"ע בד' הרמב"ם בפכ"א מהל' מכירה הל' י"ט שכתב בית מבתי וגבי שור כתב בשוורי ובב"י שם כתב שבשוורי וצ"ע.

''' עכשיו ''' נבוא לבאר דברי הכ"מ במה שכתב על הלכה שלנו שהוא מהתוספתא שזה סותר מה שכתב בפט"ז מהל' מעה"ק באומר שור משוורי הקדש, דודאי כונתו על מה שכתב שם דימתין לבינוני עד שיפול בו מום, וכאן לא הצריך להמתין אלא מחלל על הגדול איזה שוורים שהוקדשו, וכן הבין המגיה ועל זה כתב דהכא מיירי ברוצה ליהנות עכשיו, אבל אינו מיושב כלל, דאם לא הי' צריך מעיקר הדין להמתין עד שיפול בו מום, למה לו להמתין כיון דבלא מום יוכל לחלל, ועוד דבאמת אינו מיושב מה שכתב כאן דיכול לחלל בלא מום, דהנה זה ודאי דסתם הקדש הוא לבדה"ב, אלא דבתמימים אסור להקדיש לבדה"ב, אבל אם הקדיש בסתם אף שאינם יוצאין מידי מזבח מ"מ צריך למכרן לחייבי עולות והדמים לבדה"ב, כמו שכתב הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין הל' ז' המקדיש את בהמתו סתם, או שהקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב ע"ג המזבח, זכרים ימכרו לצרכי עולות וכו' והדמים יפלו לבדה"ב שסתם הקדשות לבדה"ב, ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קדש, כלומר כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב, וא"כ כיון דיש כאן ספק איזה הקדיש אם הגדול או אחד מהבינונים מה מועיל מה שמחלל הבינונים על הגדול, הא עכ"פ יש ספק גם אחר החילול איזה צריכים להקריב, ובודאי אסור ליהנות מהם, ולכן ע"כ צריך לומר דהתוספתא דתני שמחלל כולם על הגדול לא מיירי כשהם ראויים למזבח, אלא דומיא דכיס מכיסי ומיירי כשכולם בעלי מומין ואינם ראויים אלא לקדשי בדה"ב.

''' אח"כ ''' עיינתי בס' חסדי דוד על התוספתא דמעילה וציין למה שכתב בזה בפ"ג דמנחות, וראיתי שמביא שם דברי הרמב"ם כאן, ודברי הכ"מ, וכתב על זה וז"ל אבל לעיקר קושייתו של מרן נלע"ד דהכא במעה"ק איירי בהקדש למזבח שהוא קדושת הגוף ואין לו פדיון אא"כ הומם, וא"כ היכי מצי לחללו ואין שם תקנה אלא כפי מה שביאר שם הרמב"ם וכמ"ש בגמ' ואין זה ענין להתוספתא דמעילה וד' הרמב"ם, דהתם איירי במקדיש קדושת דמים לבדה"ב דומיא דכיס מכיסי והלכך התם התיקון ברור שמחללו בכ"מ שהוא ואין שם צורך להמתנה כלל כמש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין המקדיש בהמה תמימה לבדה"ב אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשוי ונפדית כשהיא תמימה ע"ש עכ"ל.

''' והנה ''' כתב ליישב בדרך שכתבתי אבל באופן אחר, ולדעתי דבריו אינם נכונים דמה שהביא מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין שכתב ונפדית כשהיא תמימה הנה לא סיים להביא סוף דברי הרמב"ם בהלכה זו שכתב ואין הפודה אותה פודה אלא ע"מ להקריבה למזבח למה שהיא ראויה, שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, וא"כ מה מועיל מה שיחלל הבינונים על הגדול, וכיון שהחסדי דוד בודאי לא טעה בזה, משמע לי שדעתו דדוקא בפדיון במעות צריך הפודה לפדות ע"מ להקריבה למזבח, אבל במחלל על תמימה כיון שיקריב את זה שהוא מחלל עליה יוצאת לחולין לגמרי, אבל לא נראה לי חידושו, דיסוד הך דינא הוא ממה שכתב אח"כ בהל' ז' שהבאתי למעלה מדכתיב ואם בהמה אשר יקריבו וגו' כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, ובודאי עיקר הדין הוא שהוא עצמו יקרב, וגם מה שכתב דבפט"ז מהל' מעה"ק איירי בהקדש למזבח שהוא קדושת הגוף ואין לו פדיון קודם שהומם גם זה קשה, כיון דבמתני' דמנחות תנן סתמא אחד משוורי הקדש, וכן בד' הרמב"ם, ובהל' ערכין פ' זה הל' ז' כתב המקדיש את בהמתו סתם וכו' הבאתי למעלה, ומבואר דסתם הקדש אינו למזבח אלא לבדה"ב רק שצריך לפדותו שיקריבו הפודה למזבח, ולכן אף שאיני כדאי לחלוק על החסדי דוד שהגדיל לעשות בפירושו הגדול על התוספתא בכל זה נראה שדברי בזה נכונים.

''' והנה ''' צריך באור מה שכתב הרמב"ם והוא מד' התוספתא מועלין בכולן ומועלין במקצתן, ובפט"ז מהל' מעה"ק שהבאנו כתב הגדול שבהן הקדש וחוששין לבינוני ולמה לא כתב כאן שהגדול הקדש, ועוד צריך באור מה שכתב כאן ומועלין במקצתן דשם הא כתב וחוששין לבינוני, ומבואר דרק חשש איסור יש, אבל ליכא גדר מעילה על הבינונים, וכאן כתב ומועלין במקצתן, ונראה דהחילוק הוא דכיון דשם מיירי בתמימים שצריך להקריב השור שהקדיש אנו אומרים דבסתמא דעתו על הגדול, ואף לפימש"כ דהקדש סתם הוא לבדה"ב, מ"מ כיון דצריך לפדות ע"מ להקריבו דעתו בסתם שיקריבו הגדול, אבל כאן כיון דמיירי בבע"מ ומקדיש רק לדמים לבדה"ב אין לנו אומדנא שודאי דעתו על דמי הגדול, דאם אחד יקדיש קצת ממעותיו האם נאמר שבודאי סכום גדול הקדיש ודוקא בקרבן ממש אמרינן דבסתם דעתו על הגדול, ולכן נעשה ספק בין על הגדול בין על הבינונים, אלא דמ"מ זה הוי אומדנא שלא היתה כונתו על הקטן, וזהו שכתב הרמב"ם ויהנה בקטן ומפרש בחסדי דוד דזהו קודם שחלל את כולם על הגדול, דאחר שחלל הא יהנה בכולם חוץ מהגדול.

''' אכן ''' מה שכתב ותניא בתוספתא ומועלין במקצתן עוד אינו מבואר דמועלין בכולן הוא פשוט אם נהנה בכולן אז ודאי מעל כשיעור אחד מהם, אבל מועלין במקצתן אינו מבואר למה ימעול אם נהנה במקצתן דשמא לא הקדיש אותן שמעל בהם, ועמד בזה בחסדי דוד וכתב דהכונה רק דאיכא איסור ליהנות במקצתן אבל אינו מיושב כלל, ועוד דהא בהל' ו' כתב וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש מחלל אותה ואח"כ ישתמש בכיס, ואם הוציא ולא חילל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס, והוא משנה בסוף מעילה, וא"כ למה שינה הרמב"ם וכתב תיכף בהל' ז' ומועלין במקצתן ונאמר דכונתו לדין איסור, כיון שבהל' ו' כתב לא מעל עד שיוציא את כל הכיס.

''' ונראה ''' דהתוספתא סברה דסתם מקדיש דעתו לאלם ולחזק כח ההקדש ולכן אפי' אם אמר כיס מכיסי ושור משוורי, אף דבהדיא אמר על כיס מיוחד ושור מיוחד ולא שהקדיש בתערובות בכל הכיסים כדי כיס אחד, ובכל השוורים כדי שור אחד, דהא אם בא לחלל מביא הגדול ואומר אם הקדש הוא הרי הוא הקדש, מ"מ דעת המקדיש לחזק את ההקדש שלא יוכל להוציא כיס אחד או לאכול שור אחד ולסמוך שישאר להקדש מהנשארים, ולכן דעתו שיהי' דין מעילה גם במקצתן, והמציאות בזה הוא שכשירצה הוא או אחר ליהנות במקצתן יתחללו אותן שחל עליהן כהקדש על כולם שיהי' חל בכולם דין הקדש בחלק מהם כמו אם יהיו שלשה כיסים או שלשה שוורים יהי' בכל כיס ובכל שור חלק שליש הקדש, ואם יוציא כיס אחד או יאכל שור אחד ימעול כדי שליש הכיס או שליש השור, ובודאי דאין אנו יכולים בעצמנו לחדש דבר כזה, אבל התוספתא אמרה כן שכן הוא אומדן חז"ל, שדעתו של המקדיש לחזק כח שלא יוכל למעול אפי' במקצת ההקדש, ונוכל לומר דסברת התוספתא הוא ללמוד מדברי ר"ע דכיון דר"ע מאלים כ"כ כח ההקדש שדעת המקדש שהראשונה שיוציא תהי' הקדש ומעל בה, לכן סברה התוספתא דאפי' לחכמים דפליגי עכ"פ דעת המקדיש לאלם שלא יוכל למעול אפי' במקצת ההקדש.

''' ועכשיו ''' מבואר דלא קשה ממתני' דסוף מעילה דתנן דלא מעל עד שיוציא את כל הכיס, ואף דפליגי שם בזה ר"ע וחכמים ור"ע סבר כיון שהוציא את הראשונה מעל, אבל א"א לומר דהתוספתא הוא כר"ע, דא"כ מה שייך לומר מועלין בכולן, כיון שתיכף משהוציא הראשונה מעל כדי כל הכיס, אבל לפי"מ שבארנו מיושב כיון דנחתינן כאן רק מדין חילול שדעתו שאם יבוא הוא או אחר להוציא כיס או לאכול שור יתחלל הכיס או השור שהקדיש בכל הכיסין והשוורים, לכן בפרוטה א"א שתתחלל הפרוטה על חלקים מכל הפרוטות שיש בכיס, או אפי' בכל האיסרין, כיון דעכ"פ צריך לתפוס חלול בכל א' על פחות משו"פ וכדאמר הגמ' בב"מ דף נ"ג ע"א, ולכן בפרוטה ע"כ נשאר רק הפרוטה שהקדישה קדושה, ולא מעל עד שיוציא כל הכיס.