עריכת הדף "אבן האזל/זכיה ומתנה/ה" (פסקה)

== ט ==

'''היו שני השטרות במכר או שניהם במתנה אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספות, ואם לא הוסיף בטל שטר שני את הראשון ואין לו אחריות אלא מזמן השני, לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן שני מחזיר אותם, ואם היה על אותה שדה חוק למלך בכל שנה הנותן או המוכר נותן החוק עד זמן השטר השני.''' 

''' הלח"מ ''' הקשה דבגמ' איתא מאי טעמא רפרם אמר אימר אודויי אודי ליה, רב אחא אמר אימר אחולי אחליה לשעבודיה איכא בינייהו אורועי סהדי ולשלומי פירי ולטסקא, וא"כ הרמב"ם דפסק דמשלם הפירות והמוכר משלם חק המלך למה לא הזכיר הא דאורועי סהדי ונשאר בקושיא, ונראה בזה דהמ"מ כתב ופסק המחבר כרפרם מפני שקרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת, וא"כ לא פסק בתורת ודאי, ואף דפסק דמוציאין הפירות זהו כמו דאמרינן בהשואל גבי בשנים עשר דינרים לשנה מדינר זהב לחודש דבשביל זה דקרקע בחזקת בעלים עומדת מוציאין מן השוכר שכירות בעד חודש העיבור, ולפי"ז מבואר דלגבי אורועי סהדי דהוא לפסול שטר אחר הנמצא אצל הלוקח שחתמו בו עדי שטר הראשון דאנו צריכין לפסול השטר משום שהעדים פסולים, ובזה ודאי אמרינן דמוקמינן לעדים בחזקת כשרות וכמו דקיי"ל גבי שתי כתי עדים המכחישים זו את זו דזו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה ולא אמרינן דאם כת אחת מהעדים חתומים על שטר מכירה דנימא קרקע בחזקת בעלים עומדת, ואף דהכא אין אנו באין לפסול לגמרי העדים וכמו שכתבו התוס' דאינו נאמן בהודאתו לפסול העדים רק לגבי עצמו, מ"מ גם לגבי עצמו לא נוכל לפסול השטר דעכ"פ אנו צריכים לומר לגביה שהעדים הם פסולים מספק, ומספק אין אנו יכולים לפסלם.

''' איברא ''' דיש לחלק דין זה מדין זו באה בפני עצמה ומעידה דהתם לא הוי אלא ספק במציאות ומוקמינן לכל כת על חזקת כשרות, אבל הכא הוי ספיקא דדינא, וכיון דבספיקא דתרי ותרי מבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ח דשנים שהעידו על אחד לפסלו ושנים הכחישו אותם הוא ספק פסול ואין מוציאין ממון בעדותו, א"כ ה"נ בספיקא דדינא נמי לא נוקמי לעדים בחזקת כשרות, וכבר ידוע דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה, ולא דמי למה דאמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת, דזהו מגדר חזקת ממון דמהני גם בתרי ותרי, ונראה דמה דכתב המ"מ דטעמא משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת אינו משום דהוי ספיקא דדינא שהיה לו לכתוב דהרמב"ם מספקא ליה כמאן הילכתא, וגם אפשר שיש כללי הלכה להכריע כמי לפסוק ומי היה מאוחר או מי היה גדול יותר, לכן נראה דכונתו דבאמת שני הטעמים אפשר, ומספקא לן משום מה כתב שטר השני ולכן לענין פירות מפסיד הלוקח אבל שטרותיו אינם פסולים מספק, וראיתי בחדושי הרמב"ן המיוחס להרשב"א שכתב דרב איויא לא פליג על אודויי אודי אלא מוסיף דהיכי דאיכא למימר טעמא דאחולי לא אמרינן אודויי אבל בדעת הרמב"ם א"א לומר דפסק כן דהא לא חילק לענין פירות ולדעת הרמב"ם צ"ל דטעמא דאחולי שייך גם במתנה ואף דלא מהני מחילה אמרינן דהקנה לו בק"ס אלא דאמר טעמא דאחולי לענין מכר דשייך מחילה לענין אחריות, אבל בעיקרא דמילתא אנו אומרים שב' הטעמים אפשר והוי ספק ולכן לענין פירי וטסקא למוכר אבל העדים לא נפסלו מספק וכנ"ל.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}