עריכת הדף "ערך/ל"ט מלאכות" (פסקה)

== המכה בפטיש ==
בשבת עה: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש.

יש צורך לבאר כאן ב' עניינים, א' באיזה הכאה בפטיש מדובר, דהיינו מהו המעשה שהוא הדוגמא לאב זה, ב' מה גדר המלאכה.

ונבאר תחילה מהו המעשה של מכה בפטיש, והנה מצינו בזה כמה דעות:

א: רש"י במתני' עג: כ' "שכל אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה".

ב: רש"י במתני' קב: כ' שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת.

ג: בתוס' קב: ד"ה מכה כ' "דהיינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה".

ד: בריטב"א עג. ד"ה המכה פי' בשם ר"ח: "לאחר שנעשה הכלי מכין בו בפטיש להשוות פניו, והיא עצמה אינה מלאכה שכבר נגמר הכלי, אלא גמר מלאכה". וכ"כ הרמב"ן והר"ן שם. (ויל"ע אם גם התוס' נתכוונו לזה, ותלוי במה שיתבאר להלן).

ועתה נבאר את החלק הב' הנ"ל דהיינו מה גדר המלאכה:

יל"ע האם מלאכת מכה בפטיש היינו דווקא מלאכה של סיום שבאה אחר עשיית עיקר הכלי או שכל סיום המלאכה הוי מכה בפטיש. (כלומר האם הגדר הוא מלאכת סיום, או סיום המלאכה). וז"ל המאירי (קד: ד"ה אע"פ שביארנו): "אם כתב אות אחת והשלים בו ספר או ארג חוט אחד והשלים בו בגד חייב. שכל שהשלים בה חשובה היא כשתיים וחייב משום כותב, וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש וכו', ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כולה, כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כולה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה, וזה מכה בפטיש ומפילה, שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה, וכן מה שאמרו בשקיל אקופי מגלימא שהרי הגלימא כולה עשויה, אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין, וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש, שאל"כ אף המלאכות שתחילתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיו"ב היה ראוי להתחייב בהם משום מכה בפטיש". וכ"כ בהגמ"ר בפ' הבונה {{ממ|[[בבלי/שבת/פא/א|פא.]]}} בשם הרא"ם "שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר (בניין) שהכאת פטיש הוא לאחר גמר בניין". (וכן מבואר ביראים רעד דף קמ) וכן משמע מל' הריטב"א שהזכרתי למעלה שכ' "והיא עצמה אינה מלאכה שכבר נגמר הכלי".

אמנם מד' רש"י בכמה מקומות נראה לכאורה דלא ס"ל כן: '''א: בד' מז. ד"ה חייב חטאת כ' רש"י גבי מיטה של טרסיים דהוי מכה בפטיש''', אף שללא ההרכבה אינו כלי כלל. ויש לדחות שמצד מלאכת האומן נגמרה עיקר מלאכתו, וההרכבה אינה מכלל מלאכת האומן (ומ"מ דיוק ל' רש"י שם שכ' "הוא תחילתו וגמרו" ל"מ כהמאירי). '''ב: בד' מח. בד"ה חייב חטאת כ' רש"י שפתיחת בית הצוואר של חלוק חיובו משום מכה בפטיש''', אף שכ' בד"ה הפותח דמיירי בפותח לכתחילה ולא שתפרו ובא לפתוח התפירה. (ואף שהמאירי ג"כ מפרש דמיירי בפותח לכתחילה – אולי ס"ל דחייב משום בונה). '''ג: בד' עד: ד"ה תנור כ' רש"י דאין מכה בפטיש בצריפת חבית בכבשן משום שנגמר מאיליו.''' משמע שלולא זה היה שייך לחייב משום מכה בפטיש אף שלא נגמרה המלאכה לפני כן. (ע' שפ"א עד: על הגמ' האי מאן דשדא סיכתא לאתונא. ובד' קד: בגמ' להשלים שאני). אמנם המאירי שם כ' ג"כ כד' רש"י (בד"ה העושה), וצ"ל שהחבית ראוי' לשימוש גם לפני שצרפוה בכבשן, שהרי מצינו שיש כלי אדמה, דהיינו כלי חרס שלא נצרף בכבשן (כמבואר ברש"י בשבת לח. ד"ה אלא אי אמרת). '''ד: בד' עה: אמרינן המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש''', ולכאו' זה עשיית עיקר האבן, ולא מלאכת סיום אחר שנגמרה עיקר המלאכה, אלא שתוס' שם כ' דמיירי שכבר היא מרובעת ומתוקנת אלא שמייפה אותה. אמנם מד' רש"י שם (עה:) ד"ה מסתת, וכן מדבריו בריש פ' הבונה (קב: ד"ה המסתת), וכן מדבריו בסוף ב"מ (קיח: ד"ה חצב וד"ה סתת) לא משמע כתוס', אלא עשיית עיקר צורת האבן זהו הנקרא סיתות, וא"כ חזינן ששייך מכה בפטיש אף במלאכה שאינה אחרי עיקר המלאכה. וקצת יש לדון בזה דאולי בזמנם היו בונים לפעמים גם באבנים שאינם מרובעות, וא"כ עיקר מלאכת האבן הושלמה בהשלמת החציבה, והסיתות אינו אלא תיקון יתר, א"נ י"ל שהסיתות כולל ריבוע והחלקה (כלומר שגם מרבעה וגם מחליקה), ועל החלק של ההחלקה חייב משום מכה בפטיש. '''ה: בד' קב: רש"י ד"ה המכה בפטיש: "לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת, וזהו גמר מלאכה".''' וכל עוד לא גמר לחצוב לא נגמר עיקר המלאכה, ומוכח דגם בזה הוי מכה בפטיש. אך צ"ע שמהמאירי עצמו ג"כ פי' כן בריש פ' הבונה ד"ה והמכה, ובסוף הפרק (קד:) ד"ה אע"פ (שהובא לעיל). ואולי יל"פ כוונת המאירי שחצב לגמרי מכל סביבות האבן, ולא כמו שכ' רש"י שמבדיל "קצת", דלשון המאירי "שהשלים חציבת סביבותיה מכל צד", "ונתפרקה כולה מסביבותיה", וההכאה לא באה אלא כדי להפיל את האבן ממקום מושבה. (הרב י"מ גלס). ולפ"ז הדרא הראי' שכ' לעיל מד' רש"י למקומה. '''ו: ק' יש לדייק מל' רש"י בד"ה הנ"ל "וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכב"פ היא.''' [וזה קצת שונה מל' הגמ' בד' עה: "כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש".] '''ז: בד' קב: בד"ה מכה הפטיש ביאר רש"י מדוע מסתת הוי גמר מלאכה וכ' "גמר מלאכה הוא שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד".''' ולכאורה לד' המאירי שהזכרתי לעיל אין צורך לזה דמכה בפטיש אין הפירוש סיום המלאכה אלא מלאכת סיום, ולכן מסתת אף שלא גמר כל האבן מ"מ זהו בכלל מלאכת סיום וחייב. אבל לרש"י אין הפי' מלאכת סיום, אלא סיום המלאכה וממילא א"א לחייב על עשיית מקצת מהסיום דמקצת סיום אינו סיום כלל, וצריך לומר שכלפי מקום זה הוי סיום גמור.

אמנם באבני נזר או"ח ריא (באג"ט סי' נה) כ' שגם בד' רש"י יל"פ כד' המאירי. וע"ע שם סי' ריח (באג"ט סי' סב) מש"כ שיל"פ בד' הרמב"ם כד' היראים, וע"ש עוד.

ובעיקר יסוד זה יל"ע מהגמ' בדף עה: שהמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש. ושם זו עשיית עיקר הכלי (השפ"א בד' קד: ד"ה בגמ' להשלים הק' כן). ובחי' המיוחסים לר"ן בד' עג. כ' דנופח בכלי זכוכית פעם שנייה – זה משום מכה בפטיש, ולא בפעם הראשונה. וכעי"ז כ' במרכבת המשנה (י, טז) ובאג"מ (או"ח ח"א קכב סוף ענף ה) שהיה צורת כלי מלפני כן. אבל המאירי כ' (בד' עה: ד"ה אף) "אף המנפח בכלי זכוכית אחר שהותך שהוא נעשה כלי ע"י ניפוח חיובו משום מכה בפטיש". וצ"ע.