עריכת הדף "אבני מילואים/אבן העזר/צ" (פסקה)

==סעיף טז==

===כו===

סעיף ט"ז (כ"ו) '''מכרו שניהם בנכסי מלוג.''' בפ' החובל דף פ"ט כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אליעזר. וכתב ב"ש לכאורה תימה דפסק ביו"ד סימן רס"ז עבד של ב' שותפין אין יוצאין בשן ועין והיינו כר"א וכן פסק שם עבדי נ"מ אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ולפי תי' בתרא פרק חזקת לר' אליעזר המכר בטל וכן הקשה בס' ב"ה. אבל באמת לא ק"מ אע"ג דהלכה כר"א היינו לענין שן ועין דכתיב עבדו עבדו המיוחד לו וכן לענין יום או יומים דרשינן כספו המיוחד לו אבל לענין מכירה לא כתיב קרא אלא דבתי' אחד מדמה דין מכירה לדין שן ועין ולא קי"ל כהאי תי' אלא כשאר תי' פ' חז"ה שם עכ"ל:

(והכי מוכח' מלת' מיניה ובי' מדסתם בטוש"ע וכתבו עבד של ב' שותפין סתם אינו יוצא בשו"ע משמע דאפי' בשותפין דעלמ' שיש לכל א' חצי הגוף דינא הכי ואי הוי מדמה מכירה לשחרור בע"כ היה צריך לפרש דדוק' שותפין שיש לא' פירות ולאחד הגוף הדין כן אבל לא בשאר שותפין דאטו שותפין דעלמא לא יוכלו למכור וכמ"ש רש"י ז"ל פ' החובל דף צ' ד"ה לא עשו ובתו' שם ד"ה איש ואשה וא"כ לא היה להפוסקי' לסתום בעבד של ב' שותפין דאינו יוצא בשו"ע אלא היה להם לפרש דדוק' בכה"ג שיש לא' כל הגוף ולא' הפירות אבל בשאר שותפין יוצא בשו"ע כיון דאין חילוק בין מכירה לשחרור אלא ודאי דלא קי"ל כהאי תי' ולא מדמינין מכירה לשחרור דהתם בעינן עבדו המיוחד לו וה"ה ב' שותפין דעלמ' לא הוי מיוחד לענין שחרור ולכך סתמו ופסקו דעבד של ב' שותפין אינו יוצא בשו"ע וזה ברור).

וכ"כ הרמב"ן שם פ' חז"ה דלא קי"ל כהאי תירוצא לדמות מכירה ליום או יומים ושן ועין אלא במכירה שפיר יכול למכור כל אחד זכותו ע"ש. ובמשנה למלך [[משנה למלך/עבדים/ה#|פ"ה מהל' עבדים]] כתב ג"כ להוכיח דלא קי"ל במכירה הכין דהא תנן פרק יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו ומכר האב מכורין עד שימות הבן ומוכח דלא בעינן במכירה מיוחד לו ע"ש:

והנה להאי תירוצ' דהוי מדמה מכירה לשן ועין ויום או יומים ואפי' מכרו שניהם לא הוי מכירה. קשי' לי בהא דכתיב בפרש' בחקותי ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה' וחישב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל וגו' בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו. והרי שדה מקנה בזמן היובל אינו אלא קנין פירות כדאי' ס"פ השולח לריש לקיש במוכר שדה בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא דאין לו אלא קנין פירות ע"ש וא"כ אין הלוקח יכול למכור שדה שקנה בזמן היובל שהרי אין לו אלא קנין פירות ולמוכר יש לו קנין הגוף ושניהם אינן יכולין למכרו וכל שאינו במכיר' אינו בהקדש וא"כ איך יכול להקדיש שדה מקנה בזמן שהיובל נוהג כיון דלית ליה לדידי' אלא קנין פירות ולמוכר קנין הגוף ושניהם אינן יכולין למכרו ולהקדישו להך תירוצא דמדמה מכירה לשן ועין וקשי' קראי וצ"ע כעת.

(הגם שאיני כדאי לחוות דעי הנה לגודל הפליאה לא אחשוך נפשי מלהגיד מה שנראה לענ"ד לתרץ בזה והוא דאפי' להאי תירוצ' דבעי לדמויי מכירה לשחרור ואפי' מכרו שניהם יחד מכרן בטל היינו לעניין מכירת הגוף דמי' דשחרור שהוא על הגוף ור"ל שאם באו למכור הגוף אפי' מכרו שניהם איני מכור שהרי אינו מיוחד שלזה יש לו קנין הגוף בכולו ולזה ג"כ כל הגוף שייך לקנין פירות שלו וכיון דבעינן גם במכירה נכסי' המיוחדי' לכך לא הוי מכירת גוף הנכסי' מכירה אבל לענין זכות הפירות שפיר יכול למכור זכותו שאותו זכות הוא מיוחד לו לבדו דאל"כ לא מצינו מכירת שדה בא"י אלא ללוקח א' דאותו לוקח לא יוכל למכור ללוקח שני שהרי אין לו אלא קנין פירות וזה נגד השכל אלא ודאי דאותו זכות שיש לו לפירות יכול למכור ולכך יכול נמי להקדיש שדה מקנה שהרי אינו מקדיש אלא זכות שיש לו לפירות והא דבעינן נכסי' המיוחדין היינו דומי' דשחרור שהוא לענין קנין הגוף אבל זכות של פירות יכול להקנות והמבחין יבחין) ועמ"ש בס' קצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/רנז#ג|סימן רנ"ז סק"ג]]:

===כז===

(כז) '''שלא נתנה ולא מכרה אלא משום שלום ביתה.''' לשון הרמב"ם פ' כ"ב מהל' אישות ובהשגות הראב"ד ז"ל ולמה חוזרת ואם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה ממנו ביטול מקח למה ואיזו נחת רוח יהי' לו כשתחזור ותבטל מקחו עכ"ל והיינו דס"ל להראב"ד דאינה יכולה לבטל מקחו אלא כשתתאלמן או תתגרש דאז כלו ימי שלום ביתה אבל כל זמן שהיא עמו אינה יכולה לחזור דא"כ איזה נ"ר עשתה לו. ולבאר שיטתו נלענ"ד לפי מ"ש הרשב"ם פ' חז"ה דף מ"ט ע"ב תימא נחת רוח עשיתי לבעלי שמכרתי לו שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדע' להקנותו לו ולא דמי לתלו' וזבין דזביני' זביני דאגב אונס' גמר ומקני אבל הכא דליכ' אונס' כ"כ לא גמרה ומקני' עכ"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם אינו אונס אמאי בטל המקח ואם הוא אונס הרי אגב אונס' גמר ומקני ולכך העלה דביהיב דמי המקח קיים ע"ש. ולענ"ד נראה דבאמת זה לא מקרי אונס והא דמקחו בטל הוא מטעם אחר כמ"ש דמהרי"ק סי' קפ"א כתב ז"ל גם מה שטען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד גם בזה הבל יפצה פיו כו' ואפילו לא היה נזכר שם אלא לאהבת השלום הרי לא נכתב בלשון תנאי והרי שנינו בגיטין פ' השולח דף מ"ה המוצי' אשתו משום שם רע ואמרינן עלה בגמ' והוא שיאמר משום שם רע אני מוציאך כו' ועל זה כתבו התוס' פ' השולח ז"ל דאי אמר הכי מצי מקלקל לה נראה דחשש' זו אינו אלא לעז בעלמ' כו' הרי לך בהדי' דאע"ג דאמר לה משום שם רע אני מוציאך ונמצ' בטל אפ"ה אין הגט בטל כיון דלא אמר ע"מ כו' ועוד בר מן דין ובר מן דין ואפי' חשבינן לי' כמו תנאי הא לא כפלי' לתנאי וקי"ל כר' מאיר דבעי תנאי כפול עכ"ל. וכבר כתב הר"ן פרק האיש מקדש דהא דסגי בעלמ' באומדנ' אע"ג דלא הוי תנאי כפול משום דגלוי דעת עדיפא מתנאי כפול ומש"ה במתנת ש"מ או דזבין אדעת' למיסק לארע' דישראל אזלינן בתר גלוי דעת אבל היכ' דהתנה ולא התנה כהלכתו התנאי בטל וע"ש בר"ן וכן הוא דעת תוס' ולפ"ז נראה דמכירת האשה שמסכמת לדעת בעלה לא הוי אונס כלל אלא דאנן סהדי דאינה עושה כן אלא לאהבת השלום עם בעלה ומש"ה לאחר שכלו ימי שלום ביתה היינו לאחר גירושין או לכשתאלמן בטל המקח ומשום דגוף המכירה לא היה אלא לאהבת השלום ואחר שהשלום אינו מתמיד מתבטל המקח ואפי' לא אמרה בפי' לאהבת השלום יש כאן גלוי דעת ועדיף טפי דלא בעינן משפטי התנאי' ומש"ה בהאך דמהרי"ק דלא הוי גלוי דעת אלא במה שאמרה לאהבת השלום וכיון דלא כפלי' לתנאי' לא מהני משא"כ הכא דמשום גלוי דעת באנו לדון לא בעינן תנאי כפול לכך הא דנחת רוח אין בו משום אונס אלא דאנן סהדי דאע"ג דעתה היא מסכמת למכירת בעלה אינו אלא משום שלום ביתה ואח"כ כשתתאלמן או תתגרש דשוב ליכא שלום בית יתבטל המקח ולכך המקח קיים כל זמן שהיא תחתיו דאנן סהדי דעל זה הזמן נתרצה גם היא לגמרי משום שלום בית ולכן אינה חוזרת בכל עת שתרצה אלא לכשתגרש ואז בטל מחמת אומדנ' דאנן סהדי שלא נתרצה יותר ולכך אפי' מעות לא מהני שאין כאן אונס כלל וכמ"ש. ובהכי ניחא לי בהא דתנן בפ' מי שהי' נשוי דף צ"ה וכתבה ללוקח דין ודברי' אין לי עמך ופריך בש"ס וכי כתב' לי' הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברי' אין לי עמך כו' לא אמר כלום ומשני בשקנו מידה והדר פריך ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ולכאורה קשה דבתחלה הי' ראוי להקשות ותימא לי נחת רוח דהיא קושי' אלימתא ממשנה מפורשת משא"כ הך דדין ודברי' אינו אלא ברייתא ולפי מ"ש ניחא דודאי כד ס"ד דמיירי בלשון סילוק גרידא שהיא סילקה זכותה א"כ כיון שהי' מועיל הסילוק בשעת מעשה וכל זמן שהיא תחתיו משום שלו' בית כדאמרן שוב אין לה שום זכות אף אחר שתתגר' שאין זכותה חוזר וניער כיון שסילקה כל זכותה מהיכא קא זכי' בי' תו כיון דכבר נסתלק כחה משדה זו דדוקא גבי מכירה שייך לומר שמכרה לזמן מוגבל כל ימי משך השלום משא"כ בסילוק כיון שנסתלקה שעה אחת תו לא הדר ומשתעבד אבל לבתר דמשני בשקנו מידה א"כ ה"ל כמו מכר לכך שפיר פריך ותימא לי' נחת רוח עשיתי לבעלי דכיון דקנו מידה ללוקח אין המכר נמשך אלא כל ימי משך שלום ביתה וכשתתאלמן או תתגרש יהא בטל משום אומדן דעתה דאנן סהדי דלכך נתכוונה וכדפרישית ודו"ק היטיב.

===כח===

(כח) '''אבל אם מחלה לבעלה כל זכות.''' כתב בח"מ ז"ל המעיין בתשו' הרא"ש כלל ל"ח סי' ז' משמעות לשונו שאינו מחלק בין מכירה למחילה רק עיקר החילוק שלו הוא כשהבעל מוכר קרקעותיו והיא מסכמת למעשיו תוכל לומר הוכרחתי לעשות לו נחת רוח מאחר שהוא דחוק למכירה אם לא הסכמתי הי' אומר לי עיניך נתת בגירושין כו' אבל מי מזקיקה למחול לו זכות שלה דאין כאן איבה אם לא תמחול לו וטעם זה שייך ג"כ גבי מתנה ומכירה דאין כאן איבה אם לא תמכור לו מה שכבר בידו עכ"ל הח"מ וכ"כ ב"ש ע"ש. ותמהני בדבריהם שהעתיקו לשון הרא"ש והמעיין שם בהרא"ש אינו כן כלל ועוד דבכלל ס"ג סי' ה' כתב הרא"ש בהדיא וז"ל שאלה רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה מקרקע ידוע כו' תשובה כו' ועתה אכתוב על הסילוק אם הוא סילוק או לא וע"ש שהעלה דלא מהני ומשום דמצי' למימר נחת רוח עשיתי לבעלי והתם לא הי' ע"י מכר רק מעצמה נסתלקה לבעלה בסילוק ואפ"ה מצי אמרה נחת רוח כו' ובכלל ל"ח כתב עוד ז"ל וששאלת על אשה שמחלה כתובתה ונדוניא וכל תנאי כתובה מחילה גמורה כו' ולא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא כשהבעל מוכר קרקעותיו ושותקת מחמת נחת רוח שלא יאמר הבעל עיניך נתת בגירושין או במיתה אבל אין האשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה עליו מחמת נחת רוח דאין כאן איבה אם לא תמחול לו ומחילה גמורה היא עכ"ל הרי שלא כתב האי טעמא דדחוק למעות אלא נראה כונת הרא"ש ז"ל דדוקא במוכר קרקעות שאין לאשה בהם רק שיעבוד ואם היא תעכב יקפיד הבעל כיון דגוף הקרקע שלו ואין לה אלא שיעבוד יש קפידא אם תעכב לכך מצי' למימר נחת רוח כו' וה"ה סילקה עצמה לבעלה וכהאי דכלל ס"ג כיון שאין לה רק שיעבוד יכולה לומר נחת רוח כו' דכל שסילקה מהבעל כמי שסילקה עצמה מן הלוקח שקנה מהבעל וכמ"ש בבדק הבית בסי' זה ע"ש אבל המוחלת לבעלה כל זכות שיש לה כיון דהחוב הוא שלה ה"ל כנכסי מלוג דידה דלא שייך בי' נחת רות דאינה צריכה ליתן את שלה לבעלה והרי החוב הוא שלה ועיין ברשב"ם פ' חז"ה דף נ' שכתב דמקחו בטל כיון דמ"מ אינן שלה לגמרי כי אם של בעלה מצי' אמרה נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש וא"כ זה שייך דוקא במוכר קרקעות המשועבדים לה כיון שאינן שלה אבל מוחלת גוף החוב כיון דגוף החוב שלה ה"ל כנכסי מלוג וא"כ דברי הרמ"א נכונים וחזקים כראי מוצק דדוקא מכירתה ונתינתה לא מהני ומשום דלא מחלה גוף החוב אלא קרקע של בעל ואין לה בו אלא שיעבוד ועל אותו השיעבוד יכולה לומר נ"ר עשיתי שהרי גוף החוב עדיין הי' נשאר אצלה רק שיעבוד אותו קרקע מחלה וע"ז הי' הבעל מקפיד אם לא היתה מסכמת כיון דלאו דידה הוא אבל במוחלת לבעלה כל זכות שיש לה הנה היא מוחלת גוף החוב שהוא שלה לגמרי ודמי' לנכסי מלוג ולא מצי' למימר נ"ר עשיתי לבעלי וכדפרישת ודו"ק ובהכי ניחא הא דפריך פ' חז"ה דף מ"ט הא ראי' יש תימא נחת רוח עשיתי כו' ולפי מ"ש ח"מ וב"ש בדע' הרא"ש דדוקא היכא שהבעל נוטל מעות מלוקח ודחוק למכירה הוא דמצי אמרה נ"ר עשיתי אבל לא במוכרת לבעלה תקשי הא הכא מוכרת לבעלה היא ולפמ"ש ניחא דכיון דטעמא דהרא"ש הוא דדוקא בדבר שאינו שלה לגמרי ואין, לה אלא שיעבוד בזה הוא דמצי' אמרה נ"ר עשיתי אבל לא בדבר שהוא שלה לגמרי וזה דוקא לפי המסקנא דמסיק דאינו אלא בשלש שדות אבל בנכסי מלוג שהם שלה אינה יכולה לומר נ"ר וה"ה במוחלת גוף החוב לבעלה כיון דשלה הוא לגמרי אינה יכולה לומר נ"ר עשיתי אבל למאי דס"ד דש"ס דאפי' בנ"מ שהם שלה לגמרי נמי שייך לומר נ"ר ה"ה במוחלת גוף החוב לפי הס"ד היתה יכולה לומר נ"ר עשיתי ולכך שפיר הוי פריך ותימא נ"ר עשיתי שעדיין לא ירד לחלק בזה אבל הרא"ש פסק לדינא לפי המסקנא וכמ"ש.

===כט===

(כט) '''וכן אם קיבלה עלי' אחריות בפירוש.''' בתשו' הרא"ש [[שו"ת הרא"ש/סג#ה|כלל ס"ג סי' ה']] ז"ל שאלה רחל אשת יעקב נסתלקה ליעקב בעלה מקרקע ידוע' כו' ועתה אכתוב על הסילוק אם הוא סילוק או לא כו' ואין לך דבר המבטל טענת נחת רוח אלא א"כ כתב' ללוקח אחריות כשיטרוף בע"ח של בעלה מן הלוקח של בעלה שהיא תשלם לו דכולי האי לא עבדא לעשות נ"ר לבעלה אם לא שגמרה להקנות ובסילוק זה אע"פ שקבלה עלי' אחריות אין בקבלת אחריות זה כח וטעם לומר שיבטל טענת נחת רוח דמה היא מפסדת בקבלת אחריות זה דנאמר כולי האי לא עבדא בשביל נחת רוח דבשלמא כשמקבלת עלי' אחריות כשיטרפנה בע"ח של בעלה מן הלוקח שהיא תשלם לו דבר גדול הוא זה שהכניסה עצמה לדבר זה ובשביל נ"ר לא היתה עושה דבר גדול כזה אם לא שגמרה בדעתה להקנות אבל באחריות זו מה היא נפסדת בדבר זה אם תאמר דאחריות שקבלה עליה היינו שאם מכרה כתובתה לאחר ואם תתגרש או תתאלמן ויבא הלוקח שלקח כתובתה ויטרון מקרקע זו שנסתלקה הימנו שהיא חייב' לסלקו ותפרע לבעלה או ליורשיו מה שיגבה הלוקח מאותה קרקע באותו אחריות לא היתה מפסדת כלום כיון שמחלה שיעבוד אותה קרקע לבעלה לא יוכל הלוקח לגבות מאותה קרקע דה"ל כמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול שהרי היא מכרה כתובתה ללוקח וכתבה לי' קני לך איהו וכל שיעבודא דאית בי' ומחלה שיעבודו ושוב אינו יכול הלוקח לגבות מאותה קרקע עכ"ל והובא בטור סי' זה:

(הנה למ"ש ר"ת בטעם דמוכר ש"ח דיכול למחול משום דשני שיעבודים יש למלוה ואינו יכול למכור אלא שעבוד נכסים וכשהוא מוחל שיעבוד הגוף מפקיע שעבוד נכסים ממילא וכמ"ש הרא"ש בשמו פ' הכותב גבי קריבתי' דרב נחמן ע"ש א"כ בכה"ג שלא מחלה שעבוד הגוף אלא שיעבוד הקרקע בלחוד דאילו מחלה שיעבוד הגוף לא היתה יכולה לומר נ"ר עשיתי וכמ"ש מרן ז"ל בס"ק כ"ח ע"ש וכן מבואר להדיא בתשו' הרא"ש שהתנת בפירוש שיהיה חובה קיים רק מאותו שדה היא מסלקת שיעבודה לדעת ר"ת אם מכרה כתובתה קודם לכן הלוקח מוציא גם אותו השדה דהא שיעבוד הגוף לא מחלה ושיעבוד הקרקע של לוקח הוא שקנה ממנה ולא מהני מחילתה א"כ הדרא קושי' לדוכתה דמהני אחריות דידה שתצטרך לשלם לבעלה כשיטרף הלוקח ובדברי הרא"ש נראה דלשיטתיה אזיל דס"ל כדעת הרי"ף והגאונים דמכירת שטרות דרבנן וכמ"ש שם פ' הכותב ולכך יכול המוכר למחול אפי' שיעבוד נכסים לחודי' ושפיר כתב דאין הלוקח יכול לגבות מאותה קרקע. אמנם גם לדעת ר"ת נראה דמ"מ יכולה שתאמר נ"ר עשיתי כיון שלא הפסידה משלה אלא אותו השיעבוד ומה שנצמח מאותו השיעבוד כל זה היא עושה משום נ"ר דכיון דגוף הקרקע אינה שלה אלא שמשועבד לה ואם לא תרצה היא לקבל אחריות דידה יקפיד הבעל ויאמר עיניך נתת בגירושין וכבר מכרת כתובתך או שתרצי למכור הכתובה וכיון שאינה מפסדת בכל זה אלא שעבוד קרקע זו קפיד הבעל ויכולה לומר נ"ר עשיתי משא"כ כשמפסדת דבר שהיא שלה לגמרי וכמ"ש מארן להלן ומזה ראי' לדבריו).

וראיתי בדרישה שהקשה כיון דקיבלה עלי' אחריות בעדה ובעד כל הבאים מחמתה נאמר דלמא היא לותה מאחרים ונמצא כל הנכסים משועבדים להם מדר"נ ואחר שתתגרש ובאו המלוים לגבות מאותה קרקע ואז תהי' היא מחויבת לשלם לבעלה או ליורשיו כפי דמי קרקע זו שגם מהם כיון שקבלה עלי' אחריות וכאן אין שייך לומר שתמחיל לבעלה השיעבד דאינה יכולה למחול כי אם במכירת שט"ח ולא כשנתחייבו לאחרים אלא מוציא' מיד לוה שני מדר' נתן ונותנין אותו למי שיתחייב הוא לו וכמ"ש רבינו בח"מ סי' פ"ו וע"ש. ונראה לענ"ד כיון דהשיעבוד הוכרחה למחול משום נחת רוח וא"כ אם היא חייבת וצריכה לשלם ממקום אחר אין זה היזק מדידה כיון שהיא חייבת באמת אלא שאם לא היתה מוחלת השיעבוד לבעלה היתה פורעת החוב עם אותו שיעבוד שיש לה על בעלה ועכשיו שמחלה לבעלה אותו שיעבוד תצטרך לשלם ממקום אחר וכיון דבפרעון החוב היא חייב' בלא זה ולא הפסידה כי אם אותו השיעבוד ועל זה היתה מוכרחת משום נחת רוח משא"כ אם ע"י המחילה יהיה נצמח לה הפסד מנכסי דידה כגון שקיבלה אחריות על נכסים אם יטרוף ב"ח של בעלה שפיר אמרי' כולי האי לא עבדא משום נ"ר אבל במה שמוחלת השיעבוד נבעל ותצטרך לשלם לב"ח דידה ממקום אחר זה לא חשיב היזק כיון דבאמת היא חייבת תדע שהרי אפילו אם אינה חייבת כלום יש לה היזק במה שמוחלת שעבוד אותה קרקע דהא כשיגיע זמן גביית כתובתה ולא יהיה לבעל נכסים אחרים תפסיד ממונה אלא משום נ"ר היא מוכרחת למחול שיעבודה והיא חושבת כאלו לא היה לה שיעבוד זה כדי לעשות נ"ח לבעלה שלא יאמר עיניך נתת' בגירושין. וזה שייך נמי במה שלא תוכל לפרוע חובה בשיעבוד זה שהרי אינה מפסדת משלה יתר על אותו השיעבוד אבל כשמפסדת יותר ע"י קבלת אחריות וכמ"ש הרא"ש אז אמרי' כולי האי לא עבדה משום נחת רוח ועמ"ש בס' קצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/סו#נז|סי' ס"ו ס"ק נ"ז]]:

===ל===

(ל) '''אחריות בפירוש.''' כתב ב"ש ז"ל עכשיו נוהגין דכותבין אחריות וקונין מן האשה והדר בעלה ונא קודם הבעל מזה נראה דאחריות שכותבין בשטר לא קאי אלא על האיש ולא על האישה דאם האחריות קאי על שניהם היו יכולים לעשות הקנין אפי' מן האשה תחלה אלא הקנין שעשתה היא אינו אלא שהוא לא תוכל לערער ואחריות דנפשה סלקה ולא שהיא מקבלת אחריות אא"כ דמפורש בפירוש כן וכן פסק בט"ז עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב המנהג לפי מה שיבואר אצלנו לקמן סעיף י"ז דאם קנו מיד האשה תחלה היינו שסילקה שיעבודה מקרקע זו והוא סילוק מן הבעל אבל לסלק מן הלוקח לא הוי מהני כל זמן שלא קנה הלוקח דלא מצי מזבין שיעבודה ללוקח שיקנה אח"כ דה"ל לדבר שלבל"ע דהיא עדיין לא זכתה בגוף הקרקע דבע"ח מכאן ולהבא גובה ולא מצי מזבנה שיעבודה אלא ללוקח שכבר קנה וע"ש בדברי הרמב"ם שהבאתי וא"כ כיון שקנו מיד האשה תחלה לא נסתלקה אלא לבעלה ולא מכרה כלום ללוקח אלא לבעלה נסתלקה א"כ האחריות לא מהני מידי דלוקח לא מכרה כלום ולא קיבלה אחריות נגדו ולגבי בעל לא מפסדה באחריות מידי וכמ"ש הרא"ש הבאתיו בס"ק הקודם דהא המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' וכ"ת א"כ יהיו קונין מן האיש תחלה ואח"כ מן האשה ויכתבו אחריות ויהיה האחריות נגד הלוקח זה אינו דאדרבה היא אינה רוצה לקבל אחריות ללוקח רק לבעל ומש"ה נמי לא מהני האי אחריות משום דלא מפסדה מידי אלא משום דחתמה היא תחלה לא מצי למימר נ"ר עשיתי לבעלי ולפ"ז אם אירע שקנו מן האיש ואח"כ מן האשה וכתבו אחריות שפיר מהני ג"כ דהא הכא מוכרת שיעבודה ללוקח שכבר קנה מן האיש וגם האחריות הוא נגד הלוקח תו לא מצי למימר נחת רוח כו' אבל כל שכתבו מאשה והדר בעלה לא הוי האחריות ללוקח שעדיין לא קנה רק לבעל ואחריות לבעל לא מהני וכו' ודו"ק.