עריכת הדף "העמק דבר/במדבר/טו" (פסקה)

== מא ==

'''אני ה׳ אלהיכם אשר וגו׳ אני ה׳ אלהיכם.''' שתי פעמים והדרש במנחות ידוע. ולפי הפשט מבואר לפי דברינו. דמיירי בשני אופני עבודת ה׳. והנה בהיות ישראל במצרים היו ג״כ אנשי מעלה ודבקים בה׳ והקב״ה היה משגיח עליהם בהנהגה נסית כפי ערכם. אבל המון ישראל עוד שלא יצאו ממצרים לא ידעו מאומה מתורה ומצות. וכמו כן לא באה עליהם השגחה פרטית לפי המעשה עד שיצאו ממצרים וקבלו תורה ומצות אז נשתנה הנהגה עליונה להשגיח לפי המעשה בדרך נסתר כמש״כ בספר דברים בפ׳ שמע ישראל ובכ״מ וזהו דכתיב שתי פעמים. נגד אופן הראשון כתיב אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי וגו׳ עמ״כ הוצאתי מא״מ כדי להשגיח עליכם לפי מעשה המצות. ונגד אופן השני כתיב אני ה׳ אלהיכם סתם. דמשמעו מכבר גם לפני יציאת מצרים. והכל לפי מעשה המצות. והשגחה פרטית ג״כ משונה באנשי מעלה משארי עובדי ה׳ כמש״כ בספר דברים במקרא פנים בפנים וגו׳ ובכ״מ. ''' ועוד''' לאלוה מלין במשמעות מקראות הללו ולא תתורו אחרי לבבכם וגו׳. וע״ז כתיב אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו׳. ותניא בספרי ר׳ ישמעאל אומר למה נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם. לפי שה״א שמח בחור בילדותך וגו׳ (פי׳ וסיפיה דקרא והלך בדרכי לבך) בדרך ישר או בדרך שתרצה ת״ל ולא תתורו אחרי לבבכם. והמאמר הזה פלא. מה קשה להתנא למה נאמר. ומה זה הישוב שלא נטעה בדברי קהלת לומר שכשר הדבר לילך בכל דרך שתרצה אפי׳ לעשות דבר עבירה ח״ו. אלא כך הענין דקשה לשון ולא תתורו דמשמעו מלשון מתור הארץ. חיפוש ענין חדש. ויותר נוח היה אי כתיב ולא תלכו אחרי לבבכם. והיה משמעו יפה זו מינות. שהלב נמשך אחריו. ולמה נאמר ולא תתורו. ע״ז יישב ר״י עוד כונה באזהרה זו. והיינו דשלמה אמר והלך בדרכי לבך. והתנא מפרש כל אותו מקרא שמח בחור וגו׳ לשם מצוה והכי פי׳ במדרש קהלת. וזהו דעת ר״ל בגמ׳ שבת דף ס״ג ב׳ ע״כ לד״ת. ופרש״י שמח בתלמודך למוד משמחה וטוב לב. ונמצא פי׳ והלך בדרכי לבך. לפי שאין הילוך עבודת ה׳ בתמידות של כל ב״א שוין. זה עוסק בתורה ועמלה כל היום. וזה פורש עצמו לעבודה. וזה לגמ״ח. והכל לש״ש. וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שוה. וגם במעשה המצות אי׳ בפ׳ כל כתבי אבוך במאי זהיר טפי. והיה מר זהיר במצות שבת ומר במצות ציצית. וה״ז כדאיתא בירו׳ ספ״א דקידושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל אה״א. אר״י ב״ר בון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מעולם. ובמכילתא פרשת בשלח תניא כל העושה מצוה אחת באמנה כו׳. וע׳ מש״כ בספר דברים ו׳ א׳ ב׳ ג׳. וכן בגמ״ח אין כל העוסקים שוין בהליכות עולמם. ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי. ע״ז אמר קהלת והלך בדרכי לבך. מה שלבו נמשך אחריו. ברור שמזלו חזי כי זה ענין טוב לפי כח נפשו. וע״ז קאמר או בדרך שתרצה. אפי׳ מה שאינו בכלל מצות התורה כלל. רק שהוא עושה לש״ש ובדביקות באלהיו ה״ז טוב. ע״ז כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם. שלא תחפשו מצות חדשות מה שאינו ע״פ התורה ולא נכלל במצות ציצית שבו נכלל תרי״ג מצות ה׳ ולא יותר מהמה. וע״ז סיים המקרא אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. דבארץ מצרים עוד לא קבלו תורה ומצות. ולא ידעו באמת מה המה כי אם איזה גדולי הדור שהיו מקובלים מאברהם יצחק ויעקב שעשה א״א את כל התורה. אבל בדרך כלל נשתכחה תורה זו מדעת המון רבה ומי שהיה ירא ה׳ וחפץ בעבודתו היה עובד ה׳ בדרך שראה בשכלו טוב ויפה. אבל מעת שיצאו ממצרים הנחיל הקב״ה תורה ומצות ודוקא מצות אלו ולא יותר. ''' והנה''' התוס׳ בב״ב דף קי״ט ב׳ הביא בשם מדרש דהמקושש לש״ש נתכוין שחילל שבת כדי שיהרג וידעו הדור שאע״פ שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ מכל מקום חייבין במצות התורה. ויש להתבונן מאין הוציאו חז״ל רמז דכך היה המעשה שנתכוין לשם שמים. ולפי דברינו למדו מסמיכת פרשת ציצית לאותה פרשה של המקושש. דנזהרו אח״כ גם ע״ז האופן. שאין לאיש לתור אחר מצות חדשות ולעשות עבירה לשמה ח״ו. דאע״ג דאי׳ בנזיר דף כ״ג ב׳ גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה. מכ״מ זה אינו אלא שבאה שעה לידו שמוכרח לעשות עבירה לש״ש. כהא דתמר ויהודה שלא היה לה עצה אחרת. או מעשה דיעל. אבל להמציא נפשו לכך לעשות עבירה לש״ש אין זה דרך הישר שיבור לו האדם. וע״ז נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם כמו שביארנו. ובפרשת קרח יבואר עוד שמש״ה נסמכה מעשה דקרח אחרי פרשת ציצית שבזה נכשלו ר״ן איש גדולי ישראל. עברו עלה ונענשו כאשר יבואר{{תוספת|ו|והושע הנביא אמר בפ׳ ח׳ אל חכך שופר כנשר על בית ה׳ [פי׳ כשופר משמיע מרחוק וכנשר מביט למרחוק. מה שיהי׳ מבית ה׳ כן המה עבדיו הנאמנים] יען עברו ברית ועל תורתי פשעו. [ברית שניתן בערבות מואב להגות בתורה ולדקדק בה הרבה והמה עברו ע״ז הברית ועל תורתי פשעו. שלא למדו ולא הגו בה] לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל [בהקבצם לתפלה יזעקו לי אלהי הלא ידענוך ישראל כלומר אהבנו אותך. ובאמת כן הוא וא״כ למה אתה עומד מרחוק ממנו] זנח ישראל טוב. [ע״ז המקרא מפרש בירו׳ ר״ה פ״ג ובפתיחתא דאיכה רבתי ואין טוב אלא תורה פי׳ מה מועיל מה שיודעים ואוהבים את ה׳. אחרי שזנח ישראל התורה. ע״כ] אויב ירדפו. [אם כמשמעו אויבי ישראל מאוה״ע. ואין להם זכות תורה שיגין עליהם. שרק היא ועמלה חרבם של ישראל להגין מכל צר ומכל אויב ומתנקם כמש״כ כ״פ. אם כמדרשו אויב זה יצה״ר שרודף להחטיא. ובלי תורה שהיא מדרכת את האדם להיות צדיק ישר. הרי הוא חוטא ונרדף ואינו יודע במה הוא נכשל.] ומבאר והולך הנביא כמה נכשלו עפ״י זה הדרך שמתחלה עשו לש״ש ולבסוף הגיעו לעגל שומרון והדברים עתיקים ואכ״מ. עד שמגיע למקרא אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו [רוב תורתי המה כמו זר להם. שאין נזהרים בהם ואין יודעים איך להיות נזהרים משום שאין עוסקים בתורה. ומש״ה אמר רובי תורתי דודאי יש מצות ואזהרות שהמה מדקדקים הרבה. אחרי שבאמת המה עובדי ה׳ ויודעים אותו. אלא שעל תורתי פשעו. מש״ה איזה מצוה שראו שהיא מוספת אהבת ה׳ או טעם אחר שראו. הרי הם נזהרים ומדקדקים ביותר. אבל רובי תורתי כמו זר נחשבו] זבחי הבהבי [שהיו רגילים בבית ראשון להקריב בבמות חוץ לגבוה היינו לש״ש ולהוסיף בזה אהבת ה׳. אע״ג שהי׳ בזה איסור כרת. והי׳ הנהוג לזבוח שלמים לגבוה. וכל א׳ מהנקבצים לאותה במה. נדחק לחטוף לזכות בחלק בשר שלמים. ונקרא זבחי הבהבי מלשון הב לי הב לי. ע״ז אמר הנביא] יזבחו בשר ויאכלו [למה להם להיות נדחק להשיג אותו בשר מזבחי הבהבי. יזבחו בשר חולין לעצמם ויאכלו כמו שלבם חפץ.] ה׳ לא רצם [שהרי גם אכילת קדשי חוץ הללו אינה מרוצה לפני ה׳. ואדרבה] עתה יזכור עונם ויפקוד חטאתם [זה גורם להזכיר עונם. שהרי הוא כמו עיון תפלה דאי׳ בברכות דנ״ה שמזכיר עוונותיו של אדם. מפני שהוא בוטח שיקובל לרצון. וכמו כן בשביל שהמה מחשבים שקרבנם יהי׳ לרצון ולזכות לפני ה׳. מש״ה עוד יזכור עונם וגו׳] המה מצרים ישובו [אחרי שכל עבודתם. הוא מדעת עצמם ולא עפ״י התורה. הרי להם לשוב למצרים ויהי כמו שהי׳ לפני מ״ת] וכ״ז הדרוש נרמז יפה בפרשת ציצית. שצוה הקב״ה לעשות לזכרון תרי״ג מצות ולא יותר. וע״ז הוציא הקב״ה אותנו מארץ מצרים ונתן לנו את תורתו. ותנן באבות פ״ב רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כ״ש תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ופי׳ המפרשים דוחק. ונראה משמעות איזהו דרך ישרה שיבור כו׳ כמש״כ המפרש במס׳ תמיד דכ״ח איזהו דרך אחת מדרכים הישרים שיבור לו האדם והפי׳ כמש״כ בפי׳ והלך בדרכי לבך. שאין דרך כל האדם שוה בהליכות דרך ה׳. והאדם שבא לבור לו דרך ה׳. איזהו יבור לעצמו. כ״ש תפארת לעושיה. לעושי הדרך לאפוקי מה שהוא עבירה אלא שהוא רוצה לעשות לש״ש הרי אין זה הדרך תפארת לעושיה. ותפארת מן האדם. האדם שבא לבור לו. היינו לפי טיב אותו אדם איך שהוא יותר מוכשר לתורה או לעבודה או לג״ח. כך יבור לו זה הדרך:}}:

{{הרחב דבר}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}