עריכת הדף "העמק דבר/במדבר/טו" (פסקה)

== לט ==

'''והיה לכם לציצית.''' בלשון יחיד שהוא מצוה אחת לבן ותכלת:

'''וזכרתם את כל מצות וגו׳ ולא תתורו וגו׳.''' ואח״כ כתיב עוד הפעם ''' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וגו׳.''' הענין דשתי זכירות הללו לבן ותכלת באות לשני אופני הנהגת האדם מישראל. האחד מי שחייו בדרך הכבושה לרבים עוסק בעניני פרנסה ומכ״מ עליו לשמור לעשות מצוה בזמנה. השני מי שמופרש לעבודת ה׳ ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת ה׳. וגם עליו לשמור מצוה בזמנו ולא לקפח מעשה המצוה בשביל דביקות ח״ו. וכבר אמרו חז״ל במסכת שבת גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שכן מצינו בא״א שאמר להקדוש ברוך הוא אל נא תעבור וגו׳ ולא כוונו חז״ל שהמכניס אורח גדול במעלה ממי שזכה להקבלת פ״ש. שזה אינו מוכח מזה המקרא כלל. אלא גדול לפני ה׳ לעשות זה המצוה של ה״א יותר מהקבלת פ״ש. ומי שהגיע לאהבת ה׳ והקבלת פ״ש והגיע לפניו מצוה של ה״א עליו להפסיק דביקותו ולהזדקק למצוה שבאה לידו. כמו שעשה א״א. וכש״כ מצוה שבינו לשמים שאין אפשר לעשות ע״י אחרים. ועל אלו שני אופני חיי הישראלי צוה ה׳ לעשות חוטים לזכרון. ובשביל אופן הראשון צוה לעשות חוטי הכנף מין כנף. ועליו כתיב וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם. שלא יהא העסק משכחו ממצוה בזמנו:

'''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.''' לימדנו בזה מעשה המצות שלא נחשבו למצוה אלא אם עושה ומאמין עכ״פ שהוא מצוה ועושה. לאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצוה כלל. אין בעשייתו נחשב למעשה וזהו אחרי לבבכם. ופי׳ בגמ׳ ברכות פ״א זו מינות. וכתיב עוד ואחרי עיניכם היינו עין הדעת. דיש עושה מצוה ומכוין שלא לצאת בה ע״פ איזה טעם שנראה לו בדעת שטוב יותר שלא לצאת ידי מצוה. בזה האופן אינו נחשב למצוה (וכמש״כ התוס׳ בכ״מ דאפי׳ למ״ד מצות א״צ כונה מכ״מ אם מכוין שלא לצאת ודאי א״י ידי חובה. והכי עיקר כמש״כ בחיבורי הע״ש סי׳ קנ״ד בעזרו ית׳) וע״ז כתיב ''' ואחרי עיניכם.''' דעין הדעת מורה שלא לצאת אז אינו מצוה: