עריכת הדף "תוספות יום טוב/בבא בתרא/ג" (פסקה)

== ג ==

'''שלא אמר לי אדם דבר מעולם.''' אף על גב דפשיטא דטענה [זו] גרידא אינה מועלת דאינה טענה. הא קמ"ל דמהו דתימא דלמא שטרא הוה ליה ואירכס ואיהו סבר אי אמינא מזבן זבנה לי האי [ארעא] אמרי לי אחוי שטרך [וכשלא אוכל להראותו יאמרו שגזלתיה. אבל כשאומר לא אמר לי אדם דבר [מעולם לא יאמרו שגזלתיה אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי] בה ונמצא שמחל לי. תוספות] הלכך לימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך וארכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא. קמ"ל דלא. גמרא: 

'''והבא מחמת ירושה אין צריך טענה.''' פירש הר"ב לברר איך באה ליד אביו. דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו. הרשב"ם: 

'''האומנין.''' לשון הר"ב שמתקנים כלים אין להם חזקה. אם הם מוחזקין בכלים של אחרים וכו'. ולא בחזקת שלש שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת שלש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי אבל במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חברו אפילו שעה אחת ואנו רואים שיוצאים מתחת ידו אף ע"פ שיש לחברו עדים שהיה שלו. נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידו. דסתם לוקח מטלטלין מחבירו. בלא עדים הוא קונה ובלא שטר. חוץ מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידו דאינו נאמן כדקיימא לן במסכת שבועות [דף מ"ו] כ"כ הרשב"ם וכ"כ הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו אע"פ שכתב לדין אומן המטלטלין בפ"ט מהלכות טוען. הנה בפי"ג כתב ג"כ דין האומנין לענין קרקע שאם היו בונין בה ומתקנין אותה שנים רבות. וכן העתיק הטור סימן קמ"ט אע"פ שכתב לדין המטלטלין בסימן קל"ד. ומ"ש הר"ב והני מילי כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ואין הכונה בפנינו ב"ד כשהוא טוען עליו דודאי הוא נאמן. במגו דלא הראהו. אלא כלומר שהוא מצוי בפנינו ב"ד ע"י עדים שראוהו בידו קודם שבא לפנינו בסמוך מיד. שלא היה יכול להחזיר ביני הכי קודם שבאו לטעון בפני ב"ד. ומ"ש הר"ב נאמן בשבועה במגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם. או החזרתי לך. ר"ל אם נתנו שלא בעדים הוי מצי למימר לא היו דברים מעולם. ואי נמי נתנו בעדים יכול לומר החזרתיו לך. וכן מבואר בפירוש הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם בפירושו וכל מה שאמרנו בזה נאמן. ר"ל אחר שישבע בנקיטת חפץ לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מגו בתקנת חכמים עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל. ר"ל האומן. ע"כ. וזה תימה לומר כן כשטוען לקוח הוא בידו שאין זה נשבע ונוטל כלל. אלא נשבע להחזיק במה שבידו. אבל בטוען כך וכך פסקת לי בהא שייך למימר דנשבע ונוטל. לפי שבעיקר החפץ מודה שהוא בעה"ב ורוצה ליטול שכרו ממנו. וכן נמצא לו בחבורו כמו שכתבתי שהרי בפ"ט מה' טוען לענין טענת לקוח כתב האומן נשבע היסת ונפטר ולענין טענת כך פסקת כתב ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין. ע"כ. וכ"כ הטור סימן פ"ט וע"ש ובב"י בשם הר"ן: 

'''והשותפים והאריסין והאפוטרופין.''' כשידוע בעדים שהוא שותפו או אריסו או אפוטרופסו. אבל אם אין ידוע זה בעדים אלא שהודה מעצמו ואמר הן. הוא שותפו ומכר לי. נאמן במגו שהיה יכול לומר לא היה שותפו מעולם. הרמב"ם פי"ג מה' טוען [וע"ש הלכה ג' בלח"מ מ"ש מסוגית הגמרא. תו"ח]: 

'''והשותפים.''' פירש הר"ב שלקחו קרקע בשותפות וכו'. ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות אינה חזקה. שכן דרך השותפין לאכול זה פירות ג' שנים או ארבע שנים. ואח"כ יאכל זה כמו כן. רשב"ם. ומ"ש הר"ב שאם יש בקרקע דין חלוקה. ואכלה אחד מהן וכו' משמע שאכלה כולה ולא חציה. ורוצה להחזיק באותה החצי שנפלה לחלקו ונפקא מיניה כשהחצי ההיא טובה מהחצי השנית. וכן היא מסקנת הפוסקים. ומ"ש הטור ריש סימן קמ"ט בשם רבינו חננאל שאף בחציה נמי יש לו חזקה. ראיתי בנ"י שכתב בשמו דסבירא ליה נמי דדוקא דנחית לכולה. [פירש שאוכל כל הפירות. תו"ח] עמ"ש במשנה ה'. גם עי' מדין חזקת שותפים לענין מטלטלין בסוף משנה א' דפ"ק: 

'''והאריסין.''' כתב הר"ב ודוקא באריסי בתי אבות שרגילין לשמור שדות של משפחות זו מעולם. הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליף באריסים אחרים. כך כתב הרשב"ם. והרמב"ם פי"ג מה' שכנים כתב כגון שהיה אריס לאביו של בעל השדה. או לאנשי משפחתו: 

'''והאפוטרופין.''' שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם. נ"י: 

'''אין לאיש חזקה בנכסי אשתו.''' בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל כבר הן כתובים עליו. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואפילו כתב לה בעודה ארוסה וכו'. כדתנן בריש פ"ט דכתובות. ומ"ש הר"ב והאשה שנתנה או שמכרה לבעלה וכו' דדוקא וכו'. או בקרקע שייחד לה בעלה. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ו' פ"ה דגיטין: 

'''ולא לאב בנכסי הבן וכו'.''' כל היכא שלא חלקו ולא נתפרדו זה מזה אינן מקפידין זה על זה במה שמחזיקין זה מזה כדמסיק בגמרא [דף נ"ב]: 

'''במה דברים אמורים.''' לשון הר"ב דאינה חזקה ומסיים הרשב"ם וגם יש מהן דהוויין חזקה וצריך ג' שנים: 

'''אבל בנותן מתנה.''' לשון הר"ב בפנינו וכו' לאו דוקא. וכן מסיים הרשב"ם ומודה לו ורצה לומר או שמודה לו: 

'''בנותן מתנה.''' והוא הדין למוכר דקנה לוקח בחזקה. כדתנן במשנה ה' פ"ק דקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין וכו' בחזקה. וע"ש בפירוש הר"ב מדיני זו החזקה: 

'''והאחין שחלקו.''' לשון הר"ב והחזיק כל אחד וכו'. כבר כתבתי בריש פ"ק דלאו דוקא כל אחד אלא כשהחזיק אחד בלבד. נקנו כל החלקים בחליפין. וכן לשון הרמב"ם כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו: 

'''ופרץ.''' פירש הר"ב או שפרץ בה פרצה. כדי שיכנס בה. רשב"ם: 

'''כל שהוא.''' כלומר כל שהועיל בגדרו ופרצתך. אע"פ שעשויה כבר אלא שהשלימה. והועיל בהשלמתו כדמפרש בגמרא [דף נ"ג]: