עריכת הדף "קובץ על יד החזקה/ציצית/ג" (פסקה)

== ד ==

'''השאולה פטורה מן הציצית כו' מכא"ו חייבת.''' בתוס' חולין דף ק"ו כתבו בשם י"מ דלאחר שלשים יום כלאים אסור כיון דאינו מחוייב אלא מדרבנן מפני שנראית כשלו ור"ת מתיר אפילו בכלאים וכ"כ התוס' במנחות דף מ' ע"ב תוס' ד"ה תכלת ורבינו פה אע"ג דסתם דבריו מ"מ מבואר דלא ס"ל כר"ת דלקמן בהלכה ז' כתב גזירה שמא יתכסה בה בלילה ולשיטת ר"ת ע"כ צ"ל דהגזירה היא שמא יתכסה בכסות המיוחד ללילה עיין כ"מ. ועוד מפורש יותר בפ"י מה' כלאים הלכה ל"ב שסובר דגבי כהנים לא אשתרו כלאים כ"א בעידן עבודה וכתב שם כציצית, הרי מפורש ומבואר דגבי ציצית לא שרינן כלאים אלא בשעה שמקיים העשה ומה דדחיק ליה להר"מ היינו משום דהיה מפרש כפשטא נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בש"ע מ"א ודלא כפירוש ר"ת דקאי על בגדים המיוחדים לעבודה אף שהתוס' והרא"ש בה"ק כתבו גם להאי פירוש יש לחלק וז"ל הרא"ש דהכא גדילים תעשה לך על לא תלבש שעטנז קאי וקאמר רחמנא דבכה"ג תלבש ומשמע דכל לבישה התירה התורה בין ביום ובין בלילה כמו אם לא היה כלאים אבל היתר לבישה בלא עבודה לא הותרה מעולם. מ"מ לא נראה לרבינו לחלק בהכי דלפי"ז קשה מאי מקשה הגמרא במסכת יבמות דף ד' ע"ב ולתנא דבי ר"י טעמא דכ"ר צו"פ הא לא"ה כלאים בציצית ה"א דא"ר והכתיב ועשו כו' ותכלת עמרא הוא ומאי מקשה דילמא אי לא הוי כתיב הסמיכות ה"א דהוי דומיא לבג"כ דאינו מותר אלא בשעת חיובו וקושיא זו מצאתי אחר זמן רב בספר מהר"ם ברבי ומפאת קושיא זו הוכיח הרמב"ם דאין כאן מקום לחלק בין ציצית לב"כ:

'''ואין ''' להקשות דגם לדברי רבינו קשה קושיא הנ"ל דע"כ לא ס"ל לרבינו דלא כר"ת אלא כ"א לפי המסקנא דאין לנו כ"א הסמיכות להתיר כלאים בציצית אזי מסתברא לומר סברת רבינו דלא משתרי כ"א בעידן דמקיימי מצוה משא"כ להס"ד דבשעת מצוה כבר ידעינן לתנא דבי ר"י מן ועשו והסמיכות מיותר אכתי קשה מאי מקשה התלמודא דילמא אתי הסמיכות לאורויי דבכל ענין אשתרי דאל"כ הסמיכות מיותר. אבל זה לק"מ לשיטת רבינו דלא ניחא ליה לתלמודא לעשות מחלוקת לענין היתרא דכלאים בציצית דלתנא דבי ר"י יהיה מותר בכל ענין ולרבנן אינו מותר כ"א בעידן המצוה אבל לשיטת התוספות והרא"ש דהם למדו בסמיכות מן אף לפי המסקנא דלא מיותר קושיא הנ"ל במק"ע:

'''ולהעיר ''' אוזן התלמידים אמרתי לפרש דל"ק גם לשיטת ר"ת וסייעתו ובמה דפליג הר"מ ז"ל דלא ניחא ליה ליישב הקושיא בדרך זה. דלכאורה קשה טובא לשיטת ר"ת וסייעתו מנ"ל לפרש הסמיכות להתיר בכ"ע אפילו שלא בשעת עשיית המצוה דדי לנו לאוקים הסמיכות להתיר בשעת מצוה וכמו בכל דוכתין דעשה דוחה ל"ת. ונראה דהתוספות כתבו ביבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך התם קרא דל"ד משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי ואומר ר"י דהתם א"ק של"ת דדחי משום דאפילו או"נ שרי ולמ"ד נו"נ א"ק ביו"ט ל"א הכא קרא ע"כ. ולכאורה קשה א"כ לדידן דקיימ"ל כמ"ד נו"נ א"ק א"כ תיקשי לדידן קושיית התוס' שם דף ו' ע"א וז"ל וא"ת אי בעלמא דחי א"כ קרא דכב"צ ל"ל ותירצו שם ג' תירוצים. א' דאיצטריך לכדרבא ולתנא דבי ר"י נמי איצטריך דלא נדרוש הכנף מין כנף. ועוד ס"ד דלא לדחי עשה דציצית לאו דכלאים שא"ש בנשים למ"ד נשים פטורות מציצית ע"כ. והנה ב' תירוצים הראשונים כבר סתר מהר"ם ברבי בחי' והאמת אתו דבשלמא הש"ס דקאמר ס"ד הכנף כו' היינו דקאי שם דאכתי לא ידעינן דעשה דוחה ל"ת ודאי הוי דרשינן כדרבא אבל השתא דידעינן כבר דעשה דוחה ל"ת בעלמא מהכ"ת לנו לדרוש הכנף מ"כ ע"ש ולא נשאר לנו אלא תירוץ הג' אבל למ"ד נו"נ א"ק ביו"ט ילפינן מדאיצטריך קרא גבי ש"ק ועשה דש"ק ג"כ אינו ש"ב שאינו נוהג בנשים דהוי מ"ע שהז"ג דשריפת נותר אפילו שלא בזמנו אינו אלא ביום כדאמרינן במסכת יבמות דף ע"ב וא"כ קשה דגם תירוץ זה ליתא וא"כ ל"ל קרא להתיר כלב"צ. ונראה דזה הוא דדחיק ליה להר"ת וסייעתו דהוה קשה להו קושייתנו ל"ל קרא להתיר כלב"צ אלא להורות בא דבכ"ע מותר דהותר כלאים לגבי ציצית וכ"ז לפי המסקנא אבל לס"ד דגמרא שם ביבמות מנ"ל דעשה דוחה ל"ת ע"כ צ"ל דסוגית הגמרא היה סובר שם כמ"ד נו"נ קרבין ביו"ט ולדידיה מודה ר"ת דאף אם גילה לנו התורה להתיר מוקמינן לה דוקא בשעת מצוה ושפיר מקשה התלמודא כמ"ש לדעת רבינו:

'''אמנם ''' באמת קושיית התוס' שם תמוה דמאי קושיא הא איצטריך כלב"צ לאשמעי' דקשר עליון דאורייתא דאינו יוצא י"ח מצות ציצית כ"א היכא דהוי כלאים דהיינו בב' תפירות וכמ"ש המהרש"א שם בשם בעל פ"י. ונראה דהתוספות שם סוברים דהא דק"ע מה"ת לא ילפינן מדאיצטריך להתיר כלב"צ אלא דילפינן מגדיל דלשון גדיל משמע מחובר בטוב וכמ"ש התוס' במסכת מנחות (דף ל"ט) ד"ה קשר א"נ כמ"ש רש"י שם דק"ע הל"מ וא"כ הוא שפיר מקשו התוס'. ומעתה י"ל דגם דעת ר"ת וסייעתו כן הוא דק"ע נפיק מהנך דרשות שכתבתי וא"כ שפיר קשיא ליה ל"ל קרא להתיר כלב"צ אע"כ דבא להתיר בכ"ע ורבינו סובר כפשטא דק"ע לא ידעינן כ"א מדאצטריך קרא להתיר כלאים בציצית ואין לנו יתור כלל ומסתברא דלא מוקמינן להתיר בכ"ע כ"א בעת מצותה כנ"ל:

'''ודע ''' דלפ"ד א"כ לר"א דאי"ל במסכת שבת (דף כ"ד) יו"ט עשה ול"ת הוא ג"כ מודה ר"ת וסייעתו וכבר הארכתי בזה בשלום ירושלים מסכת מגילה ואין עת האסף פה:

'''אבל ''' אחר העיון י"ל קושיית מהרמ"ב בדרך נכון מאוד. דהנה הרשב"א ותוס' כתבו בהא דדרשינן סמיכות להתיר כלאים ע"כ להתיר בא דאי למיסר גדילים בשעטנז לשתוק קרא מיניה ומעתה לתנא דבי ר"י דגם בלא סמיכות יש משמעות שהתיר א"כ שוב לא יכולים לומר דסמיכות אתי להתיר בכ"ע דיקשה לתנא דבי ר"י דילמא אתי קרא לאסור ושלא לעשות כלל מכלאים כ"א צמר לצמר ופשתן לפשתן וא"ש קושיית הגמרא ותירוץ הגמרא ודו"ק. ולפי"ז מיושב מה דדחיק ליה לרש"י ותוס' במנחות דלא ס"ל כתירוץ הר"י קלצון ביבמות דהנה תירוץ התוס' תמוה וצ"ב כמו שהאריך המל"מ ותוכן כוונתו דיש לנו ג' קראי ויחדיו מיותרים ע"ש. ולפ"ד עדיין הקושיא במק"ע דע"כ איצטריך יחדיו דאי לא הוי כתיב יחדיו וסברא חיצונה דלא בעי חיבור ש"ת א"כ ה"א דאתי קרא דצו"פ לאסור כלב"צ ולא שייך לומר לשתוק קרא מיניה ז"א דהא ס"ד לתנא דבי ר"י למדרש להיתרא מדרשא דבגדיהם ולזה איצטריך קרא דיחדיו ומש"ה מתרצים רש"י ותוס' הקושיא זו בע"א. ובזה י"ל פירש"י במנחות (דף מ') ובשבת הא דת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין ופירש"י דל"ד סמיכות למישרי כלב"צ והתוס' מקשו דהא במ"ת דרשי' לכ"ע סמוכין ומהר"ם לובלין במסכת שבת הקשה עוד מנ"ל לב"ש הא דקיימ"ל עשה דוחה ל"ת דהא ל"ד סמוכין ולא יכולין למילף מכלב"צ. אמנם לפי מ"ש ל"ק קושיית מהר"ם משום דב"ש לטעמייהו דסברי נו"נ א"ק ביו"ט וא"ל מש"ק כמ"ש התוס' ביבמות ומעתה סובר ב"ש דע"כ במ"ת ודאי דרשינן סמוכין אבל סמיכות דכלב"צ מנ"ל דאתי לאורויי להקל דידחה דלמא להיפך למילף מינה לאיסור וכ"ת לאיסורא ל"ל קרא ז"א דה"א הא דילפינן מש"ק וס"ל לב"ש לפי האמת דסמיכות אתי לאסור ולא למישרי כלל כלב"צ וזהו שכתב רש"י ב"ש ל"ד סמוכין למשרי כלב"צ כ"א לאסור ודו"ק היטב והבן כי זה ברור ונכון: