עריכת הדף "סדר משנה/תשובה/ו" (פסקה)

== ה ==

'''הלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצרים וכו' וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר וכו' הרי גזר על ישראל וכו' לפי שלא גזר על איש פלוני וכו' הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן וכו' כיון שלא גזר על איש ידוע וכו' כבר אמרנו שאין כח באדם לידע האיך ידע הקב"ה וכו'.''' והראב"ד השיגו והאריך בהשגתו וגם הלחם משנה העיר על מ"ש וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע דאין לו המשך עם הקודם ואני בס"ד אבאר דברי רבינו לסלק השגתו של הראב"ד וגם הערת הלח"מ ולא נצטרך לדוחקו שזהו דבר אחר שאין זה במשמעות לשון רבינו, גם אין זה דומה להידיעה שאף שהידיעה היא החלטית ואעפ"י כן לא תכריח, ומאמר השם יתב' על דרך הגזרה היא תכריח את האדם שמאמר של הקב"ה תפעול יותר בהתחתונים מהידיעה הוודאית (והסבה ידועה למבינים כי המאמר הוא יותר בהתגלות מהידיעה שהיא ענין נעלם מאד והבן זה היטב) ובא האות והמופת על זה כי בדבר ה' שמים נעשו וכל העולם נברא במאמרו, שהיה על דרך הגזרה. אמנם את אשר אני אחזה בביאור כוונת רבינו הוא כך דהוא אמר שהקב"ה לא גזר על המצרים לעשות רעה עם עמו ישראל במה שאמר ועבדום וענו אותם וגו' ויהי' מוסב על המצרים שלא אמרו הקב"ה על דרך הגזרה מאתו יתברך שיעבדו ויענו את ישראל ויהיו המצרים מוכרחים להשתעבד בהם בישראל ולהרע להם, או אומה אחרת מן האומות אבל הקב"ה הגיד מראשי' אחרי' מה יהי' באחרית הימים ואין המאמר ההוא מכריח שום דבר (משא"כ אם הי' המאמ' דרך גזר' מאתו יתברך שפיר הי' מכריח) וביאור זה שהקב"ה אמר לאברהם ידוע תדע שבחטא שעשית אנגריא בת"ח או במה שהפריז על מדותיו יתברך באמרו במה אדע וגו' או בחטא אחר יהי' מה שיהי' כדרשתם בנדרי' דף ל"ב הנה בחטא ההוא יענשו בניו שיסור השם יתברך השגחתו הפרטית מעל בניו להצילם מיד אוביהם אלא יניחם למקרה והטבע (רק שישגיח עליהם כמציץ מבין החרכים שלא תאבד האומה לגמרי ח"ו או לפעמים אפילו ליחיד לסבה גדולה ידועה אצלו) והוא נקרא בשם עונש הסתרת פנים ככתוב ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' והסתרתי פני מהם והיה לאכול וגו' כמ"ש רבינו בספרו מורה נבוכים חלק א' פ' כ"ג ואמר אלך ואשובה אל מקומי הענין העלות השכינה מעלינו ונמשך מזה ההעדר ההשגחה בנו וכשנעדרה ההשגחה הופקרו ונשארו מטרה לכל מקרה, ויהי' טובם ורעתם כפי המקרה וכו' ועיין ברלב"ג בביאורו ליהושע במעשה דעי, ולזה אמר הקב"ה כיון שאסלק השגחתי הפרטית מהם ממילא אני מבין ויודע שהמצרים (וכן כל האומות שהיו בזמנים ההם) מרוע תכונתם וטבעיהם יריעו לישראל וישתעבדו בהם ויענו אותם, אבל אין אני גוזר השיעבוד והעינוי ההוא על זרעיך לעונש על החטא הקדום כי כל החטאים ההם שנזכרו שם במס' נדרים האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי קלים המה ואינם ראוים לעונש מופלג כזה. וכבר נבוכו הרבה מן המפרשים על מאמרם בנדרים שם היאך מפני חטא קל כזה יגיע עונש מופלג כזה ולפי האמור בס"ד משפטי ה' אמת דהיעוד הרע לא הי' כ"א הסרת השגחה הפרטית הדבקה באומתינו ובהעדרה מהרה יפלו ברעה אשר ימצא אותם במצרים לרוע תכונתם של מצרים ואילו היתה ההשגחה הפרטית דבקה בנו לא היתה אומה ולשון יכולה לשלוט באומה הישראלית דמוראם ופחדם הי' על כל האומות כמו ביעקב ובניו שבזכותם היתה השכינה שרויה בתוכינו להצילנו מיד כל הקמים עלינו לרעה ולתת אותנו לחן ולחסד ולרחמים בעיני המצרים לשבת בארצם ונתנו לנו מחיה ושארית בארץ ההיא ולא היו המצרים עושים זה מבחירתם ורצונם החפשית אלא שהיו מוכרחים ואנוסים ע"י ההשגחה הפרטית שהיתה דבקה בנו והקב"ה חשך אותם מהרע לנו וחיל ורעדה יאחזון, אבל כשהסיר השם יתברך השגחתו הפרטית מאתנו ממילא שבו המצרים לאיתנם הראשון לבחירתם לרוע טבעם ותכונתם הרעה (וכן אם היינו אז אצל אומה אחרת ג"כ היה הדבר כך כי גם הם היו ברע מאד בטבעיהם ותכונתם) אבל לא הי' המאמר של הקב"ה ועבדום וענו אותם וגו' גזרה שתכריח את טבעם של מצרים או האומה ההיא להרע לישראל אלא מאמר הקב"ה הוא כביכול עד"מ כשמעון שהוא שונא מוחלט לראובן ומבקש רעתו, וטבעו של שמעון ברע הוא להרע לכל אדם כשיש לו יכולת אף כי לשונאו, ולוי יודע שכעת מחר יהיה היכולת ביד שמעון להרע לראובן והוא מכיר טבעו הרע של שמעון ושנאתו לראובן ויאמר לוי היום שכעת מחר ירע שמעון לראובן והרי אין מאמרו גזרה שיהיה גוזר ומכריח טבע שמעון להרע לראובן, אך אם כעת מחר שמעון מריע לראובן הנה שמעון עושה אותו לבחירתו ברע מצד טבעו ותכונתו (ולפיכך אמר הקב"ה מאמר סתמיי ולא פרט האיש ולא היה אז המאמר ההוא גזרה, שהמאמר על ענין פרטיי הוא גזרה ומכריח, שיש הבדל בין הידיעה למאמר פרטי) רק ההבדל בזה שהגדתו של לוי על שמעון אינו מאמר ודאי ומוחלט דאפשר לסבה מה שיקרה, יבחור שמעון לשנות טבעו לגמרי או לפחות על זמן מה וא"כ ידיעה זאת אינה ידיעה ברורה ומוחלטת, אבל כשהקב"ה מגיד עתידות הוא דבר ודאי ומוחלט ולא יפול בה ספק כלל וכלל דידיעתו יתברך היא ידיעה ברורה ומוחלטת ומ"מ אין מאמרו יתברך במה שהוא מגיד עתידות במאמר סתמיי גוזר ומכריח על הדבר ההוא לשנות או להכריח טבעו ולהסיר ממנו הבחירה, אבל האומה ההיא נשארת בבחירתה שהקב"ה לא יסור מהם הבחירה על ידי השגחתו הפרטית, והוא ית' יודע בידיעתו הברורה והמוחלטת בחירת האומה ההיא כפי מה שתהיה ממילא אמירתו של הקב"ה העתידו' הוא מאמ' אמיתי בלתי מסופק. ועדיין אינו מוחוור נהי דמאמר הקב"ה אינו גזרה אלא הגדת העתידות אבל עכ"פ ידענו שהגדתו יתברך היא הגדה אמיתית ומוחלטת בלתי מסופקת שידיעתו היא ידיעה ברורה וא"כ נשאר עדיין הספק במקומו דיש כאן מכריח להסיר מהם הבחירה והיא הידיעה ולזה סיים רבינו ואמר וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידין וכו' ורצונו בזה ששם מבואר איך שידיעתו יתברך היא ידיעה ברור' ומוחלטת ואעפ"י כן אינה מכרחת להאדם והבחירה חפשיית והרשות נתונה לכל אדם לעשות כחפצו ורצונו ואין מי שיכריחנו על הפכו, וכן ענין מאמרו יתברך וקם העם הזה וזנה וגו' שאין זה מאמר גוזר להכריחם לטבעם של ישראל לעשות הרע ח"ו אבל הוא רק הגדת עתידות להיותו יתברך יודע יצרם וטבעם הרע ככתוב כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום וגו' צא וראה מה שאמר מרע"ה כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה וגו' כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם וגו' ואם כך מרע"ה מכ"ש שהקב"ה יכול לומר להם מראשית אחרית מידיעתו הברורה, אבל אמירתו אינה גזרה וידיעתו ג"כ אינה מכרחת. ודע שבשמונה פרקים פ' ח' נראה שתירץ בזה תירוץ אחר וכתב וזאת התשובה בעצמה נשיב על אמרו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו' שאין הפרש בן זה לבין אמרו כל מי שיעבוד ע"א יעשה בו כך שאם לא ימצא לעולם מי שיעבוד אותה תהיה הפחד לבטלה וכו' והנה מקום יש בראש להעמיס ולהלום כל הדברים האלה שכתב רבינו פה בדבריו שם ואם לא היה כוונתו שם כמו שכתב פה הנה תירוצו פה יותר נוח לענ"ד.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}