עריכת הדף "ליקוטי מוהר"ן/סה" (פסקה)

== ג ==

'''ג''' ודע, שבחינה זו, הינו בחינת אחד, זה הוא בחינת התכלית, כמו שכתוב {{ממ|זכריה יד ט}}: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וביום ההוא, הינו התכלית. והוא בחינת כלו טוב, כי אחד הוא כלו טוב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה {{ממ|פסחים נ}} על פסוק זה: ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו' – אטו האדנא לאו אחד הוא, אלא האדנא מברכין על הרעה – דין אמת, ועל הטובה – הטוב והמיטיב, אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמיטיב. נמצא, שבחינת אחד הוא התכלית, והוא כלו טוב, כי התכלית הוא כלו טוב.

כי אפלו כל הצרות והיסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית – בודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות. כי בודאי כל היסורין באים בכונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו. ואם כן היסורין הם טובות גדולות, כי כונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה.

נמצא, שבכל הרעות והיסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל על התכלית, הינו כונת השם יתברך, לא יהיה לו יסורין כלל, רק אדרבא יתמלא שמחה מגדל רב הטובה, שיסתכל בתכלית היסורין הללו. כי התכלית הוא כלו טוב, כלו אחד כנ"ל.

ובאמת אין שום רע בעולם, רק כלו טוב. אך עקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברים עליו, חס ושלום, הוא רק מחמת שלוקחין מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כלו טוב, ואז מרגיש צער וכאב היסורין. כי כשיש לו דעת, ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין כנ"ל.

ובזה תבין דבר נעלם ונסתר, מה שנטבע בנפש האדם, כשיש לו יסורין גדולים, רחמנא לצלן, כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום, אזי סותם ועוצם את עיניו בחזק.

כי זה אנו רואים בחוש, כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו, אזי סותם את עיניו, ומצמצם ומכוץ הראות, כדי לכון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות. וזה מחמת כי הראות הוא משרת ושליח של המח, להביא הדבר שרואה לתוך המח.

כי עקר הראיה היא הידיעה, דהינו לידע מהות הדבר שרואה, והידיעה היא במח, וכשרוצה המח לידע זה הדבר שעומד כנגדו, אזי הוא שולח את הראות, והראות הולך ורואה הדבר ומביאו לתוך המח, ואזי יודע מה שרואה.

ועל כן כשמעבירין דבר לפני אדם במהירות גדול, אינו יודע מהות הדבר, אף שבאמת ראה הדבר בעיניו ממש, עם כל זה מחמת המהירות, לא היה פנאי להביא הדבר לתוך המח. ועל כן כשהדבר רחוק ממנו, אין כח בהראות לילך לשם ולהביאו לתוך המח, מחמת שהדברים אחרים שרואה מן הצד מבלבלים אותו. וכן מחמת הפזור שנתפזר הראות, על־ידי־זה הוא נקלש, ואין בו כח להביא הדבר שרואה לתוך המח.

על־כן צריך לסתם את עיניו ולצמצם הראות, ולכונו אל הדבר שצריך, כדי שלא יבלבלו דברים אחרים. וגם כדי שיתחזק כח הראות, ולא יהיה קלוש, ואז יוכל לראות הדבר הרחוק כנ"ל.

כמו כן, כשרוצים להסתכל על התכלית, שהוא כלו טוב, כלו אחד – צריך לסתם את עיניו, ולכון ההסתכלות אל התכלית. כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם, ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעינין, שצריך לסתם את העינים לגמרי, ולסגרם בחזקה מאד, אף גם לדחקם בהאצבע, כדי לסתמם לגמרי, ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה.

הינו שצריך לסתם את עיניו מחזו דהאי עלמא לגמרי, להעלים עיניו ולסגרם מאד, לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו, ואז יוכל לראות ולהשיג אור התכלית הזה, שכלו טוב, ואז יתבטלו היסורין כנ"ל, כי עקר היסורין – מחמת שרחוק מהתכלית כנ"ל.

ועל כן נטבע בנפש האדם לסתם עיניו בשעת יסורין כנ"ל, כדי לברח מהיסורין ולבטלם, על ידי ההסתכלות על התכלית, שהוא כלו טוב, שההסתכלות הזאת אי אפשר, כי־אם על־ידי סתימת העינים כנ"ל. ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה, אף־על־פי־כן הנפש יודעת הכל, ועל־כן מטבעה לסתם העינים בשעת יסורין כנ"ל: