עריכת הדף "העמק שאלה/לו" (פסקה)

== ג ==

{{העמקש|ג}} '''אלא אפי' גמר בלבו כו'.''' דוקא גמר בלבו שהוא קרוב לבטוי שפתים לענין נדרים ע' שבועות ד' כ"ו ב'. והכי אי' בב"ב ד' פ"ח א' גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר ומפרש הכא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשי' ודובר אמת בלבבו. וכן בעובדא דר"ס כ' רבינו גמרי בלבי לזבוני לך. והריב"ן במכות ד' כ"ד העתיק הלשון בעובדא דר"ס היה דעתי ליתן לך. ולא פירש יפה. אבל גם הריב"ן כוון לדעת מוחלטת. והנה מדקאמר בב"ב הכא בי"ש עסקינן ולא קאמר מדת חסידות ש"מ דינא הכי כדאי' בשבת ד' ק"כ א' דחילוק גדול בדבר. והיינו כמש"כ שאע"ג שאין בזה משום מח"א שהרי לא סמך דעתי' דחברי'. מכ"מ החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אם לא שנשתנה הענין. ולא כהירו' דמפרש הא דרב אמר לינא חזר בי הוא מדת חסידות. אלא דינא הכי. מיהו כ"ז דעת רבינו. אבל הרי"ף והרמב"ם לא הביאו במקומו דין דגמר בלבו כלל ולא עוד אלא בה' מעשר רפ"ה כ' ומאימתי יקבעו למעשרות משיתן את הדמים אע"פ שלא משך. הרי שלא נתן דמים כו' ואם הי' ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח"כ יחזיר למוכר אם רצה להחזיר. לא כ' הבריית' כהוויתה דקנה. אלא צריך לעשר ואח"כ יחזיר כו' משמע ג"כ בלא דעת המוכר ולא כהכ"מ שנמשך אחר לשון הסוגיא. אבל דעת הרמב"ם דהגמרא הוכרח ליישב לשון הבריית' קנה. ואין הלכ' הכי מדמנה הא דרב ספרא במכות שם במילי דחסידות ולא מן הדין. ועוד נטה הרמב"ם מברייתא זו. דמשמעה מיירי לענין דמאי כפי' רשב"ם ותו' והרא"ש פ"ג דמס' דמאי והכי מוכח בתוספת' דמאי רפ"ב. והרמב"ם ס"ל דבדמאי לא מהני אף קנית המעות שקאי במי שפרע כמ"ש בפי' המשניות דמאי שם הי' עומד ולוקח כו' ועוד יתבאר שם במקומו שאין המטלטלין ניקנין בנתינת ממון אבל עיקר זכותם במשיכה עכ"ל הרי דאפי' בממון לא נתחייב בדמאי וכש"כ בדברים אפי' לי"ש שאינו חוזר בדבורו. וכש"כ גמר בלבו. וס"ל דמתניתין דדייק מפני שלא משך. משמע דוקא משיכה מחייבת בדמאי. ומש"ה לא הזכיר זה הדין אלא לענין קביעות למעשר. ובס' פאת השולחן סי' ט"ז ס"ח לא כ"כ אלא כש"כ בדמאי ולא דק. אלא דוקא בודאי ולא מצד שי"ש קנה וא"ר לחזור. אלא שי"ש קובע הקני' בו. ונ"מ אם קנה מי שאינו י"ש אי מותר לי"ש לאוכלה עראי בלא מעשר. דאי מטעם די"ש א"ר לחזור. א"כ אם קנה מי שאינו י"ש רשאי כל אדם לאכול. אבל להרמב"ם אסור לי"ש לאוכלה. ועדין צ"ע מנלי' להרמב"ם זה הדין. עכ"פ דעת הרמב"ם דגמר בלבו אינו אלא מדת חסידות והוא ז"ל לא הביא בחבורו דיני מדת חסידו' בשלימות כמ"ש סי' קנ"א אות א'. ורבינו ס"ל דדין גמור הוא למי שנגע יראת שמים בלבו. ואזלי לשיטתייהו שכתבתי בפ' ויקהל סי' ס"ה אות ה' לענין תענית שעות שנחלקו כמ"כ בהא דר' יוחנן התענה עד שיבא לביתו והובא שם במכות במילי דחסידי. ופליגי שם אי הוי מדת הדין לי"ש או אינו אלא מדת חסידות ע"ש: