עריכת הדף "הכתב והקבלה/בראשית/ט" (פסקה)

== ד ==

'''בשר בנפשו לא תאכלו. ''' לרבותינו (סנהדרין נ"ט) אסר בזה לבני נח אבר מן החי, ופי' רמב"ן בשר בנפשו שהוא דמו לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא, ורלב"ג פי' לא תאכלו הבשר אשר בנפשו דם הבשר ההוא ר"ל לא תאכלו בשר הלקוח מבע"ח בדרך שישאר כח בנפש הבע"ח ההוא להוות הדם אשר היה ראוי שיובילוהו אל החלק ההוא מהבשר, ולזה ראוי שלא יקחו בשר לאכול מבע"ח בערך שישאר הבע"ח ההוא חי. ואמרי' תו התם יכול אף בשרצים יהא אבר מן החי אסור בהם ת"ל אך, ע"ש במה דמסיימו מאי תלמודא. ודעת רחב"ג שם לאסור מזה הפסוק גם דם מן החי ופירושו דקרא לדעתו מלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו דמו לא תאכלו, כלומר הבשר בעודו עם נפשו וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו; ולדעת הרא"ם פירוש זה מתיישב יותר בפשוטו של מקרא, וכל מעיין ישפוט בצדק דנהפוך הוא, דלחכמים דהלכה כדבריהם לשון המקרא יותר מיושב, ומה שהתעורר הרא"ם ממלת דמו, המעיין בסוגיית התלמוד שם יראה להדי' דעיקר מיעוטא דשרצים אינו ממלת דמו רק ממלת אך, רק משמעותה דדרשה זו סמכו על מלת דמו ועמ"ש בראה בלא תאכל הנפש עם הבשר. ול"נ שיישוב המקרא שאות וי"ו של בנפשו הוא במקום מלת של (כי הוא אחד משמושי וא"ו כמ"ש בבראשית בוחיתו ארץ ובויקרא בחלבו האליה תמימה, ובאמור בנבלה וטרפה) וטעם בנפשו דמו בנפש של דמו (מיט דעם לעבענס אָדעם זיינעס בלוטעס) ר"ל הנפש המחוברה עם הדם שבו תפעל הנפש לכל מין ומין בבע"ח שמכח הנפש יתנועע הדם בתנועותיו להחיות את הבע"ח, כי יש בדם חלקים דקים לאין מספר ממינים שונים המתפעלים מן הנפש כנודע מן חכמי הרפואה, ושם בשר כאן הוא על חומר גוף הבע"ח (פליישליכעס וועזען), וטעמו ל"ת את הבע"ח עם נפש של דמו, והוא אבר מן החי. ובאמת היה די לומר: בשר בנפשו: ולמה הוסיף מלת דמו? למעוטי איסור אמ"ה בשרצים שאין בהם משום דם, (עי' סנהדרין נ"ט ב'). הנה לכל הפירושים אין רמז במקרא על שנחתך הבשר ונבדל בחיי הבהמה. לכן נ"ל כי זה מבואר במלת אך. כי מלה זו שהיא בכל המקומות מלת הטעם והענין להוציא דבר מן הכלל. כמו וישאר אך נח (נור) עיקר שרשו לרש"פ אות כ"ף לבד המורה על ההכאה כמו ויך אותו. ונך אותו. ותך השמש. שבכל אלה הפעלים אין שורש רק הכ"ף, וירצה במלת אך לשון נכוי (אבשלאג) דהיינו שהדבר מנוכה מן הכלל, והוא תואר הפעל (אבשלאֶגליך) עכ"ד, ומצאנו לרבותינו שישמשו מלת אך גם לשם דבר של הכאה כאמרם (ב"מ נ"ט ב') אך גדול כלומר מכה גדולה, ומצאנו לשון הכאה על התחלקות והתפרדות דבר מהתחברותו, והכהו לשבעה נחלים (ישעי' י"א) ר"ל חלק אותו לשבעה נחלים, וכן בלשון אשכנז ישמש לשון הכאה על התחלקות חלקי הדבר (צערטהיילען, צערשלאגען) וכמה מדוייק בזה לשון רבותינו באמרם (ריש פסחים ובכמה מקומות) אך חלק, יורו בזה כי מלת אך הוא מלשון הכאה שענינו התחלקות הדבר, ומזה מלת אך כאן, וטעם אך בשר, בשר שנחלק ונפרד (אבגעטרענטעס פלייש), ולהורות על הזמן מתי נחלק ונפרד בשר זה אמר, בנפשו כלומר בחייו, כמו נפש הבשר בדם היא (אחרי י"ז י"א) שטעמו חיי הבשר היא בדם ווי"ו הכנוי שבנפשו מוסב על הרמש במקרא שלפניו, וטעם אך בשר בנפשו. בשר שנחתך ונפרד בעוד הרמש בחייו (וואֶהרענד זיינעס לעבענס) ומהו חייו דמו, הנה דעת רבותינו מבואר היטב בלשון המקרא: