עריכת הדף "הכתב והקבלה/במדבר/ה" (פסקה)

== ז ==

'''והתודו. ''' י"מ וי"ו זו לתשובת התנאי, ור"ל לא די לו במה שמתחרט בלבו אבל צריך להתודות בפה לעיני כל. ואינו נכון כי אין מצוה מן המובחר לפרסם חטאו ברבים כי יש בו משום כבוד שמים, אבל מאמר זה הוא חלק התנאי, ור"ל אם יודה מעצמו לבעל הממון שחייב לו מה שכפר לו תחלה בשבועה, אז חייב בתוספת חומש ואיל לאשם האמור אחר זה, כדעת רבותינו דכשבאו עדים והוא עומד בכפירתו אינו משלם רק הקרן לא החומש, כי החומש עם הקרבן לכפרה הם באים ואינו מביאם אלא על פי עצמו: 

'''אשמו בראשו. ''' פי' ראב"ע בראשו כאשר הוא לא פחות ממנו. וזה מקרא שאינו צריך, כי מהשיב את אשמו ידענו שישוב כלו לא מקצתו, אבל בראשו ענינו תחלה כמו ראש חדשים, וטעמו תחלה ישיב את הממון שכפר, ואחר זה יתן החומש ויביא איל האשם שהם לכפרה, כי אין מקום לכפרה טרם השיב לבעליו את אשר לו: 

'''ונתן לאשר אשם לו. ''' למי שנתחייב לו (רש"י). מקרא זה מיותר, כי אחר שאמר מקודם והשיב את אשמו, למי ישיב אם לא למי שחייב לו, ולמה חזר ואמר ונתן לאשר אשם לו, עמ"ש (ויקרא ה' כ"ד) בפסוק לאשר הוא לו, ונראה לי כי פעל ונתן כאן אינו חוזר על האיש המחויב בהשבה, ואין תרגומו (ער זאָלל געבען), אבל הוא מן הבלתי מיוחדים (אינדעפניטע), כמו ויגד ליעקב ויאמר ליוסף ר"פ ויחי, וכן ושחט את בן הבקר, והפשיט את העולה, שאינו מיחד את איש פרטי המגיד והאומר השוחט והמפשיט, וביאורם אחד פרטי, יהי מי שיהיה ותרגומם (מאן בעריכטעטע), כמו כן מלת ונתן כאן אינו מיחד את האיש הנותן, ותרגומו (מאן געבע, ערזעטצע, ערשטאטטע), והטעם יש כאן חיוב נתינה יהיה באיזה אופן שיהיה, אף שאין נכסים לזה המחויב בהשבה מכל מקום החוב מוטל עליו או על הב"ד להשתדל להמציא מקום לגבות ולשלם את חיובו, כגון אם יש לזה המחויב חוב אצל אחרים גובין את החוב מן האחרים ומשלמין את חובו; ונראה לי שכן דעת רבותינו בפירוש מקרא זה, כי אמרו (כתובות י"ט) מנין לנושה בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו, ע"כ. פירשו המקרא על כוונה הנזכרת, מטעם שהיה נראה להם כמאמר מיותר לגמרי וכדכתיבנן. אמנם ראיתי שם ברש"י שלא הבין עד"ז, כי כתב שם ד"ה ונתן לאשר אשם לו ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא קרן למי שהקרן שלו, וכ"כ רש"י (בפסחים ל"א), וכן הר"ן שם, וכן הרא"ם כאן העתיק דבריו אלה, והוסיף עליהם וז"ל, אם אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן וראובן חייב לשמעון לא יתנהו לראובן. אלא למי שנתחייב לו ראובן דהיינו לשמעון וכו' וכאלו אמר לאשר הקרן שלו שהוא המלוה הראשון, וכ"כ רד"פ במשכיל לדוד. ואני בער ולא אדע, דהא פרשה דילן אינה באמת אלא חזרת דברים הנאמרים בפ' ויקרא, ושם מבואר מעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר וגו', ועל כל אחד מאלה שנתחייב עליהם אם כפר ונשבע אמרה תורה כאן לשון ונתן לאשר אשם לו בתרגומו לדחב ליה, אם כן מה זה דייק רש"י דהו"ל למכתב ונתן לאשר הלוהו, שאינו אלא פרט אחד מהנאמרים שם, הלא מוטב לי' לקרא לבחור לשון ערומים "לאשר אשם לו" שכולל את הכל; וכן מ"ש (בהגוזל ק"י) אשם הוא קרן, הדבר ברור שאין כוונתם לפרש מלת אשם הוא קרן, אבל להיות שמלת אשם יוכל להיות תואר לקרבן הבא על עון אשמתו כמו והביא את אשמו (שולדאָפפער), או לממון שעשה בו עון אשמה והיינו הקרן שגזל וכפר בו ונשבע עליו לשקר (דאס פערשולדעטע גוט), ולכן אמרו שם על קרא ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, שאין פירושו על הקרבן, כיון שאמר אחר כך מלבד איל הכפורים (עי' ר"ש ב"מ), אלא ע"כ פירושו שם להשיב הממון שעשה בו אשמה והיינו הקרן, וכן ענין ונתן לאשר אשם לו (שהוא פעל עבר לפתחות השי"ן) ע"כ פירושו לאיש אשר הרשיע ועשה אשמה נגדו לכפור בו ממונו ולישבע עליו לשקר, והאיש הזה המפקיד המלוה השכיר או בעל האבדה אשר נגדם האשים א"ע, ואיך נדחוק עצמנו להסב מאמר ונתן לאשר אשם לו על בעל חובו של נגזל, כי נגד הבעל חוב לא פעל עולה מאומה כי לא כפר ולא נשבע לשקר אליו, ותלי תני' בדלא תני', וכן לא מצאנו לשון אשם על חיוב תשלומי הלוה למלוה בלא כפירה ושבועת שקר, ועוד דלדבריהם דממלת אשם איתי' לעיקר ילפותא דר"נ, יותר הו"ל למילף הך דינא מקרא דויקרא דשם נאמר לאשר הוא לו יתננו, והוא לשון הסובל יותר לומר לאשר החוב שייך אליו מדינא והוא הבע"ח, וממשמעות הפוסקים שהעתיקו דבכפר ונשבע לשקר שמחוייב להחזירו לבעליו אפילו הם באיי הים ואם מחזירו לבנו של הנגזל או לשלוחו לא יצא ידי השבה עד שמחזירו לנגזל עצמו, דכיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידי' ממש, ולא אשתמיט חד מהפוסקים לאשמעינן הך דינא דאם יש לנגזל בע"ח כאן יצא ידי השבה בנותנו לבע"ח, ולא בלבד שיצא בזה אף אסור להחזיר לנגזל כ"א לבע"ח מחמת שיעבודא דר"נ, והדבר צריך אצלי תלמוד, וע' ש"כ חוה"מ סי' פ"ז: