עריכת הדף "אלשיך/שמות/טז" (פסקה)

== ד ==

'''ויאמר ה' וכו' הנני ממטיר וכו'. ''' ראוי להעיר. (א) החילו לנוכח באו' לכם וצאתו שלא לנוכח באומרו ויצא העם ולקטו. והנה לרז"ל (יומא דף ע"ה) שאמרו שהצדיקים היו המן בא אל אהליהם ולבלתי צדיקים רחוק הרבה כד"א שטו העם ולקטו אפשר יתפרש גם פה שמדבר הוא ית' עם משה ואהרן ודומיהם ואומר להם הנני ממטיר לכם כלומר אצליכ'. אך להמון העם ויצא העם חוצה ולקטו. ונשית לב אל דרך פשוטיי. (ב) אומר למען אנסנו איך ההטבה תהיה נסיון. (ג) באומרו הילך בתורתי מה ענין המן אצל התורה. (ד) אומרו והיה ביום הששי. שהל"ל וביום הששי יכינו וכו'. ומה ענין או' והיה ואם הוא על הברכה שתתהוה ע"י השבת הרי הוא או' והיה משנה וכו': 

'''אמנם ''' הנה רצה הקב"ה ללמד דעת את עמו ישראל על המחיה ועל הכלכלה הלא הוא כי לזאת יחרד לבב אנוש באמת באמור למה זה ירעוב ה' נפש ראובן ונפש שמעון ימלא טוב והון ועושר בביתו אחר שהכל מן השמים. והלא ימשך מזה. כי כאשר יראה הרואה כי הכסף אזל מכליי צא יצוא מעל ספר ה' לעשות בזהב ובכסף כל עמלו ובוטל מד"ת ע"כ להרים מכשול מדרך עמו בא האלהים ויאמר הנה בלחם אשר מאכילך אכין לך דרך ה' למען תשכיל. הלא הוא כי אתה דע לך כי מעליון לא תצא הרעות והטוב כי אם הכל לפי הכנת מקבל כי עון ממית וזכות מחיה. עון ממית כד"א (תהלי' ל"ד) תמותת רשערעה תיסרך רעתך ותמוגגנו ביד עונינו חטאים תרדף רעה והזכות מטיב כד"א ואת ישכים ישלם טוב. וזה יאמר הוא ית' הנני ממטיר למה שהוא לכם הראויים לקבל טוב לחם מן השמים מה שאין כן לזולתכם כי אם לסדום אש וגפרית מן השמים וברד למצרים וע"כ לא אמר אני ממטיר כ"א הנני ממטיר כלומר הנני אשר המטרתי לזולתכם מן השמים גפרית ואש ממטיר לכם לחם וכו'. כי אין לשמים טבע מוטבע כ"א הכל לפי הכנת המקבל ומזה החי יתן אל לבו כי כמשפט הזה יעשה לאיש ואיש עשיר ורש כי כל אחד לפי הכנתו לפני אל דעות ה' יקבל את הטוב ואת הרע: 

'''ועוד ''' שנית נמשכת מזה כי ויצא העם ולקטו וכו'. והוא לומר הנה יטרחו העם יצאו וילקטו והנה שני דברים להם במן. (א) שאם איש ירבה לו וילקט בעומרים שנים לא' או חצי עומר לאחד לא ימצא לו רק דבר יום אחד כי א' המרבה ואחד הממעיט ימצא עומר לאחד. (ב) שיהיה ביומו שלא ימטיר מן פעם אחת לימים רבים. וגם אם יאמר אלקטה נא לי ב' עומרים לשני ימים לא ימצא בביתו רק א' ושני הדברים האלה אשר לעם שיצא ולקטו הוא אשר יקרה למוציאים ימיהם לצבור כעפר בצר כי שוא להם משכימי קום באניות סוחר כי הלא ברצו' ה' דרכי איש לא בעמל ולא ביגיעה יקנה בשעה אחת יותר על זולתו המסתחר משנתים ולכן מאי יגע להעשיר כי אין הריוח מחמת רבוי היגיעה והזמן כי יש ירויח ביום א' הרבה ויש מעט הכל לפי הקצוב לו מר"ה. כענין היגע עד ילקוט מאה עומרים. והיה מוצא עומר א' ואשר לא יגע ולא הוציא זמן רק עד ילקוט חצי העומר היה גם הוא מוצא עומר א' ואם ישקיף וירא כי אין לו רק מזון מועט על יום או יומים אל יצר צרת הימים הבאים כ"א יאמר ברוך ה' יום יום ואעבוד את ה' בימי מיגר מסכנותי ויד ה' לא תקצר ככלותי זה הזהב כענין המן שלא היה לשני הימים. והוא ית' נותן ליום מחר לעיניהם הנה שני הדברים ההם הנאמרים באמת באמור דבר יום ביומו. שהוא דבר ספוק היום ולא יותר או פחות ביומו ולא מיום ליום. ועל הלמודים האלו אמר. למען אנסנו הילך בתורתי. כלו' שלא יניח את התורה עד קנות ממון. כי יראה ענין המן ויבטח בשם ה' ויחזיק בתורתו. ואם יאמר נא ישר' העוסק בתורת ה'. ואין לו להתפרנס דבר יום ביומו. ואמר בלבו איה איפה אכילת פירות התורה בעה"ז. ע"כ רמז לו הוא ית' כי והיה ביום הששי וכו'. והוא כי מה יעשה ר' חנינא בן דוסא ודומה לו איה המה פירות תורתם. אך הוא מאמרנו על פסוק להנחיל אוהבי יש וכו' לו' מה שאני מצמצם מזונות אוהבי בעה"ז אינו שלהנחיל להם לא יש. אם אטיב להם פה כי הנה להנחיל אוהבי יש לי רב. אלא שאוצרותיהם אמלא שמה שאין לו בעוה"ז היא לטובתו שהוא פה מצטמק ויפה לו. כי הלא יכפל טובו בעוה"ב כי הפירו' של העוה"ז יעשו לו קרן קיימת פי שנים לעוה"ב וע"י כן אוצרותיהם של העוה"ב מתמלאים וזה נרמז באומרו והיה. ומה גם כי אומרו והיה הוא שמחה כנודע מרז"ל כי הנה ימצא מע"ש מכין לחם משנה שיאכל בשבת הוא עוה"ב. שהוא משנה על אשר היה לוקט יום יום. ולענין המוסר הנלמד שישמח בספוקו אמר והיה: 

'''או ''' יאמר הנני וכו' והוא בשום לב למה האכילם ה' לחם שמים. ולא עשה יהי פסת בר בארץ כי כאשר תוציא צמחה. שמבלי תזרע תצמיח חציר לבהמה כן תוציא לאדם לחם ומזון. כי הנותן לחם מן השמים. גם לחם יוכל תת מן הארץ ולא עוד אלא שלחם אבירים. שמלאכי השרת נהנים ממנו נתן למו. אמנם הנה לנסותם בא האלהים אם ילכו בתורתו. הלא הוא כי אחר תתו ית' לישראל במרה חק ומשפט ויתעתד לתת להם כל שאר התורה מידו יתב' ראה והנה אמרו ישראל. הלא גשמיים אנו. ולא תאות לנו תורה רוחני' מן השמים מידו ית'. ואיך יתכן כי על ידי התורה שהיא חכמתו ית' רוחני'. מוצא פי ה' יחיה האדם החומרי. ואיך יהיה לאדם בה חיי נפשו בגופו. ומה גם כנודע כי תחיה את בעליה כרבה ואביי (ר"ה דף י"ח) כי בה רבו ימיהם עשרים שנה לכל אחד. ואיך יהיה מבוא לתורה מן השמי' בגוף האדם ואף גם אחרי התחיה שאין מזון גשמי כי אם זיו התורה. איך תקיים את הגוף עמה ותחת זאת היה מקום להרפות האדם מן התורה. על כן בא האלהים להסיר זה מלבו ולנסותו אם בהסתלק ממנו טענה זו ילך בתורתו והוא כי הנה הן האמת כי גוף ונפש כאיש א' חברים באיכותם המה. ועכ"ז לא יבצר שבהתפרנס והתחזק הא' מהם יתקיים חברו עמו כי על כן באכול איש לחם חומרי ויתפרנס גופו גם נפשו בו. עם שהיא רוחניות כי משלום גופו יהי' לה שלום כן יתהפך ותתפרנס הנפש הרוחניות ע"י התורה הרוחניו' ותתחלק מזיו כבודה גם לחומר להתקיים וחיות עמה. והנה היה מקו' להתחמץ לבב אנוש מהדמיון הלז. עד יראה בעיניו כיוצא בדבר כדמותו בצלמו. ע"כ הראנו ידו ית' הנפלאות בעה"ז שלחם רוחני יאכל איש גשמי שמלאכי השרת משוללי גוף נהנים ממנו. ומה גם למאמר ספר הזוהר (פ' בשלח דף ס"א) מגודל רוממות איכותו כי הלא אין מבוא בו לבא אל החומר להתפרנס. כאשר נבאר בס"ד כי זאת היתה תמיהתם של ישראל באומרם מן הוא כלומ' ומה יושיענו זה לפרנס החומר כי ע"כ היו אוכלי' ולא מוציאין כי רוחני מאד הי'. ואיך היו נזונין אך הוי אומר כי כלח' מן הארץ המפרנ' הגוף ומתפשט גם אל הנפש לקימ' בו. כן המן הי' מתפרנס הנפש הדומה לה וממנה יתפשט אל הגוף. וזה משז"ל (יומא דף ע"ה) בנועם מליה'. באומרם היה נבלע באיברים כי היה כדם הוא הנפש. נבלע באיברים ומתקיימם. ומזה יראו וכן יעשו היקש לו' כי כן יבורך ויתקיים חומרו אגב נפשו בו ע"י התורה. והוא מאמר הכ' ככתוב אצלנו. באו' (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך וכו' למען הודיעך וכו' והוא כי מאכל רוחני לא יתפרנס איש גשמי. ומה גם איש רעבתן שלחם לא אכל כל היום ההוא שצריך מזון גשמי יהי' למלא בטנו כי ירעב מה שאין כן בדבר רוחני שאדרבה יתעלף בו אז יותר על כל זה אף ששתים היו לך. (א) שויענך בטורח הדרך. וירעיבך שלחם לא אכלת כל היום ההוא שהיית צריך לחם חלב חטי' ישביעך ובשר שור של פטם להחזיק חומרך ואדרבה ויאכילך את המן הרוחני. ולמה עושה כן הוא ית' ולא נתן פסת בר בארץ הלא הוא למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו הזן את החומר יחיה האדם שיתפשט אל הנפש כ"א גם על כל מוצא פי ה' ככל התורה שיצאו מפיו ית' יחיה האדם שמחיה הנפש וממנה יתפשט אל החומר כמן כמדובר: 

'''וזה ''' מאמר הכ' פה ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם שהוא לך ולכיוצא בך. לחם מן השמים לא אמר מן מן השמים כ"א לחם וזה בב' בחינות. (א) כי כאשר הלחם מן הארץ משובח באיכות מעפר הארץ עצמה כן הוא זה הלחם מן השמים כי כהפרש שמן חומר הארץ ללחם כן יש מן הארץ למן. (ב) לומר לחם מן השמים כי בשמים הוא זה לחם שהוא למלאכי' שבשמי' כמו שלחם הארץ הוא לחם לצאצאיה. והוא משז"ל (יומא דף ע"ה) לחם אבירים שמה"ש נזונין ממנו. וזהו לפי האמת לא כל האנשי' כדאים להתפרנס כ"א לכם משה ודומים לך קדישי עליונין. ועכ"ז אצליחה נא גם לעם יזונו ממנו ויצא העם ולקטו. וא"ת נא ובמה יודע כי רוחני הוא. לז"א דבר יום ביומו כי המרבה ולוקט שני' ושלשה עומרים לראש גבר. לא היה מוצא כי אם א' והלוקט חצי עומר גם הוא ירבה לו כשימוד בעומר וימצא שלם. ואין זה אם לא היה דבר רוחני. וזהו דבר יום ביומו ולמה אעשה כך להאכיל את כל המון העם דבר רוחני כזה הלא הוא למען אנסנו הילך בתורתי. כי בזה לא יהי' פתחון פה לו'. איך אדבק בתורה ואיזה הדרך תועיל גם לגופי. כי הלא במן מסתלק מאמרם זה ויהיה נסיון לישראל אם ילך בתורתי אחר סילוק ההרהור מלפניו ע"י המן. וזה אפי' בזמן הזה שהחומר עכור שהתורה תאיר ותזכך החומר ומקיימו. וכל שכן בתחיית המתי' או אפי' בימות המשיח שהוא בשלהי אלף הששי. והוא אומר. והיה ביום הששי וכו' והיה משנה שהוא כי מעתה יראה רמז מזה אל התורה בזמן הזה ובעתיד כי כאשר המן זן את הנפש ומכלכל אגבה את הגוף כן גם איכות התורה עתה. וכאשר ע"י הכנת קדושת שבת שבא ביום הו' בערב יום הנפש יתירה יעדיף המן לזון גם החומר לחם משנה כן באלף הו' שהוא ערב אלף הז' שכלו שבת יהיה לאיכות התורה המתפשט בגוף פי שנים על מה שהוא עתה. ומה גם באלף הז' כי ענין המן הוא דוגמא אל התורה בכל הזמני' כמדובר להיות הנפש והגוף עמה כי יעלה עמה ולא ירד: 

'''עוד ''' יתכן עד"ז באומרו לכם לחם וכו' לומר לכם בני ישראל שנפשותיכם קדושות יהיה לחם מן השמים אך לא לאומות ושאר הכתו' כנזכר: 

'''עוד ''' יתכן כי תחלת מעשיו ית' עמנו אחרי צאתנו ממצרי' להיות לנו לאלקי' ושנהיה לו לעם סגולה רצה לקדשנו גופנו ונפשנו. ע"י תורה מן השמי' ושפע רוחני בכל התפשטות הנפש אשר ברמ"ח איברי' מרמ"ח מצות ולגופים. שגם הלחם אשר נאכל לקיים גויתנו ואדמתנו יהיה רוחני נזככנו ושיהיה כל ישע וכל חפץ כל איש ישראל עסוק בתורה בהתבודדות עצום ורב וימן לנו המלך הקדוש דגן שמי' יום יום לבל נפרד בבקשת לחם בתינו רגע כממריה למען נזכה ונחיה חיי עול' ותבולע המות לנצח ומה גם בקבלת התורה עוד מעט ויהיה להם חירות משעבוד ומלאך המות ומיצה"ר וע"כ רצה ית' להקל מאבן נגף ומצור דרך עמו. בל יכשלו באחד משרשי ועקרי אש דת למו ולהעמידנו על האמת בכל העמודי' אשר התור' נבנה עליהם ושלא נצטרך לעמוד על אמיתת עיקרי הדת על פי השגת דעתנו הקצרה כי מי יעמוד בסוד ה' כפי שכלו הקצר כי הוא חרש מחרשי אדמה. והנה במספר עקרי הדת אין דעת חכמי אומתנו שוה יש יאמר כי על שלשה דברי' האמת עומד ויש מוסיפי' במספר' והנה אשר גבלו ראשוני' חכמי דורותינו אשר קדמונו. הלא הוא אשר הסכימו לדעת הרמב"ם ז"ל שהעמידם על שלשה עשר והנה הנם במספרם עם שנשנה סדרם בקצת מהם מאשר סידרם הוא ז"ל במקומם. (א) להאמין מציאות הבורא וכו'. (ב) יחוד ה' שנאמין שזה הוא סבת הסבות א' הוא כו'. (ג) שלילת הגשמות. (ד) תחיית המתים. (ה) ימות המשיח. (ו) כי הוא הש"י יודע מעשיה' של בני אדם ואינו מעלים עיניו מהם לא כדעת האומר עזב ה' את הארץ וכו'. (ז) כי הוא השי"ת נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר וכו'. (ח) תורה מן השמי' כלה קדושה וטהורה. (ט) ההעתק והוא כי התורה מועתקת מאתו ית' לא מזולתו וממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף. (י) היותו קדמון שהוא חידש העול'. (יא) שאליו ית' הוא ראוי לעבוד וכו' ולעשות מצותיו ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכי' והככבי' והיסודות. (יב) נבואה. (יג) נבואת משה רבינו ע"ה גדולה שהוא אביה' של נביאים: 

'''ואחשבה ''' כי אבינו מלכנו המלמדנו להועיל. בהחילנו לחסות תחת כנפיו חש פן נמוט מעיקרי תורתו ואמונתו ובא ויטע בלבנו י"ג עיקרי הדת אלה. ויורה לעינינו א' לא' לתקוע אמונתו בלבנו עול' ועד הלא המה בג' כתובי' האלה. והנה אין ספק כי מציאותו ית' ואחדותו הכירו על הים. והם השני עיקרי' הראשוני' כי עיניה' ראו ולא זר מראת אלקי' צח ואדום שהוא דין ורחמי' כאחת ויאמרו זה אלי ואנוהו. ומה גם למשז"ל כי הילדי' אשר ראוהו בהניק להם דבש וחלב מצור החלמיש והיה נדמה להם לבחור צח ואדום בהיותו מטיב להם ובדמותו ההוא הכירוהו על הים. בהכותו את מצרים על הים מאתי' וחמשים מכות. אז אמרו זה אלי וכו' ויכירו כי ה' הוא אלקים כי אשר ראו מטיב להם מתחת לארץ בדבש הוא אשר ראו מכה את מצרים לעיניהם הרי מציאותו וייחודו. כי ה' הוא האלקי': 

'''וזה ''' מאמר הכתוב באומרו הנני ממטיר לכם וכו' לומר הנני אשר ידעתי מציאותי וייחודי עודני מראה לפניכ' ייחודי כי הלא לכם אני ממטיר לחם מה שאין כן לזולתכם כי אם גפרית ואש בסדום וברד למצרי' כי ה' הוא אלקי' וזה אומרו לכם. ועל הג' והוא שלילת הגשמות אמר לחם מן השמי' שהוא רוחני כמפורש למעלה. שכעין יתרון אשר ללחם מן הארץ על הארץ כן יתרון הלחם מן השמי' על השמים וע"כ לא אמר מן השמי' ומעתה ק"ו הדברים אם לחמנו לפרנס את גויתנו. למה שהוא מאתו יתברך הוא משולל גשמות ומה גם עתה הוא ית' בעצמו וכן הד' באומרו לכם לחם מן השמים לו' כי לכם שאתם כמתים ברעב כמאמר הכתוב ויענך וירעיבך ויאכילך וכו' וגם הם עצמם היו כמתי' בעיניה' כאומר' כי הוצאתם אותנו להמית וכו' כי אמר כי הנה אשר בתחיה. אחזיר נשמות לפגרי' מתי' ע"י טל מלמעלה כן גם מעתה שאתם כמתים אני אחיה אתכם ואקיימכם בטל רוחני' היורד מן השמים אשר לפי הטבע מעונים ורעבים כהם בתת להם דבר רוחני הוא מת הרי מעין תחיית המתי' כי לא בר ולחם ומזון סועד ומחיה אתכ' כ"א שכבת הטל הרוחני יורד להחיות מתי' נפש וגוף והוא מעין תחיית המתי' בטל אורות. והחמישית היא ימות המשיח אמר ולקטו שהוא מעין יהי פסת בר בארץ יטיפו ההרי' עסיס שימצא מזומן בארץ שלא יצטרך רק לקוט ואכול שהוא ענין ימות המשיח ממש. ועל הששית ושביעית והם ידיעתו יתב' ושכר ועונש אמר ויצא העם ולקטו והוא שלא דבר לנוכח כאומרו ממטיר לכם אך הוא כמשז"ל (יומא שם) כי לצדיקים היה המן יורד אצלם אך לא כן החוטאי' הנקראים בשם עם. כ"א היו צריכי' לצאת חוצה ללקוט וזהו ויצא העם ולקטו הרי כי הוא ית' ממכון שבתו השגיח ויודע בין צדיק לרשע ונותן שכר לצדיק להמטיר לו לחמו אצלו. ומעניש לרשע בהטריח אותו לצאת מחוץ למחנה. הרחק מן המחנה ללקוט מזונו. ועל השמינית והיא תורה מן השמים אמר דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי והוא מאמרינו למעלה כי רצה הקב"ה להורות את יש' דרכה של תורה והוא כי כאשר המן הוא רוחני כי על כן נבלע באברים ובלתי יוצא מבטן אוכלו. וגם יכירו היותו רוחני מאומרו דבר יום ביומו שהוא שלא היה המרב' שני העומר לאחד. או הלוקט חצי עומר או פחות כ"א עומר לגולגולת שהוא מתמעט מהמרבה ומתרבה לממעט. ואין זה רק להיותו רוחני. וזהו ולקטו דבר יום שלא היה לוקט רק דבר היום הוא העומר. וע"כ לא היתה פרנסתו כלחם מן הארץ הזן את הגוף ומתקיימ' הנפש אגבו. כ"א זן את הנפש ומתקיימ' הגוף. וא"כ כאשר יראו בעיניהם זה במן. הנאכל כלחם שהוא על הארץ והיא רוחני. כן לא יתמהו על התורה אשר למטה בארץ. בצוויים פשטים. כי מן השמי' ורוחנית היא. ועל התשיעית והיא ההעתק שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע אשר זה היה כמו זר נחשב כי אין בכל דתות הנמוסיות. דת שלא יכלו להוסיף טוב מאשר בה או כיוצא בה. וכן לגרוע כי למה ששכל אדם עשאה וחיברה לא יבצר משגיאה בא' מהפרטי'. והיה אפשר חלילה יהי כן בתורה ע"כ אמר דבר יום ביומו. לומר כי הנה כאשר במן המרבה מהעומר או הגורע ממנו היה טועה כי לא ימצא בקרב ביתו רק עומר לגולגולת בלי פחת וייתור למה שרצונו ית' הוא עומר לגולגולת. וזהו דבר יום שלא ילקוט המרבה או הממעיט פחות או יותר מדבר יום בלבד כן המרבה ומוסיף או גורע מתורה צוה לנו משה הוא טועה וחייב מיתה. וגם זה נכלל באומרו למען אנסנו הילך בתורתי. ועל העשירית והוא היותו קדמון והוא ית' חידש העול'. כי ששת ימים עשה ה' את השמי' ואת הארץ אמר והיה כיום הששי וכו' והיה משנה והוא כי לראיה על מעשה בראשית הוא כמשז"ל אומרו ויברך אלהי' את יום השביעי ויקדש אותו ברכו במן וקדשו במן. שירד ביום הששי לחם משנה ויהיה הענין כי הנה ארז"ל (ב"ר פ' י"ג) שבששת ימי בראשית היו נעשים בכל יום ג' דברי' ובששי נעשו ששה. שלשה כנגד יום הו' ושלשה כנגד יום השבת שלא היה נברא דבר. וע"כ ברך יום הששי כשיעור השביעי. הוא זכר לבריאת עולם. וזה יאמר ויכולו וכו' ויכל וכו' והראי' כי ויברך אלהי' וכו' במן. שהוא הוראה על מעשה בראשית וזה יהיה מאמרו יתב' פה. שהוא מקומו והיה ביום הששי וכו' והיה משנה שהוא מעין מעשה בראשית שהיה משנה בששי על כל שאר הימים וזה אומרו הששי. לרמוז אל יום הששי האמור במעשה בראשית. ועל כן לא אמר והיה ביום ו'. ועל הי"א וי"ב וי"ג אמר. ויאמר משה ואהרן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים והוא כי המה אמרו מי יתן מותנו וכו' כי הוצאתם אותנו וכו' אמרו להם בערב שהוא בתת ה' לכם בערב בשר תדעו כי ה' הוציא כי הלא אם שאלתם פת למה יתן לכם בשר אלא על שאמרת' כי הייתם על סיר הבשר במצרים ואבדתם אותה הטובה. ע"כ אמר בתת ה' לכם בשר הוא כאלו אומר לכם הוא ית'. הנני נותן לכם הבשר אשר אבדתם ואלו שלא מרצונו היתה יציאתכם כ"א מלבנו למה ממציא לכם אשר אמרתם שאבדתם בהוצאה אך וידעתם כי הוא הוציאכם והנה ביציאת מצרים היה שם שידוד שר ומזל ויסודות כמפורש למעלה באר היטב באותות אשר עשה ה' במצרים וא"כ איפה הרי כי אין ראוי לעבוד כ"א לה' לבדו כי הוא השודד את כל הכחות נכריות והוא עיקר הי"א שאין לעבוד את מלאך וכוכב ויסודות כ"א לו יתברך לבדו והיא הנפקותא שהוציא הוא יתב' באומרו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו' לכן לא יהיה לך וכו' ולא תעבדם וכו' כי יוצא מזה שלא תעבוד זולתי כי אין ראוי לעבוד כ"א לה' אשר ראיתם גודלו ביציאת מצרים. וגם הי"ב וי"ג הוא מציאת נבואה ונבואת משה רבינו עליו השלום אשר אמרו למו כי הוא יתברך היה מוציא' ועתה אמרו משה ואהרן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים. והיא נבואותנו כי אמיתית היא הרי מציאות נבוא' וגם נבוא' משה רבינו עליו השלום. באומרו ובקר וראיתם את כבוד ה' שהוא ירידת המן אשר התנבא משה שם בפניהם בהקיץ אחר תלונותם והוא היכר יתרבו נבואת משה מה שאין כן זולתו שבחלום ידבר בו והנה כי בשלשת הכתובים האלה הורה באצבע אלהים את ישראל עמו כל י"ג עיקרים באר היטב: