עריכת הדף "אור שמח/חמץ ומצה/ד" (פסקה)

== י ==

{{גופן|4|וילנה|'''וכן הקילור והרטיה כו' מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ. הפת עצמה שעפשה וכו' א"צ לבער וכו'.'''}}

'''ובהשגות''' הראב"ד לעיל פ"א ה"ב חלק הראב"ד טובא בין חמץ לשאור דשאור דווקא הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות ולכך אפילו נפסל מאכילת כלב ג"כ חייב לבער אבל חמץ כי נפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער [ועיין במה שכתבתי שם] ולפ"ז יתכן לומר דכיון דאין בחמץ טעם הואיל וראויה לחמע כמה עיסות אחרות א"כ היכא שנפסל' מאכילת אדם קודם הפסח שוב היא מותרת לגמרי בהנאה. דניחזי בנבילה אם סרוחה מעיקרא כל שאינה ראויה לגר אינה נבילה ואם נסרחה לבסוף בעי שתפסל מאכילת כלב וכר"מ בע"ז דף ס"ז ועיין באורך בנוב"י מהד"ק חיי"ד עיי"ש, גם הר"ן כתב בשמעתין דכל שנפסל מאכילת אדם קודם הפסח א"צ לבער אי לאו דראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות ע"ש.

'''וביאור''' דברי הראב"ד כאן הוא, ששאור אך אם נפסל מאכילת כלב קודם הפסח צריך לבער הואיל וראוי לחמע כמה עיסות אחרות, וא"כ הך ברייתא דפסחים מ"ה הפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה נשרפת עם טמאה בפסח ע"כ בחמץ מיירי דאי בשאור אפילו נפסלה באכילת כלב וקודם הפסח נמי צריכה ביעור ואם בחמץ הרי קודם הפסח אם נפסלה מאכילת אדם א"צ ביעור וכמו"ש, וצ"ל דמפרש לה בשאור ולרבותא קאמר לה ובאמת גם אם נפסלה מכלב בעי ביעור משום שראויה לחמע כמה עיסות אחרות וקמ"ל דאפילו לא נפסלה מכלב נשרפת עם טמאה בפסח ודו"ק.

'''ומיהו''' צ"ע דאם נפסלה מאכילה לבד החימוץ והחמיע שבה גם לענין חמץ א"צ ביעור ואם לא נפסלה רק מחמת החימוע אין סברא לומר דהוי עפרא בעלמא וכדאמר הגמרא בדף ט"ו וצ"ע.

'''ועל''' מה שכתב רבינו וכן הקילור והרטייה כו' שנתן לתוכן חמץ כתב הראב"ד זה שבוש. שבתוספתא איתא קמח והוי כנסרחה ובסוף החמיצה שאין חמוצו ברור ומה שקיבל היינו התריא"ק משמיה דרב האי גאון הוא מטעם אחר שאינו רק משהו חמץ ומותר בהנאה לשיטתו הידועה עיי' פט"ו ממאכלות אסורות הלכה י"ד וט"ס נפל בדבריו והבן.

'''ובזה''' יבואר הירושלמי פרק כ"ש הלכה א' ואיידא אמר דא לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים הר"ז בא לאוסרו כו' דפירושו דלא יאכל בכל מיני אכילה אפילו אכילת כלב ודווקא היום שעומדת לאכילת כלב היום אבל אם נפסלה מאכילת אדם מבעו"י וראויה לכלב שוב הוה כסרוחה מעיקרא ואינו אוכל כלל ומותר להאכילו לכלב וזה דוקא בחמץ והבן ונכון בס"ד.

'''אולם''' לא אכחד למש"כ הראב"ד בהלכות טו"א דכיון דחזיא מתחלתה לאדם אף שנפסלה מאכילת אדם ושוב טמאה מקבלת טומאה וא"כ לפ"ד הא דקאמר הגמרא בע"ז למעוטי סרוחה מעיקרא היינו באופן שלא היתה ראויה לאכילה כלל אבל הכא שהיתה ראויה קודם פסח לאכילה וחמץ שמו עליו וכפי שיטת הרמב"ן דחמץ שמו עליו א"כ צריך ביעור עד שיפסל מאכילת כלב והך ברייתא בפת חמץ מיירי ומה שמתרץ בנסרחה והחמיצה היינו דאין חימוצו ברור אבל לא מטעם שנפסל קודם שבא איסור חמץ וכן מוכח בירושלמי דמדמה זה להמעיסה והחליטה עיי"ש ודו"ק בכ"ז. ועיין שלח בספרי זוטא גבי עיסת הכלבים אם אין הרועים כו' יעוי"ש היטב ואכמ"ל.